תשובה
אז בגדול מה שאתה אומר לנו הוא שאם יש הצדקה "נפשית/רעיונית"-אלימות היא מקובלת. כלומר בהתנתקות למשל כשהייתי חייל היה לגיטימי להרביץ לי ולהחזיק אותי בכח (הלא גרמתי לסבל ולכאב נפשיים גדולים). ולהבדיל, סלקטורים שלא מכניסים חברים שלי למועדון וגורמים להם עוגמת נפש עצומה "צריכים להדקר באופן מיידי". נתתי דוגמאות קיצוניות רק כדי להבהיר שאתה לא יכול לקבוע מה הוא נימוק לגיטימי למצב שבו אדם כהגדרתך "מאבד את העשתונות"- אחד יכול לא לאבד את העשתונות ולנהוג באיפוק כאשר כל משפחתו נרצחה בפיגוע ולעומתו אחד יכול לדקור אותך מאחר ואיבד את העשתונות כי לא נתת לו סיגריה. ולכן מה שאני אומר הוא שאין מקום לאלימות כלל ולאלימות פיזית אין דבר כזה נסיבות מקלות או "איבוד עשתונות"- תאר לך שאתה בתור רופא היית מאבד את העשותונות......
אז בגדול מה שאתה אומר לנו הוא שאם יש הצדקה "נפשית/רעיונית"-אלימות היא מקובלת. כלומר בהתנתקות למשל כשהייתי חייל היה לגיטימי להרביץ לי ולהחזיק אותי בכח (הלא גרמתי לסבל ולכאב נפשיים גדולים). ולהבדיל, סלקטורים שלא מכניסים חברים שלי למועדון וגורמים להם עוגמת נפש עצומה "צריכים להדקר באופן מיידי". נתתי דוגמאות קיצוניות רק כדי להבהיר שאתה לא יכול לקבוע מה הוא נימוק לגיטימי למצב שבו אדם כהגדרתך "מאבד את העשתונות"- אחד יכול לא לאבד את העשתונות ולנהוג באיפוק כאשר כל משפחתו נרצחה בפיגוע ולעומתו אחד יכול לדקור אותך מאחר ואיבד את העשתונות כי לא נתת לו סיגריה. ולכן מה שאני אומר הוא שאין מקום לאלימות כלל ולאלימות פיזית אין דבר כזה נסיבות מקלות או "איבוד עשתונות"- תאר לך שאתה בתור רופא היית מאבד את העשותונות......