וגם אם היית צודק
ואני טועה, לגבי מבנה הגוף הגברי/נשי, מה הקשר בין ההבדלים במבנה הגוף, לבין שאר הטיעונים שלך, לבין הדברים שאמרתי? אלא אם כן כל מי שסבור שיש הבדלים פיזיוליוגיים בין גברים לנשים, מראש חשוד בהומופוביה ובחשיבה סטריאוטיפית. אני רואה הבדלים בין אנשים וביו המינים כדבר מבורך. את הדברים שאני מקבלת מחברתן של נשים, לאעולם לא אקבל מגברים. וגם ההיפך הוא הנכון. אני חושבת שאחת העוולות החמורות ביותר שאנו, כבני אדם, עושים לעצמנו, היא להלחם על שיוויון על בסיס הדמיון. זו, אגב, רעה-חולה שאנו נושאים מתוך הטבעה חשיבתית פטריארכאלית מובהקת. לדעתי, זה מסרס ומשטח אותנו כבני אדם. זהו גם אחד השקרים העצמיים המוצלחים ביותר שהמצאנו. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו נורא מתקדמים ושיוויוניים, כי הנה הנשים יכולות לעבוד ולהתקדם בחברה "כמו גברים", ולא חייבות רק לשבת בבית ולגדל ילדים. הערבים יכולים לללמוד באוניברסיטאות וללבוש חליפות, (וגם עדות המזרח) ממש כמו לבנים-מערביים, ואנחנו אפילו נשמח לארח אותם בביתנו... לפעמים באים כל מיני טראבל מייקרס, וקופצים לנו מול העיניים בשונותם. הומואים, לסביות, ועוד... אה, אבל אנחנו נאורים, לא נגיד להם להתיישר. אז בואו נעשה את זה קל לכולנו. נבטל גם כל מה שמייחד ומבדיל קבוצה אחת מהשנייה - ובא שלום על העולם. נאמן נשים שיפתחו שרירים כמו גבר. נלמד את כולם ללבוש כאפיות/שמלות/חליפות לסירוגין, נהייה כולנו דומים ולא נצטרך להתמודד... זה לא עובד ככה. אין דרך אחרת, אלא לעשות את המיון האישי, המייגע. מה אני מקבל כי אינו פוגע. מה סטריאוטיפי ומגביל. אין פתרונות קסם, ומהפיכות בסוף נכשלות... ללבוש שמלה לגן יכול להיות מקובל על ההורה או לא, תלוי כמה הוא מתחשב במנהגים המקובלים. לא חושבת שיגרם נזק פרמננטי לילד כך או אחרת. יותר חשוב מאיפה נמתח הקו, זה שהוא ימתח. חשוב מאד בעיני שילדים יגדלו מתוך ידיעה, הבנה ברורה, והכרות אישית, שיש גברים, יש נשים ושיש הבדלים ביניהם. לא כי "צריך". כי ככה זה, ותודה לאל על כך. אני מאד לא מסכימה עם הגישה שלך, איינצ'נט, שטוב לילדים לגדול בחברה הומוגנית. אפשר, כן. רצוי? מאד לא. האם נראה לך חיובי, שדמות הערבי היחידה שילד נחשף אליה היא זו מהטלויזיה (המתאבד, האויב) או מהרחוב (מנקה הרחוב לשעבר) - ואין לו אף התנסות חיובית מחייו בקשר עם "ערבי"? זה אולי הרבה יותר נוח להאמין שלא משנה לילד אם לא תהייה לו הכרות חיובית עם שני המינים, אבל לא כל מה שנוח הוא גם נכון.
. זו עבודה תמידית. עוד לא הגעתי למקום שבו אני חשה ש"התגברתי" על ההתניות. אצלי אולי עניין העימותים בנים/בנות יותר ברור ומאורגן לי בראש, כי אני חשופה לזה שנה אחר שנה. והאמת היא שדווקא בעניין ה"תוותר לה/ו, היא בת/הוא קטן" אף פעם לא נראה לי כהתמודדות נכונה. וכדי להקשות, גם כל נושא ההתמודדות עם עימותים הוא תורה שלמה, שאני מתלבטת ולומדת עליה ללא הפסקה, כל פעם בעומק אחר. ביקשת לשמוע עוד על נושא הכתבה. הלכתי וחיפשתי, מתוך מליון הדיונים שהתפתחו אצלי בנושא, שירשורים שנדמה לי שיעניינו אותך. כאן תמצאי את השקפתי לגבי התנהגות אגרסיבית של ילדימות. וכאן, קצת על התמודדות עם קונפליקטים. מקווה שקיבלת תשובה לשאלתך. בכל מקרה, כמובן שאלה התשובות שלי. מה שמתאים לי לא תמיד מתאים לאחרים, ככה זה.