הסקר על האושר בפורום

[חייבתלהגיב]

כמו שאמרתי, זה לא נכון

שאם משהו נורמטיבי, זה אומר שרוב האנשים בחרו בו כי זאת הנורמה. מאוד יכול להיות שרוב האנשים בחרו בו כי זה משהו שרוב האנשים באמת רוצים לעשות.
אם תתן לאנשים לבחור בין שוקולד לבין ברוקולי, רוב האנשים יבחרו שוקולד, ורוב האנשים גם יהיו מודעים לכך שרוב האנשים יבחרו שוקולד. אבל הם עצמם לא בוחרים השוקולד כי הם רוצים להיות כמו כולם, אלא כי זה באמת מה שהם מעדיפים.
ואם תוסיף לכך את העניין שבימינו נדרשת פעולה אקטיבית כדי להיות הורה, ולא נדרשת פעולה אקטיבית כדי להיות אל-הורי - בכלל לא ברור שיותר אנשים הפכו להורים כי זאת הנורמה ולא כי זה מה שהם רוצים מאשר אל-הורים שהפכו לאל-הורים כי ככה יצא ולא מתוך שיקול דעת.

לגבי דיווח מוטה על אושר - אנחנו בכלל לא יודעים באיזו קבוצה זה באמת קורה יותר, אז קשה לי להתייחס

 

[אוניברסאליסט]

אני מסכים שאם משהו הוא נורמה

מכאן לא נובע שרוב האנשים בוחרים בו כי הוא הנורמה

לכן לא טענתי שבשל כך שהורות היא נורמה אז רוב ההורים בוחרים בהורות כי זאת הנורמה

טענתי טענה אחרת שגם היא בגדר השערה בלבד: אחוז ההורים שבחרו בהורות בגלל שזו נורמה גבוה מאחוז האלהוריים שבחרו באלהורות בלי להפעיל שיקול דעת.

אבל מכאן לא נובע שרוב ההורים בחרו בהורות בגלל שזו נורמה. ייתכן ורק מיעוט ההורים בחרו בהורות בגלל שזו נורמה אבל עדיין שיעורם באחוזים גבוה משיעור האלהורים שבחרו באלהורות בלי להפעיל שיקול דעת.

כלומר, אם נניח יש שני בני אדם שידוע שאחד מהם הורה והשני אלהורה ועוד ידוע שרק אחד מהם בחר את הבחירה שלו בלי שיקול דעת אז האם הסיכוי הגבוה יותר שהוא ההורה או האלהורה?

כלומר אני משער על ההסתברות להורות בהינתן אי הפעלת שיקול דעת ולא טוען את הטענה ההפוכה בדבר ההסתברות לאי הפעלת שיקול דעת בהינתן ההורות.
ההשערה היא שההסתברות להורות בהינתן אי הפעלת שיקול דעת גבוהה מההסתברות לאלהורות בהינתן אי הפעלת שיקול הדעת.

ההשערה היא לא שההסתברות לאי הפעלת שיקול דעת בהינתן ההורות גבוהה מההסתברות להפעלת שיקול דעת בהינתן ההורות.


נכון שנדרשת פעולה אקטיבית להיות הורה אבל לא נראה שמספר האלהוריים שבחרו באלהורות למרות שהם רוצים ילדים אבל החליטו לוותר רק בגלל שאין להם כוח להוציא אנרגיה על הפעולה האקטיבית הזאת הוא מספר גבוה. נראה שהוא נמוך מאוד.

 

[חייבתלהגיב]

לא אמרתי שלא היה להם כוח.

הם פשוט לא התעסקו בזה, אלא המשיכו לחיות, זרמו בלי לקבל החלטה, ובסוף כבר לא יצא.

 

[prizman]

אלהורי שמתחרט יכול ללדת או להוליד, תלוי מין.

הורה שמתחרט נתון בבעיה קשה יותר.

 

[חייבתלהגיב]

לא אם הוא אישה.

בשלב מסוים (ולא כל כך מאוחר) זה נהייה מאוחר מדי.
הורה שמתחרט יכול לנטוש את הילדים שלו עם ההורה השני (וזה קרה לא פעם ולא פעמיים), למסור את הילדים לאימוץ, אם הם בוגרים - לנתק איתם קשר, וכו'. הוא לא יכול לבטל את הקיום של הילדים שלו, אבל הוא כן יכול לנתק את הקשר ביניהם.

 

[prizman]

גם אם היא אישה.

אם היא מתחרטת בגיל 40 אז תסלחי לי, זה נשמע קצת מצחיק.

 

[חייבתלהגיב]

לא הבנתי. מה מצחיק?

 

[prizman]

אותי זה מצחיק.

20 שנה חשבת שאת אלהורית ובסוף החלטת ללדת, בסדר. 30 שנה ואז החלטת, גם כן בסדר.
אבל 40 שנה?
זה מצחיק אותי.

 

[חייבתלהגיב]

לא, 35-40 שנה למדת, התקדמת בקריירה,

וזרמת עם מסלול החיים, ולא עצרת לדון בשאלת ההורות ולהחליט שעכשיו זה הזמן לעשות ילד, וכשכן החלטת גילית שאיחרת את הרכבת, והפוריות שלך כבר לא שם. זה בכלל לא מצחיק. למישהי באקדמיה, למשל, זה תרחיש מאוד סביר.

 

[prizman]

אני מכיר לא מעט נשים באקדמיה

ולכולן יש ילדים.

 

[חייבתלהגיב]

נו, אתה מצחיק.

באופן כללי האל-הוריים הם מיעוט, אחרת לא היה פורום שכזה. אני מכירה מגוון נשים באקדמיה, בכל מיני גילאים, ומכל מיני תחומים, בלי ילדים. לחלקן יש עדיין "זמן", לחלקן לא.

 

[prizman]

אותי את מצחיקה.

ברור שבישראל האל הוריים הם מיעוט, זה בכלל לא היה הנושא.
למעשה עבורי זה בכלל לא אישיו.
אל הוריות אני מכיר, אף אחת מהן לא מהאקדמיה.
אני לא מוצא שום קשר בין אקדמיה לאל הורות.

 

[חייבתלהגיב]

מה אני יכולה להיות להגיד?

המדגמים שלך מאוד חלקיים. אני יכולה לחתום לך שיש לא מעט מרצות באקדמיה בלי ילדים - כנראה בשיעור גדול יותר מאשר אחוז האלהוריות באוכלוסייה הכללית, אבל את זה צריך לבדוק.

 

[prizman]

כלומר, קודם כל תחתמי ואח"כ תבדקי?

לדעתי הסיכוי שתבדקי די נמוך אבל אשמח אם תעשי את הבדיקה הזו,
לדעתי טרם נעשתה בדיקה כזו בישראל.
הנתונים שלי מתבססים רק על מי שאני מכיר, ממש לא מחקר.

 

[חייבתלהגיב]

לא, לא, אני חותמת על כך

שיש מרצות כאלה, כי אני מכירה כאלה. מה שצריך לבדוק הוא אם השיעור של האלהוריות מקרב הפרופסוריות הוא גדול משיעורן באוכלוסייה - ההשערה שלי היא שזה אכן המצב.

 

[prizman]

אז תבדקי וספרי על התוצאות.

 

[KallaGLP]

אני לא טיפוס שאוהב ילדים קטנים בכללי או במיוחד

(ילדים של אחרים אני מחבבת או אוהבת בצורה דומה לצורה שבה אני מחבבת או אוהבת מבוגרים אחרים - אם אני מכירה אותם מקרוב והם נחמדים, אני אוהבת אותם. לחלקם אני אדישה ואת חלקם אני לא מחבבת או לא אוהבת כלל).
הסיבה שאני אמא שלפתע הרגשתי צורך ורצון, ממש פיזי, ל*ילדים משלי*, שאין לו כל קשר ליחס שלי לילדים באופן כללי.
אני לא התנסיתי באהבה לילדים באשר הם ילדים ולכן ייתכן שמרבית האנשים האלה ירצו גם ילדים משלהם לאהוב ולטפל בהם. זה אפילו נראה לי הגיוני שמרבית אוהבי הילדים ירצו בכך. כלומר אני ממש לא שוללת את מה שאת אומרת. אני רק מוסיפה שלא חייבים לאהוב ילדים בכללי כדי לרצות ילדים משלך או לאהוב אותם וליהנות מהם אחרי שהופכים להורים.

 

[חייבתלהגיב]

ברור שלא כל ההורים בהכרח אהבו ילדים באופן כללי

לפני כן.
מצד שני, אני מודה שהתאור שלך משונה בעיניי. אני מניחה שהגישה שלך היא שזה דחף אבולוציוני או משהו כזה, אבל מוזר להרגיש צורך ורצון במשהו שאת לא אוהבת באופן כללי. לא זכור לי ששמעתי תאור על "רחם זועק" שלא כלל התייחסות לילדים אחרים (נניח, תינוקות שרואים ברחוב וכו').

 

[KallaGLP]

אבל לא מדובר בגישה או עקרון. אני מתארת הרגשה פרטית שלי,

ואין בכלל משנה לי לצורך העניין אם ואיזה הסבר יש לזה, אם זה דחף אבולוציוני או כל דבר אחר. זה לא איזה רעיון או גישה תאורטית להורות, שאני מנסה לנתח או להצדיק. כשאני רוצה משהו, אני פשוט עושה, אני לא משליכה את זה על אחרים או מפתחת מזה עקרונות או תיאוריות. למשל, נורא רציתי בת, אז אימצתי בת. התמקדתי רק בעצמי וברצונות שלי, לא מעבר לזה. אני מאמינה בלהגשים רצונות וחלומות אישיים.

 

[חייבתלהגיב]

ברור לי שאת מתארת את ההרגשה הפרטית שלך.

אני פשוט מנסה להבין את התאור שלך, כי, כאמור, לא שמעתי בעבר תאוד כזה., והוא מעניין אותי. את יכולה אולי לפרט יותר לגבי אותה הרגשה שתקפה אותך לגבי לרצות ילד משלך, אבל בלי לאהוב ילדים? את זוכרת איך היא תקפה אותך פתאום ומה הרגשת?