המשך חטא העגל
עכשיו שיש לנו מפתח חדש להבנת האירועים, לא נותר אלא לקרא היטב את פרשת העגל ולראות מי חטא. ומי לא. ´וירא העם כי בושש משה לבוא´. ´ויקהל העם על אהרון´, ´ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב´, ´וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק´. אין ספק, הערב רב חטא בעגל. בני ישראל לא התערבו. לכן אומר ה´: ´לך רד כי שיחת עמך´. העם שאתה כל כך רצית להוציא ממצרים עשו להם עגל מסכה. לכן גם ´ויגוף ה´ את העם´, גם משה הורג אחר כך מן העם 3000 אנשים. נותר לשאול איך זה מסתדר כשלקריאתו של משה, מי לה´ אלי, מתייצבים ובאים כל בני לוי, איפה יתר השבטים אם החוטאים אינם אלא רק מן הערב רב? וגם איך יגיד משה ללויים ´הירגו איש את אחיו´ וכי הערב רב הינו אחים לשבט לוי? מסביר הרב בעקבות דברי בעל הסולם, בכל שבט היו אנשים שנשאו מצריות או נשים שנישאו למצריים. לא היה שבט שלא היה בו ערב רב, לבד משבט לוי (בגלל שהנישואין הללו היו כדי להימלט מקושי השעבוד ולוי לא שועבד במצרים). לכן כשקרא משה מי לה´ אלי התייצבו אמנם אנשים מבני כל השבטים, אלא שרק שבט לוי התייצב במלואו כי רק בו לא היה ערב רב כלל. עליו נאמר כל בני לוי. ואף שהיו המונים שהתייצבו, לאו דוקא מבני לוי אי אפשר להגיד על שבטם כל בני השבט. אבל האמירה ´הרגו איש את אחיו´ נאמרה לכולם. בני לוי במובן של רעים וחברים, ויתר בני השבטים שהתייצבו, במובן של אחים ממש נותרה בעיה אחת, מדוע כשמשה שורף את העגל, טוחן אותו עד דק ומפזר על המים הוא משקה את בני ישראל, כמאמר הפסוק? התשובה לכך הינה שישנה תביעה מכל אחד למנוע חטא כזה ולא לעמוד מנגד. משה רומז לבני ישראל שישנו כעס עליהם משום שהיה עליהם למנוע מעשה זה של העם. המדהים בכל ההסבר המופלא הזה, שהוא מאפשר הבנה אחרת של האירועים. גם אפשר בעזרתו להוכיח שבני ישראל לא רק שלא התערבו בכוונה, אלא גם רצו לגרום לכך שסוף סוף אלוקים יתערב ויכה את העם הערב רב הזה, שנואי נפשם. שני פסוקים בהמשך לאחר העונש. בראשון כתוב: ´וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו´. בהמשכו אומר הקב"ה למשה: ´ועתה הורד עדייך מעליך ואדעה מה אעשה לך´. שני כתובים המכחישים זה את זה. או שלא שמו עליהם עדיים או ששמו ואז ה´ מצווה להוריד אותם. והרי סתירה? אלא שלפי דברינו אתי שפיר. העם, התאבלו ולא שמו עליהם עדיים. בני ישראל, דווקא שמחו מאוד, כביטוי לכך שמו עליהם עדיים. בא הקב"ה ואומר למשה, אמור לבני ישראל הורד עדייך מעליך, הורד את התכשיטים הללו. מלמדם: ´בנפול אויבך אל תשמח, במפלתו אל יגל ליבך´. בטח ובטח לא כאשר הנופלים, הינם אחים. אפילו לשליש ולרביע. לגבי אהרון, הבאתי בפרשת תצוה ממדרש רבא שהתכוון לטובה. רצה לדחות אותם עד שמשה יגיע. מעניין לפי ההסבר שהבאתי לעיל לקרא את הפסוק: "ויגוף ה´ את העם, על אשר עשו את העגל, אשר עשה אהרון". מי עשה כאן את העגל? הם או אהרון. ההסבר היחיד שייתכן (כך בזוהר ובדברי הרב), אהרון החל למשוך זמן, לאט לאט חרט כל תכשיט ותכשיט. בנה ´סקיצה´, מסכה, הבטיח שייצוק לתוכה את כל הזהב. אלא שבאמצע ה´עבודה´ חטפו את מה שעשה, ועשו ממנה עגל. גם הכתוב אומר בהמשך לגבי משה היורד מההר: "ויקח את העגל אשר עשו". הם עשו ולא אהרון. גם משה שואל אותו "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה". בדברי משה יש יותר תמיהה ותרעומת מאשר האשמה חמורה, כפי הנדרש כביכול. בהקשר למעשה העגל משה משבר את הלוחות. לא כמעשה פזיז. ה´ אמר לו קודם לכן, ´לך רד כי שיחת עמך, סרו מהר מן הדרך, עשו להם עגל מסכה´ הוי אומר, משה ידע למה לצפות בבואו אל המחנה. אם כן מדוע שיבר את הלוחות? מי התיר לו לשברם? מכתב אלוקים חרות על הלוחות איך מחליט לשברו? על סמך מה? עמוס חכם, מפרש ב ´דעת מקרא´, כותב: "היה מקום לחשש שעובדי העגל יקחו את לוחות האבנים שהורדו מן השמיים ויעשום לחפצים קדושים ויעבדום כדרך עובדי אלילים המעריצים אבנים קדושות. על כן שברם משה להוכיח שהקדושה אינה באבנים אלא במה שכתוב עליהן. ואם הכתב בטל, שהרי הופרה הברית, גם האבנים הן ככל האבנים". לגבי מניע דומה, במעשה העגל, כבר כתבתי בפרשת תרומה ותצוה. החוטאים רצו לעבוד את ה´ בעזרת "ציור" כלשהו. לזה קראתי ´הגשמה´. אלא שהגשמה הייתה אסורה בתכלית. שמלא כל הארץ כבודו. רק אחר מעשה העגל ניתנה הוראה להקים משכן (כדברי רש"י), וזו עבודה בהגשמה, שהותרה. שולחן, מנורה, ארון וכרובים, ובכלל זה גם מקום שיש בו אורך ורוחב וגובה, שנקראים משכן אלוקי ישראל. לא היה כדבר הזה לפני מעשה העגל. זו ירידה לסטנדרטים ארציים. קודם היו הם בשמיים עכשיו השמיים ירדו לארץ. ועדיין על אף המשכן מלא כל הארץ כבודו, ואין אתר פנוי ממנו. משה משבר את הלוחות נגד ההגשמה והקב"ה מצוה על המשכן מאותה הסיבה ממש. - אריה בן נחום.