הדוגמא הזאת היא מאוד בעייתית ולא יכולה לייצג
את הכלל. אני אישית חושב שדין זוג שחי ביחד כאילו היו נשואים כדין זוג נשוי. מטרת הנישואין היא אך ורק דתית (כדי להימנע מילדים של קרובי משפחה וכו') ואין לה שום משמעות מוסרית, כך שאם תשלום מזונות הוא מוצדק כשהזוג נשוי, הוא מוצדק גם כשהזוג לא נשוי. לגבי השאלה האם תשלום מזונות לאשה עצמה (בלי קשר לילדים) הוא מוסרי או לא - זה כבר דיון הרבה יותר רחב ומאוד תלוי בעיניי במקרה לגופו. בשורה התחתונה, אם גבר רוצה להימנע מ"עשיקת" כספו במצב של פרידה, שיעשה הסכם ממון כחלק מהזוגיות שלו. אם לגבר נותנים את האפשרות לקבוע בעצמו, יחד עם בת הזוג שלו, מה תהיה המשמעות הכספית במקרה של פרידה, והוא בוחר לא לעשות הסכם ממון, שלא יבוא בטענות לשופט/ת על כך שהפעילה שיקול דעת שלא עולה בקנה אחד עם דעתו. בכל אופן המקרה הספציפי הזה הוא מאוד בעייתי כי הם חיו 35 שנה ביחד, כשהגבר הבטיח לאישה לדאוג לכל צרכיה וכתוצאה מכך היא יצרה בו תלות כספית. מצד שני, כשנפרדו היו לאישה מאות אלפי שקלים בחסכונות: א. זה אומר שהיא לא צריכה מימון ל"שיקום", יש לה כסף לכך. ב. אם היא היתה תלויה כספית בגבר במשך 35 שנות חייהם כיצד צברה חסכונות של מאות אלפי שקלים? או שזה למעשה הגיע מכספו, או שזה התאפשר לה כי לא היתה צריכה לדאוג לפרנסתה ויכלה לחסוך את כספי הביטוח הלאומי שלה. כך או כך, הגבר למעשה כבר שילם לה על תקופת ה"שיקום" שלאחר הפרידה - דרך החסכונות שלה.