מענה
"השואל רשאי לשאול ולומר: אם אין תחבולה להשיג את אמיתת עצמותו, וההוכחה המופתית מלמדת שמה שמשיגים הוא רק שהוא נמצא, ושתארים חיוביים בלתי-אפשריים כפי שהוכח בהוכחה מופתית - אזי באיזה דבר מתבטא ההבדל-במעלה בין המשיגים? שהרי אם כך, מה שהשיגו משה רבנו ושלמה הוא מה שמשיג אחד מן התלמידים, ובזאת אין מקום לתוספת. והנה מפורסם בין אנשי התורה, ויתרה מזאת בין הפילוסופים, שהבדל-המעלה בזה רב. דע, אפוא, שהדבר הוא כך, שההבדל במעלה בין המשיגים הוא גדול מאוד, שכן כל כמה שמוסיפים על תוארי המתואר, הוא מתייחד יותר, והמתאר קרוב יותר להשיג את אמיתתו. וכן כל כמה שאתה מוסיף לשלול לגביו יתעלה, אתה מתקרב להשגה, ואתה קרוב יותר ממי שלא שלל את אשר התבררה לך שלילתו בהוכחה מופתית. לפיכך יש שאדם מתייגע שנים רבות להבין חוכמה כלשהי ולעמוד על המשמעות האמיתית של הנחות-היסוד שלה עד שהוא קונה אותה מתוך ודאות. והתוצאה של כל החוכמה הזאת היא שנשלול מן האל עניין אשר נלמד בהוכחה מופתית, שלא ייתכן לייחס לו אותו עניין, ואילו אחר, שהתרשל בעיון, לא התברר לו זאת בהוכחה מופתית, כך שיהיה לו ספק אם משמעות זאת מצויה לאל או לא נמצאת לו [...] והיה כאשר יימצא אדם שהתבררה לו בהוכחה מופתית אי-האפשרות לגבי האל יתעלה של דברים רבים, אשר לדעתנו אפשר שיימצאו לו או יבואו ממנו, לא כל שכן אם נאמין שזה מחויב - הרי אותו אדם שלם יותר מאתנו בלי ספק [...] הרבו לדבר על נושא זה ואין תועלת לחזור על כך כאן. הדבר הקולע ביותר שנאמר בעניין זה הוא מה שהוא אמר בתלים (תהלים סה, ב): לך דומיה תהלה, שפירושו: לגביך השתיקה היא השבח. זה ביטוי קולע מאוד למשמעות זאת, שהרי כל דבר שנאמר מתוך כוונה לרומם ולפאר בו, נמצא בו פגיעה כלשהי כלפיו ונראה בו חיסרון כלשהו. לכן ראוי יותר לשתוק ולהצטמצם בתפישת השכל, כפי שציוו השלמים ואמרו: אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה (תהלים ד, ה) [...] ראוי שתלמד לקח ותאמר: אם לשון הרע והוצאת שם רע הם עבירה גדולה, על אחת כמה וכמה התרת הלשון כלפי האל יתעלה ותיאורו בתארים שהוא נעלה מהם. איני אומר שזאת עבירה, אלא חרוף וגדוף בשגגה מצד ההמון השומע ומצד אותו בור האומר" [מורה נבוכים א, נט].
הכוונה היא שאדם ידע לנמק את שלילת הפרדיקט באמצעות ניתוח-מושגי,באמצעות דדוקציה טבעית וכד', ולא שסתם יאמר במלל שפתיו שלאל אין תארים. אלו שחוזרים על המנטרה הזו לא רק שאינם מגיעים להשגה נכונה אלא הם מתרחקים ממנה עד בלי די.
"השואל רשאי לשאול ולומר: אם אין תחבולה להשיג את אמיתת עצמותו, וההוכחה המופתית מלמדת שמה שמשיגים הוא רק שהוא נמצא, ושתארים חיוביים בלתי-אפשריים כפי שהוכח בהוכחה מופתית - אזי באיזה דבר מתבטא ההבדל-במעלה בין המשיגים? שהרי אם כך, מה שהשיגו משה רבנו ושלמה הוא מה שמשיג אחד מן התלמידים, ובזאת אין מקום לתוספת. והנה מפורסם בין אנשי התורה, ויתרה מזאת בין הפילוסופים, שהבדל-המעלה בזה רב. דע, אפוא, שהדבר הוא כך, שההבדל במעלה בין המשיגים הוא גדול מאוד, שכן כל כמה שמוסיפים על תוארי המתואר, הוא מתייחד יותר, והמתאר קרוב יותר להשיג את אמיתתו. וכן כל כמה שאתה מוסיף לשלול לגביו יתעלה, אתה מתקרב להשגה, ואתה קרוב יותר ממי שלא שלל את אשר התבררה לך שלילתו בהוכחה מופתית. לפיכך יש שאדם מתייגע שנים רבות להבין חוכמה כלשהי ולעמוד על המשמעות האמיתית של הנחות-היסוד שלה עד שהוא קונה אותה מתוך ודאות. והתוצאה של כל החוכמה הזאת היא שנשלול מן האל עניין אשר נלמד בהוכחה מופתית, שלא ייתכן לייחס לו אותו עניין, ואילו אחר, שהתרשל בעיון, לא התברר לו זאת בהוכחה מופתית, כך שיהיה לו ספק אם משמעות זאת מצויה לאל או לא נמצאת לו [...] והיה כאשר יימצא אדם שהתבררה לו בהוכחה מופתית אי-האפשרות לגבי האל יתעלה של דברים רבים, אשר לדעתנו אפשר שיימצאו לו או יבואו ממנו, לא כל שכן אם נאמין שזה מחויב - הרי אותו אדם שלם יותר מאתנו בלי ספק [...] הרבו לדבר על נושא זה ואין תועלת לחזור על כך כאן. הדבר הקולע ביותר שנאמר בעניין זה הוא מה שהוא אמר בתלים (תהלים סה, ב): לך דומיה תהלה, שפירושו: לגביך השתיקה היא השבח. זה ביטוי קולע מאוד למשמעות זאת, שהרי כל דבר שנאמר מתוך כוונה לרומם ולפאר בו, נמצא בו פגיעה כלשהי כלפיו ונראה בו חיסרון כלשהו. לכן ראוי יותר לשתוק ולהצטמצם בתפישת השכל, כפי שציוו השלמים ואמרו: אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה (תהלים ד, ה) [...] ראוי שתלמד לקח ותאמר: אם לשון הרע והוצאת שם רע הם עבירה גדולה, על אחת כמה וכמה התרת הלשון כלפי האל יתעלה ותיאורו בתארים שהוא נעלה מהם. איני אומר שזאת עבירה, אלא חרוף וגדוף בשגגה מצד ההמון השומע ומצד אותו בור האומר" [מורה נבוכים א, נט].
הכוונה היא שאדם ידע לנמק את שלילת הפרדיקט באמצעות ניתוח-מושגי,באמצעות דדוקציה טבעית וכד', ולא שסתם יאמר במלל שפתיו שלאל אין תארים. אלו שחוזרים על המנטרה הזו לא רק שאינם מגיעים להשגה נכונה אלא הם מתרחקים ממנה עד בלי די.