הסוף?

[מיני והביני]

לפחות לא כתבתי מאיפה אנחנו.

עורך הדין שאני מתיעצת איתו הוא קרוב משפחה שלא יעשה משהו שיפגע בי. אני מודעת לתהליך ולכל האופציות ומסכימה שגישור זה הכי טוב.

תודה על ההתייחסות.

 

[חייבתלהגיב]

לדעתי קודם כל נסי לשנות גישה, בדיבורים ובמעשים

אל תקבלי בשקט ובהלם את הדברים שלו - תגיבי וגם תהיי פרואקטיבית (תקדימי תרופה למכה). אם יש פגישה של חברים שאת יודעת עליה מראש (לא מעכשיו לעכשיו שלגיטימי באמת להיות עייף ושלא יתחשק) - תגידי מראש שיש פגישה ושחשוב לך שהוא יבוא איתך. רוצה ליטופים ונשיקות - תגידי לו, גם תוך כדי. ובאופן כללי, תגידי לו מה מפריע לך, גם בשיחות וגם על המקום, ואולי פחות תבני על ספונטניות, שאז גם קל יותר להגיב בשלילה (כלומר, במקום לארגן יציאה מהיום להיום, לארגן אותה לעוד יומיים שלושה. הוא לא יכול להיות עייף מראש...).
באופן כללי, אל תחכי שהוא ייזום - יש אנשים שמתקשים ליזום, אבל משתפים פעולה. תארגני ערבים רומנטיים, תחזרי אחריו - וגם תגעי בו סתם כך במהלך היום - חיבוק, ליטוף, מילה טובה. אולי הוא יידבק גם.
ויכול גם להיות שכל המאמצים ייכשלו והוא עדיין יהיה אדיש, לא יגיב לחיזורים וליוזמות שלך וכו'. במקרה כזה נראה לי שתהיי שלמה יותר עם ההחלטה להתגרש, כי תרגישי שעשית מה שיכולת ולא עזר, אז זהו.

 

[מיני והביני]

תודה אבל אנחנו הרבה אחרי זה

רק כשדיבורים לא עזרו, עברתי למעשים. וגם לא עוזר.

 

[מריוס זכריה]

בערך 50% מהנשים הרגישו ככה.

אצל 50% האחרות, הבעל הרגיש ככה.
הנישואין שלכם לא כשלו. הם מתנהלים by the book.

הבעייה אכן הייתה שני מטפלים לא מוצלחים, כל אחד מסיבותיו.
אני ממליץ לנסות מטפל שלישי, והפעם, כמו שאומרים במשטרה, "תחת אזהרה".

מה זה "תחת אזהרה"? זה פשוט להגיד לבעלך את האמת העירומה (בלי בגדים תחתונים סקסיים), ולהציע לו ניסיון שלישי לפני גלידה.

---

למה? כי בתוכנית הגירושין יש בעייה אחת גדולה.
אני לא מתכוון לבעייה הכספית.
ואני לא מתכוון לבעייה הלוגיסטית.

את הבעייה האמיתית את כתבת בעצמך: "יותר כי זה לשבור את האמון שלו".

כי אילו בעלך היה רשע, לא הייתה בעייה לשבור את האמון שלו. היה מגיע לו.
אילו הוא היה נוכל, לא היה מגיע לו שתתחשבי בו.
הב
עייה האמיתית היא שהתחתנתם בתום לב, מתוך רצון להצליח בהקמת משפחה.
נכון לעכשיו, הפרוייקט צולע ומקרטע קשות, על סף פשיטת רגל.

אולם, וזה העיקר: הוא לא מוצה.

מה זה נקרא שזוגיות מוצתה? זה לא נמדד במספר המטפלים שהייתם אצלם, ולא במספר הפגישות.

כל אדם מגיע לזוגיות עם הפצעים העמוקים שלו.
הפצעים העמוקים שלנו הם הפצעים שהם כל כך קשים וכואבים, שאנחנו אפילו לא מצליחים להבין אותם עד הסוף, ואפילו לקרוא להם בשם. אם שואלים אדם "מה הפצע העמוק שלך", הוא לרוב לא יידע להגדיר אותו היטב (אלא אם כן עבר טיפול רציני או הרבה סדנאות מודעות או טיפול זוגי מוצלח).

לכן, זוגיות מוצתה כששני בני אדם הבינו בערך מה הפצע העמוק שלהם, וגילו שהם לא יכולים לרפא אותו יחד. או כשאחד מהם גילה מה הפצע העמוק שלו, והשני לא מגיע בשום אופן לרמת מודעות שכזו.

זה נקרא מיצוי הקשר, ובשלב הזה מומלץ מאוד לפרק. הצעד הבא יכול להיות חיי גירושין לבד, או זוגיות חדשה ומשופרת. ככשוברים קשר בשלב הזה, אין יותר בושה, אשמה או ספק. יודעים שזה הדבר הנכון (ובספר שלי, זה גם נקרא טיפול מוצלח, כי הוא הגיע לשורש).

אבל אתם לשם לא הגעתם. ומאחר וכך, אכן יהיה לא הוגן ולא חכם לשבור את הקשר, שבו יש לכם שני ילדים, שבו יש עדיין כוונה מקורית כנה ואמיתית.

אני מאוד מבין ומזדהה עם הרצון שלך להיות שוב רווקה, מי לא היה שם?

ובאמת, אישה גרושה עם ילדים לגמרי יכולה לחוות רווקות, הגם שבניגוד לרווקה אמיתית, יהיו לה לא 24X7 שעות רווקות בשבוע, אלא לכל היותר 3.
אבל גם 3 שעות בשבוע זה משהו, כשממש רעבים לאהבה.
אבל - זה לא שורש העניין, ולכן זה לא הפתרון הנכון - בעיניי - כרגע.

וטיפ לסיום: למה חפרת כל כך הרבה טקסט? לעניות דעתי, הסיבה לכך היא שהתשוקה העמוקה שלך היא לא לסקס פרוע בתחתונים צרפתיים (הגם שגם זה כיף), אלא למישהו שיבין אותך לעומק. לכן, אפילו פה, באלמוניות, טרחת לכתוב את סיפור חייך.

ובאמת, את גם צודקת. זה הצורך הכי חשוב. כשזה מתקיים, כל השאר גם יהיה סבבה.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[מיני והביני]

קודם כל תודה על ההתייחסות

מספרים בדיחה על פסיכולוגים, כמה פסיכולוגים צריך כדי להחליף נורה? אחד אבל הנורה צריכה ממש לרצות להתחלף (להשתנות)... באנגלית זה נשמע יותר טוב. יש כאן שתי נורות ולפחות אחת נראה שלא ששה להשתנות והשניה עוד מבולבלת. לא בטוחה שעוד טיפול יצליח כמו שלא כל כך בטוחה שהוא ירצה לבוא בכלל. אולי תחת איום, לא תחת אזהרה. ואני לא אוהבת לאיים ולא רוצה שיעשו לי טובות. כרגע בכלל מרגישה די מושפלת, כאילו שדעתי, רוצונותיי וצרכיי לא חשובים בכלל. אני מחזרת אחריו והוא עושה טובה מדי פעם לתת לי קצת תשומת לב. זאת הרגשה לא משהו.

לגבי החזרה מפאריז, זה באמת היה יום מאד מאד כואב. הדובדבן שעל הקצפת. אבל ממש לא אירוע בודד. כאלה החיים שלי מאז שנולדו הילדים. כאילו עכשיו התפקיד שלי לטפל בילדים ואני כבר לא אשה מושכת שיש לה מה להציע כבת זוג. האם אני רוצה להיות רווקה? לא ממש. אני טיפוס זוגי מטבעי, תמיד היה לי מישהו לצידי מאז גיל ההתבגרות. באמת שלא חולמת לחזור ל"שוק הבשר" ואם זה מה שנגזר, אני מקווה שזה יהיה מאד קצר וזמני.

 

[מריוס זכריה]

כן, בסדר, אבל...

האם את מבינה מה, למה ואיך קרה הארוע הכי מרכזי בחייך, בכמעט 14 שנים האחרונות - קרי הנישואין שלך, שכוללים כידוע גם את הילדים?

שמעתי את ההסבר שלך. ואני אומר לך - במלוא הכבוד, אבל בוודאות - שהוא פשוט לא נכון.

איך אני יודע?

כי אם שואלים אדם על נסיבות של ארוע, שבו הוא היה ציר מרכזי - 50% - וההסבר כולו נסוב כולו אודות האדם השני - אז בוודאות או שאותו אדם לא יודע, או שהוא לא רוצה לדעת, או שהוא לא רוצה לומר, מה הייתה הדינמיקה שם. (וזכותך לא לומר בפומבי)

כי הרי דינמיקה בין שני אנשים מערבת את שניהם, בצורה הכי אינטימית שיש. אם את שמה הכל עליו - את לא מבינה.

זה כמו שתגידי שדירה נמכרה, אבל לא היה קונה.
או שתגידי היא נקנתה, אבל לא היה מוכר.
תגידי לי את, כמתווכת נדל"ן, באיזה אחוז מהמקרים שאת מכירה התרחש דבר שכזה?

אני יכול להגיד שכמתווך "נכסי דניידי" (כלומר מתווך זוגיות), אני עוד לא נתקלתי במקרה כזה, שצד אחד היה סבבה לגמרי, ורק הצד השני טעה - וטעה בענק...

אז יכול להיות שבליבך את יודעת מה היה חלקך, ורק לא חולקת כאן, אבל את תמנעי מלחזור על אותם דפוסים בקשר הבא (שיהיה יותר מסובך, כי כבר יהיו בו ילדים משדני הצדדים, אקסים ואקסיות, פצעים ואכזבות וכולי). אבל אם את לא בטוחה שאת יודעת, אני במקומך הייתי עוצר לחשוב.

בזוגיות יש שתי נורות, ולא רק ששתיהן צריכות לרצות להתחלף, אלא שהם גם עסוקות בלזרוק את האשמה על הנורה השניה, שבגללה אין אור.

ובזוגיות, שתי המנורות מחוברות תמיד על אותו המתג...
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[מיני והביני]

האמת שלא

היו לו דרישות ותלונות כאלה ואחרות לאורך הדרך אבל כולן טופלו כמיטב יכולתי. פעם היה אדם אכפתי, מעורב, חשוב לו שאהיה מאושרת. היה מחזר, רומנטי ומעורב. ואז כשבאו הילדים כאילו עבר לשלב הבא. סליחה על הביטוי, כמעט הפך לרהיט. לא מעורב, לא משנה לו מה אני עושה. יש לי כל כך הרבה דוגמאות שהוא התנהג בכזה חוסר התחשבות. אני זוכרת בתחילת הדרך שלי כמתווכת שסגרתי את העסקה הגדולה והמורכבת הראשונה שלי, שעבדתי עליה המון והייתי ממש נלהבת והייתי ממש חייבת לספר על זה למישהו והתקשרתי אליו וענה לי יופי בכזה טון של "מעניין לי את הסבתא". או שאה חברה שלי מחו"ל שלא ראיתי ממש מיליון שנה ונורא התרגשתי ואמר לי למה שהיא לא תיקח מלון ותקבעי איתה משהו לסופ"ש, לא בא לי לארח.


אתה שואל איפה טעיתי? האמת שאני לא כל כך יודעת. שהבאנו ילדים? שהייתי נאמנה לו? שבין גנים וחוגים עבדתי והבאתי פרנסה הביתה? שכל מה שביקשתי זה שיאהבו אותי? לא יודעת איפה טעיתי. אולי אם היה אומר לי, הייתי יודעת. אבל התלונות שלו הן בדרך כלל שלא הזמנתי את התוספות שהוא אוהב על הפיצה.

 

[מט חנק]

ייתכן שהוא מאוד לא מעריך את המקצוע שלך?

ממש לא מזמן נפתח כאן פוסט על ידי מישהי שהפסיקה לאהוב את בעלה בגלל שינוי בקרירה. מקצוע תיווך נדלן עושה קונוטציות שליליות אצל הרבה אנשים.

לגבי חברה שלך - זה עניין של עד כמה נהוג לארח אצלכם אנשים לסופ"ש, מה גודל הבית ומה ההכרות שלו איתה. אני יכול להבין מישהו שלא מעוניין שאדם זר ישן אצלו בבית.
בכל מקרה - לפי התאור שלך זה נשמע שכבר ניסיתם הכל וממילא קבלת החלטה.
בהצלחה

 

[מריוס זכריה]

חביבתי, אין לי עניין לבאס אותך או לבייש אותך או להאשים אותך

תקראי מה שאת כותבת: את לא יודעת. זה בדיוק מה שטענתי.

כנגד זה, יש לך הסבר משלך למצב: מה שהוא ביקש נתת (וזה באמת יפה וחשוב), וכל השאר - הוא לא התלונן. אז בטח אין מה לדעת.

ובכן, כשנורה נשרפת, היא לא יודעת להגיד את זה בעצמה. בעל הבית צריך לראות שהיא לא נדלקת, ולהבין את זה בעצמו.

כנ"ל בני אדם: הרבה פעמים - לא תמיד, אבל הרבה מאוד - לא יודעים לומר מה חסר להם. במיוחד אם זה גבר, כשהמין הזה, גברים, ידוע בנחשלותו הרגשית (אני חצי צוחק וחצי בוכה). אחרי לידת בכורכם, משהו בקשר כבה. כמו נורה שנשרפת. שניכם ראיתם את זה, אבל לא ידעתם להסביר מה הבעייה.

הייתי בשמחה מסביר לך מה הבעייה, אבל גם אני לא יודע, כי לא תשאלתי אותכם.
אבל משהו שם קרה.
אולי אצלו.
אולי אצלך.

ידוע שלידת ילד ראשון משבשת יחסים. את זה כמעט כולם יודעים.
אבל הלידה איננה הסיבה, אלא רק המתג. הטריגר.
הוא לא ידע להגיד מה חסר לו. אוקיי.
אבל הפואנטה היא שגם את לא יודעת.
וזה כל מה שטענתי.

---

על זה שעבדת, והצלחת, ועשית למען ביתך, ולמענו - כל הכבוד!
אבל בזוגיות זה לא תמיד מספיק.
צריך גם להבין את מצוקת הזולת, גם אם את לא "אשמה". אבל אתם צוות.
לא הבנת מה השתבש עבורו.
ולא הבנת מה בך עזר לזה לקרות, אם בכלל.
ובטח שלא ידעת איך להחזיר לו את האהבה שהוא איבד.

את הרי לא חושב שהוא שמח להיות מבואס, ולוותר על סקס?
זו לא הייתה משאת חייו?

---

ועכשיו לסיכום הסיכומים:

אני משתמש בהזדמנות שאנשים שואלים כל מיני שאלות, כדי להסביר דברים כלליים ועקרוניים.

אם לך נמאס מהמצב, וברור לך שאת רוצה החוצה, אני שולח לך את ברכתי המלאה! זן זכותך, אלו חייך, לא חיי. אני אפילו לא יודע מה נכון לך. את יודעת יותר ממני. אני רק הסברתי נקודות עקרוניות, שאולי חלות עליך, ואולי לא.

באמת: שיהיה בהצלחה, בכל דרך שתבחרי!
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[אורחת11111]

סתם כדי להבין - נגיד שיש בעל אלים ומכה, אז גם במקרה כזה

אתה אומר לאישה שבטוח שיש לה חלק, אחריות ואשמה בהתנהגות שלו? למה לא ייתכן שצד אחד בסדר והצד השני לא בסדר? לדעתי בהחלט ייתכן ולא כזה נדיר. אבל במקרה כזה זה אפילו לא חייב להיות עניין של מי אחראי כי ייתכן, למשל, מצב שהיא עדיין אוהבת והוא כבר לא ושהצרכים הרגשיים שלהם פשוט לא תואמים וזה לא עניין של אחריות, בטח לא שלה. היא יכולה להיות בסדר גמור, אבל הוא פשוט אינו מסוגל להיענות לצרכים הרגשיים שלה. וכמובן שבמקרה הזה אנחנו מדברים על אישה, אך ייתכן גם מצב הפוך.

 

[מריוס זכריה]

בוודאי שלאישה מוכה יש אחריות. היא לא חייבת להשאר שם.

אם אישה מוכה פעם *ראשונה*, אז במישור הפלילי, האחריות כולה שלו.
במישור היחסים, אולי יש לה אחריות חלקית או תורמת או שבכלל אין לה.
לא משנה.

אבל בפעם השניה, השלישית והשבעים וחמש, יש לה אחריות ברורה.
לכל הפחות היא אחראית לעובדה שהיא נשארה עם בעל מכה.
במישור הפלילי זה לא משחרר אותו - אבל במישור החיים - היא חלק מהמשוואה.
יש משטרה. יש בתי משפט. יש שירות פסיכולוגי. אפשר לקבל עזרה.
יש אחריות.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[אורחת11111]

בתיאוריה זה טוב ויפה, אבל בפועל הרבה פעמים

רשויות המדינה לא עושות את עבודתן על הצד הטוב ביותר. חסרים מקרים שבהם למרות התלונות במשטרה, ולמרות ש"המקרה מוכר היטב לרווחה" לא עשו כלום, ואפילו אחרי שהאישה עזבה ואחרי שכבר התגרשו, הבעל בכל זאת רצח? חוץ מזה זה קל להגיד על מישהו אחר, שאולי מאיימים על חייו ומשליטים עליו טרור, שהוא יכול היה להיות אמיץ ולעשות ככה וככה ואם לא עזה זה האחריות שלו, אבל בפועל זה לא תמיד עובד בצורה כזו הרואית. אם לא להיות גיבורה חסרת פחד פירושו להיות חלקית אחראית או תורמת לאלימות, אז אולי כדאי להושיב את הקורבנות בכלא לצד הפושעים, כי אני לא מכירה גיבורים רבים כאלה. אין שום הצדקה לאלימות פרט להגנה עצמית (או הגנה על אדם אחר שנמצא בסכנה). נקודה. עצם האמירה שיש לאישה אחריות חלקית או תורמת לכך שבעלה השתמש נגדה באלימות קשה זה נורא בעיניי.

 

[מריוס זכריה]

המסקנה מדברייך היא שלאישה מוכה אין בכלל מה לעשות...

חוץ מזה, היה ברור לי שתכתבי ש"אין שום הצדקה לאלימות". ואכן אין. וזה גם לא מה שכתבתי עליו.

לכן קודם כל הבחנתי בין הרמה המשפטית (ואת את רוצה, גם חברתית, פוליטית, ציבורית), לבין הרמה הפסיכולוגית-אישית.

לך חורה שאני "מטיל אחריות" גם על האישה. ובכך מה שאת עושה זה בעצם שלילת האופציות מידי האישה. כי אם יש לה אפס אחריות, זה מה היא כבר יכולה או צריכה לעשות?

בגישה שלי, אני מדגיש בפני כל אישה שיש לה אופציה, יש לה חופש בחירה. כל חופש בחירה, בא עם אחריות. כגודל הבחירה, גודל האחריות, ולהיפך. אין אחריות בלי חופש בחירה, אחרת על מה אתה אחראי?

או שאולי את לא מבחינה בין "אחריות" ל"אשמה". אנ חלילה לא טוען שנשים מוכות אשמות במשהו. הן לא אשמות בכלום. וכתבתי את זה שוב ושוב ושוב.

אבל בעולם של העצמה, אין אשמה. יש רק אחריות אישית. אי אפשר גם להיות קורבן צודק וחסר אונים, וגם להיות מועצמים. צריך לבחור כיוון.

(וגם שוב, להפריד בין המשפטי/ציבורי/פוליטי/חברתי, לבין המישור האישי-פנימי. אולי שם את מתבלבלת)
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[אורחת11111]

אם כבר, שאלת חופש הבחירה היא אכן שאלה גדולה בפילוסופיה,

וזה לא מובן מאליו שיש כזה, אבל לא על זה רציתי לכתוב כי ממילא אין לי תשובה. אך מעבר לזה, לא אמרתי שזה המצב של כל אישה מוכה, אלא יש מצבים שזה המצב של אישה מוכה. ברור שצריך להתייחס לכל מקרה לגופו. יש אידיאלים, ויש מציאות, שלפעמים סותרת את כל העקרונות הנעלים שאנו כל כך רוצים להאמין בהם, כמו שכל אישה יכולה בכל מצב פשוט לקום וללכת. ושוב, לא אמרתי שכל אישה מוכה תמיד או בדרך כלל חסרת ישע, אלא שמצב כזה לפעמים קורה. לפעמים במציאות זה הרבה פחות חשוב והרואי מאיך שאתה מציג את זה.

 

[מריוס זכריה]

ברמה העקרונית

אצל 99% מהזוגות במריבה, כל צד חושב שהוא בסדר והשני לא. אובייקטיבית, מדעית, וללא כל ספק.
&nbsp
אז אם מישהו/י כבר החליט/ה להתגרש, אפשר לדבוק בנרטיב הזה, כי זה נשמע טוב, וכל החברים יצקצקו בלשון ויתנו המון סימפטיה. מה זה כבר משנה מה היה? המשחק נגמר...
&nbsp
אבל אם רוצים לשנות משהו, זו לא עמדה שאפשר להתחיל לעבוד ממנה.
הצעד הראשון בעבודה זוגית הוא להבין שגם לשני יש קייס תקף.
ותמיד יש לו.
&nbsp
מי שלא יכול לצאת מהמאבק של "אני צודק, אתה טועה", לא יגיע לשום מקום בזוגיות.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[אשת עולם]

אני חוששת שקצת התבלבלת

השואלת משקיעה מאמצים להציל את הזוגיות ובעלה הוא זה שעושה טובה שבא למפגשי הטיפול בכלל ואומר שמבחינתו הכל בסדר למרות שאשתו סובלת ומתייסרת.

 

[מריוס זכריה]

כל טענותיה מוצדקות בהחלט (כמו גם טענותייך, בפוסט שלך)

מה שאת מפספסת, או לא מבינה, הוא שבזוגיות טענות שני הצדדים מוצדקות. לא במובן של "אני צודק אתה טועה", אלא במובן שהכאב של כל אחד מהצדדים הוא אמיתי ודורש התייחסות.

במדע יש תשובה נכונה ותשובה לא נכונה. מים רותחים ב-100 מעלות, או ב 32 מעלות? התשובה היא א'.

ביחסים זה לא עובד כך.

והסיבה שאת מתבלבלת, היא שאת לא מכירה את הסצנריו הזה, שבו כל צד בא ל"שופט" (המטפל, או הפורום) ומספר, בדמעות, או בזעם, את הגירסה שלו. וראה זה פלא, שתי גרסאות הצדדים שונות לחלוטין. כאילו אלו בתים אחרים לגמרי, אנשים אחרים לגמרי. מי מהם דובר האמת, ומי השקרן?

אבל זו הנורמה במאבק הזוגי. כל צד מפסיק לראות מה שהשני אומר, או מבטל את זה בטוענות שונות, ומבליט את איכות העשייה של עצמו. והסיפור של כל צד נשמע הכי משכנע. קוראים לזה: המאבק הזוגי.

לכן פה בפורום יש כלל בלתי כתוב. תמיד כשצד אחד מהלל את עצמו, ועושה מהשני מיץ גויאבה, הגולשים כותבים לו: "טרם שמענו את גרסת הצד השני..."

אם יצא לך פעם לראות כתב אישום במשפט אזרחי, וכתב הגנה, תביני מה זה שני עולמות נפרדים.
והמאבק הזוגי לא פחות מר מכל מאבק אזרחי משפטי.
כל צד מאמין באמונה שלמה וטהורה בצדקתו המלאה, הזכה והחפה. and yet, גם השני חושב כך.
מעניין, לא?

אבל שוב: נמאס לך? רוצה ללכת משם? לכי. הדלת פתוחה (בטח שלא אני נעלתי אותה)
אבל גם אז, אני אומר שעדיף לצאת מקשר,כשהנרטיב הוא יותר מציאותי, ודו צדדי, ולא לצאת עם נרטיב חד צדדי, שלא לומדים ממנו כלום לעתיד. שכן העבר, יש לו תכונה מעצבנת, לחזור על עצמו. לפחות עד שלומדים ומבינים אותו.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[dayoogla]

ו 33% מהזוגות מתגרשים

 

[כי אני הבוס]

גברים הם ממאדים ונשים הן מנוגה

רוב הסיכויים שבאמת אין לו מושג על מה את מדברת. לפי דעתי וניסיוני והתבוננות בעולם סביבי, אנשים לא כל כך משתנים רק כי מבקשים מהם יפה או שמאיימים עליהם. אם יש לך צרכים שהוא לא מסוגל לספק, ולא מדובר בעניין קטן, אז לצערי דין הנישואין שלכם כנראה שנחרץ. איך מבשרים לו זה כבר עניין אחר. התשובה היא ברגישות ובנחישות. תגידי לו שהגעתם למצב שאת לא יכולה וגם לא רוצה להמשיך להיות בו ובגלל שהטיפול הזוגי נכשל, את רוצה להתגרש בהבנה ובשיתוף פעולה. בכל מקרה, אל תנקטי באמצעי זה רק כקריאת מצוקה כפי שיש אנשים שעושים בטעות. תודיעי שאת רוצה להתגרש אך ורק כשאת לגמרי ולחלוטין משוכנעת. כי אחרי שאומרים דבר כזה כבר אין דרך חזרה.

 

[מיני והביני]

לא, לגמרי לא רוצה רק למשוך תשומת לב

באמת שהחלטתי לסיים עם זה. רק קשה לי לאכזב אותו ואני יודעת שהוא ייקח קשה וייפגע אפילו אם הוא לא יראה את זה.