לורליי של הים
New member
הפיק של פרק א'
פרק א קוגה עמד בשקט מתבונן בכוהנת שבדקה את הקרע. "מה זה רוקוגו?" שאל בקול שקט. הכוהנת הסתכלה עליו. "קרע" אמרה "קרע בזמן". ליבו קפץ. קרע, בדיוק כמו הבאר שממה עוברים קגומה ופני כלב לעתיד. "לאן הוא מוביל?" שאל, ההתרגשות מציפה אותו. "500 שנה מהיום" אמרה, מנסה להבין כיצד הקרע נוצר. "אני עובר" הודיע קוגה לכוהנת "אם אני לא חוזר תמנו את טנטו לראש השבט". הוא קפץ במהירות, נוחת בתוך חדר השינה של נערה צעירה. * * * * * * * * * * * * * * * * יומי התעוררה משנתה,בטוחה ששמעה רעש כול שהוא, מין אוושת אוויר רכה ונחיתה שקטה. היא הדליקה את האור בחדרה וסרקה את סביבתה. באמצע החדר, תלוי באוויר, היה קרע! לקרע הזה לא היו שוליים נראים לעין אבל בכול זאת, יומי ידעה שהוא שם, היא הרגישה אותו. 'יש עוד מישהו בחדר חוץ ממני, עוד מישהו שלא אמור להיות פה' אמרו לה חושיה. היא לקחה את המוט הארוך שבו התאמנה בשיעורי הלחימה. "מי שאתה לא תהיה תצא ומייד!" אמרה בקול חזק ותקיף. "כרצונך" אמר קול מתוך החשכה שמתחת לשולחן. יומי לא ראתה אף פעם נער כזה. הי לו מן סרט שיער חום עשוי מעור. על חזהו עטה שריון חלק ועל כתפו הייתה פרוות זאב. במקום מכנס הייתה לו חצאית מפרוות זאב ועל הזרועות מגיני זיעה בצבע חום. "מי אתה?" שאלה בקול רועד. "שמי הוא קוגה, נסיך שבט אנשי הזאב" אמר הנער הזה, קוגה, בגאווה. "נסיך שבט אנשי הזאב?!" הפעם קולה של יומי רעד מצחוק "כן בטח ואני יומי, נסיכת שבט הלוחמות במוטות". "נסיכה אמרת?" שאל קוגה בעניין. "כן" אמרה יומי, מחליטה להמשיך עם המשחק הזה עוד קצת. "בדיוק מה שאני צריך" אמר בחיוך. * * * * * * * * * * * * * * * * קוגה חייך. הנה ההזדמנות המושלמת שלו. 'נסיכה תתאים להיות אישתי וכך גם אשכח את קגומה. מה היא מוצאת בפני כלב שאין אצלי?' תהה בפעם המיליון. בלי לשים לב הוא לקח החלטה. הוא ייקח את יומי להיות לו לאישה. כאילו הוא מונע על ידי ריקוד המתים של קאגורה, הוא לקח את יומי והעמיס אותה על כתפו, מתעלם מצרחותיה. "אמא, אבא! הצילו!" קראה נואשת לעזרה. קוגה תפס אותה חזק יותר ובקפיצה אחת הם עברו לצד השני של הקרע. קוגה הסתכל על הקרע שנסתם. הנערה לא תוכל לחזור לביתה לעולם. הוא הוריד מעליו את הנערה הבוכייה, היא הבינה איכשהוא שהקרע נסתם. "מנוול!" צעקה עליו "אני אראה לך מה זה!" היא הניפה את המוט שבידה והתחילה לתקוף אותו. קוגה נחלץ בקושי ממכותיה. איזו לוחמת! אין פלא שהיא נסיכה! אם לאדם משבט אנשי הזאב קשה להתחמק ממכותיו של בן-אנוש זה יכול לומר רק דבר אחד: לאדם הזה יש כוחות משלו. לאחר זמן מה יומי התעייפה והחלה להתנשף. זה הזמן להסביר לה את מהלך העניינים ומה יקרה לה אם היא תסרב. * * * * * * * * * * * * * * * * יומי לא יכלה יותר. קוגה התחמק מהמכות שלה אולי בקושי אבל התחמק. הוא היה מהיר. זינוקיו וריצותיו היו מהירות כמכונית נוסעת ואולי יותר. "הגיע הזמן להבהיר כמה דברים" אמר כשראה שהיא מוותרת מניסיונותיה הכושלים. "מעכשיו את תהיי האישה שלי, נסיכת שבט אנשי הזאב" הוא פקד בקול סמכותי. "היית מת! אני מעדיפה למות מאשר להינשא לך או לגעת בך" סיננה מבין שיניה בכעס. "זה מה שיקרה אם לא תעשי את מה שאני אומר לך" אמר לה בשלווה, כאילו לא שם לב לשנאתה ולכעסה הרב. היא הסתכלה עליו "כול עוד אני לא אצטרך ללבוש את הדבר המגוחך הזה שאתה לובש ואוכל לשמור את המקל שלי לעצמי אני לא אעשה בעיות" אמרה. היא תוכל לברוח מתי שתרצה ואם יהיו שומרים מפגרים שינסו לעצור בעדה, הם יטעמו את המקל שלה. "אל תחשבי אפילו על לברוח" אמר קוגה בקול משועשע, כאילו קרא את מחשבותיה "על כול מערה מוצבים 10 זאבים בעלי ניסיון רב מאוד בלחימה כך שאם תנסי לברוח, תהיי חטיף לערב". 'אלוהים ישמור' חשבה יומי שחלחלה 'הם מחזיקים זאבים ומשתמשים בהם כשומרים!' "מה זאת אומרת מערה? אני לא חיה בפחות מבקתה!" היא צעקה עליו. קוגה חייך "יש לך בררה? תביני משהו אני קובע כאן את העובדות ואת התנאים. את יודעת מה זה אומר? שלא איכפת לי מה את חושבת ומה את רוצה. את לא בבית יותר". יומי נאנחה אין לה מה לעשות. היא לא הרגישה את הנוכחות של הקרע מה שאומר שהוא נעלם מה שמותיר אותה תקועה כאן לנצח. 'אלא אם יש קרעים אחרים' אמר קול קטן של תקווה בראשה. 'כן' גמלה ההחלטה בליבה 'אם יש אני אמצא אותם, וכשאמצא אותם, אני לא אחזור לפה לעולם'. * * * * * * * * * * * * * * * * קוגה הסתכל על יומי בעיון. היא נראתה לו לא יותר מ19-20 כמוהו. הוא ראה בארשת פניה כי היא השלימה כבר עם העובדה שלא תראה את משפחתה לעולמים. לרגע הציף את ליבו רגש אחר: רחמים. הוא גזל מהנערה הזאת את משפחתה, את עולמה ואת חייה. הוא תפס אותה בעדינות בכתפה מסובב אותה לכיוונו. "בדבר אחד אני יכול להתחייב: אני אגן עלייך" הצהיר בשקט. חיוך החל להתפשט על פניה של יומי. הוא בחיים לא ראה חיוך כזה החיוך נראה כמו שמש זורחת, מפציע בשקט מגרש את הקור ואת הכעס. החיוך הגיע לכול מקום בפניה של יומי. כול מקום חוץ מלעיניה. "בואי צריך לחזור אל השבט" הוא אמר, מופתע מהחיוך, "טפסי על גבי. אני אשא אותך". יומי צחקה. צחוקה היה מתנגן ונעים, קוגה הרגיש שהוא נבלע בתוכו. "אף אחד לא מספיק חזק בשביל זה!" פלטה בזמן שצחקה. "נסי אותי" ענה לה קוגה בחיוך מתגרה. יומי בחנה אותו. "בסדר, אני מהמרת שתצליח עד לחצי מהדרך" אמרה וטיפסה על גבו. "תחזיקי חזק כי זה יהיה מהיר" אמר קוגה והחל לרוץ. * * * * * * * * * * * * * * * * יומי לא האמינה למהירות שבה הם הגיעו. הם עברו בערך 2 קילומטרים ברבע שעה. כשהגיעו למאורה יומי לא האמינה למראה עיניה.היא אמורה לחיות בדבר הזה?! המערה נראתה כמו אלו של האדם הקדמון רק עם לפידים ועמודה יותר. בפנים היו אלפי אנשים לבושים כמו קוגה ולידם זאבים ענקים. 'איך לכול הרוחות הם הצליחו לאלף אותם מבלי להיטרף?' תהתה יומי כשעברה לידם. קוגה עלה על בליטה ענקית בקרקע, כנראה הבמה שלהם. "כולם לשים לב אלי" צעק ומיד כול צומת הלב הופנתה אליו, "ברצוני להציג את האשה שלי, יומי. ול מי שיפגע בה לרעה יגורש מהשבט.". קוגה ירד למטה והעלה את יומי ביחד איתו אל הבמה. יומי שמה לב שכולם בוחנים אותה וממלמלים. היא לא שמעה מה הם אומרים אבל ידעה על פי מבטם שזה לא טוב. "בואי איתי" לחשה לה נערה בגילה ועזרה לה לרדת מהבמה. הנערה הובילה אותה למערה של קוגה. בגלל שהוא היה נסיך השבט הוא זכה למערה הטובה ביותר. על כול מילימטר בקיר היו לפידים כך שהמערה הייתה מאורת מאוד. "זאת המיטה?!" צווחה יומי. המיטה הייתה ערמה גדולה של דשא ובאמצע היה מעין משקע שנוצר מגופו של קוגה. "אני מצטערת אבל זה מה שיש" אמרה הנערה הצעירה, "שמי סן ואני מוניתי להיות העוזרת שלך כך שאם תצטרכי משהו תקראי לי". סן יצאה מהחדר וחזרה עם זאבה צעירה. "זוהי הזאבה שלך. בשבט יש מן מנהג שלכול אחד יש זאב או שניים שבהם הוא מטפל. אין לה שם אז את יכולה לבחור לה שם" הסבירה ויצאה. הזאבה התקרבה של יומי לאט והריחה אותה. "אני אקרא לך מיקו" החליטה יומי והזאבה ליקקה את פניה. יומי נשכבה על ה"מיטה". 'די רך ונעים' חשבה 'נו טוב, אין לי בררה. אני חייבת להתרגל למצב הזה עד ליום שאני אברח'. לאחר כמה זמן היא שקעה בתנומה. * * * * * * * * * * * * * * * * קוגה ניסה להגיע למערה שלו אך השאלות והאנשים לא נתנו לו. "ברכות קוגה. אני רואה ששכחת את המקרה ביש עם קגומה אה?" "איפה מצאת אותה? היא לא נראת מהעולם הזה או מהזמן הזה" "מי ילמד אותה את כול המיומנויות של השבט? אני מקווה שכבר החלטת בנושא הזה...." קוגה הדף את כולם ונכנס למערה. הוא ראה שיומי נרדמה כבר והחליט לא להעיר אותה. 'אני אסביר לה הכול מחר' החליט ונשכב לצידה.
פרק א קוגה עמד בשקט מתבונן בכוהנת שבדקה את הקרע. "מה זה רוקוגו?" שאל בקול שקט. הכוהנת הסתכלה עליו. "קרע" אמרה "קרע בזמן". ליבו קפץ. קרע, בדיוק כמו הבאר שממה עוברים קגומה ופני כלב לעתיד. "לאן הוא מוביל?" שאל, ההתרגשות מציפה אותו. "500 שנה מהיום" אמרה, מנסה להבין כיצד הקרע נוצר. "אני עובר" הודיע קוגה לכוהנת "אם אני לא חוזר תמנו את טנטו לראש השבט". הוא קפץ במהירות, נוחת בתוך חדר השינה של נערה צעירה. * * * * * * * * * * * * * * * * יומי התעוררה משנתה,בטוחה ששמעה רעש כול שהוא, מין אוושת אוויר רכה ונחיתה שקטה. היא הדליקה את האור בחדרה וסרקה את סביבתה. באמצע החדר, תלוי באוויר, היה קרע! לקרע הזה לא היו שוליים נראים לעין אבל בכול זאת, יומי ידעה שהוא שם, היא הרגישה אותו. 'יש עוד מישהו בחדר חוץ ממני, עוד מישהו שלא אמור להיות פה' אמרו לה חושיה. היא לקחה את המוט הארוך שבו התאמנה בשיעורי הלחימה. "מי שאתה לא תהיה תצא ומייד!" אמרה בקול חזק ותקיף. "כרצונך" אמר קול מתוך החשכה שמתחת לשולחן. יומי לא ראתה אף פעם נער כזה. הי לו מן סרט שיער חום עשוי מעור. על חזהו עטה שריון חלק ועל כתפו הייתה פרוות זאב. במקום מכנס הייתה לו חצאית מפרוות זאב ועל הזרועות מגיני זיעה בצבע חום. "מי אתה?" שאלה בקול רועד. "שמי הוא קוגה, נסיך שבט אנשי הזאב" אמר הנער הזה, קוגה, בגאווה. "נסיך שבט אנשי הזאב?!" הפעם קולה של יומי רעד מצחוק "כן בטח ואני יומי, נסיכת שבט הלוחמות במוטות". "נסיכה אמרת?" שאל קוגה בעניין. "כן" אמרה יומי, מחליטה להמשיך עם המשחק הזה עוד קצת. "בדיוק מה שאני צריך" אמר בחיוך. * * * * * * * * * * * * * * * * קוגה חייך. הנה ההזדמנות המושלמת שלו. 'נסיכה תתאים להיות אישתי וכך גם אשכח את קגומה. מה היא מוצאת בפני כלב שאין אצלי?' תהה בפעם המיליון. בלי לשים לב הוא לקח החלטה. הוא ייקח את יומי להיות לו לאישה. כאילו הוא מונע על ידי ריקוד המתים של קאגורה, הוא לקח את יומי והעמיס אותה על כתפו, מתעלם מצרחותיה. "אמא, אבא! הצילו!" קראה נואשת לעזרה. קוגה תפס אותה חזק יותר ובקפיצה אחת הם עברו לצד השני של הקרע. קוגה הסתכל על הקרע שנסתם. הנערה לא תוכל לחזור לביתה לעולם. הוא הוריד מעליו את הנערה הבוכייה, היא הבינה איכשהוא שהקרע נסתם. "מנוול!" צעקה עליו "אני אראה לך מה זה!" היא הניפה את המוט שבידה והתחילה לתקוף אותו. קוגה נחלץ בקושי ממכותיה. איזו לוחמת! אין פלא שהיא נסיכה! אם לאדם משבט אנשי הזאב קשה להתחמק ממכותיו של בן-אנוש זה יכול לומר רק דבר אחד: לאדם הזה יש כוחות משלו. לאחר זמן מה יומי התעייפה והחלה להתנשף. זה הזמן להסביר לה את מהלך העניינים ומה יקרה לה אם היא תסרב. * * * * * * * * * * * * * * * * יומי לא יכלה יותר. קוגה התחמק מהמכות שלה אולי בקושי אבל התחמק. הוא היה מהיר. זינוקיו וריצותיו היו מהירות כמכונית נוסעת ואולי יותר. "הגיע הזמן להבהיר כמה דברים" אמר כשראה שהיא מוותרת מניסיונותיה הכושלים. "מעכשיו את תהיי האישה שלי, נסיכת שבט אנשי הזאב" הוא פקד בקול סמכותי. "היית מת! אני מעדיפה למות מאשר להינשא לך או לגעת בך" סיננה מבין שיניה בכעס. "זה מה שיקרה אם לא תעשי את מה שאני אומר לך" אמר לה בשלווה, כאילו לא שם לב לשנאתה ולכעסה הרב. היא הסתכלה עליו "כול עוד אני לא אצטרך ללבוש את הדבר המגוחך הזה שאתה לובש ואוכל לשמור את המקל שלי לעצמי אני לא אעשה בעיות" אמרה. היא תוכל לברוח מתי שתרצה ואם יהיו שומרים מפגרים שינסו לעצור בעדה, הם יטעמו את המקל שלה. "אל תחשבי אפילו על לברוח" אמר קוגה בקול משועשע, כאילו קרא את מחשבותיה "על כול מערה מוצבים 10 זאבים בעלי ניסיון רב מאוד בלחימה כך שאם תנסי לברוח, תהיי חטיף לערב". 'אלוהים ישמור' חשבה יומי שחלחלה 'הם מחזיקים זאבים ומשתמשים בהם כשומרים!' "מה זאת אומרת מערה? אני לא חיה בפחות מבקתה!" היא צעקה עליו. קוגה חייך "יש לך בררה? תביני משהו אני קובע כאן את העובדות ואת התנאים. את יודעת מה זה אומר? שלא איכפת לי מה את חושבת ומה את רוצה. את לא בבית יותר". יומי נאנחה אין לה מה לעשות. היא לא הרגישה את הנוכחות של הקרע מה שאומר שהוא נעלם מה שמותיר אותה תקועה כאן לנצח. 'אלא אם יש קרעים אחרים' אמר קול קטן של תקווה בראשה. 'כן' גמלה ההחלטה בליבה 'אם יש אני אמצא אותם, וכשאמצא אותם, אני לא אחזור לפה לעולם'. * * * * * * * * * * * * * * * * קוגה הסתכל על יומי בעיון. היא נראתה לו לא יותר מ19-20 כמוהו. הוא ראה בארשת פניה כי היא השלימה כבר עם העובדה שלא תראה את משפחתה לעולמים. לרגע הציף את ליבו רגש אחר: רחמים. הוא גזל מהנערה הזאת את משפחתה, את עולמה ואת חייה. הוא תפס אותה בעדינות בכתפה מסובב אותה לכיוונו. "בדבר אחד אני יכול להתחייב: אני אגן עלייך" הצהיר בשקט. חיוך החל להתפשט על פניה של יומי. הוא בחיים לא ראה חיוך כזה החיוך נראה כמו שמש זורחת, מפציע בשקט מגרש את הקור ואת הכעס. החיוך הגיע לכול מקום בפניה של יומי. כול מקום חוץ מלעיניה. "בואי צריך לחזור אל השבט" הוא אמר, מופתע מהחיוך, "טפסי על גבי. אני אשא אותך". יומי צחקה. צחוקה היה מתנגן ונעים, קוגה הרגיש שהוא נבלע בתוכו. "אף אחד לא מספיק חזק בשביל זה!" פלטה בזמן שצחקה. "נסי אותי" ענה לה קוגה בחיוך מתגרה. יומי בחנה אותו. "בסדר, אני מהמרת שתצליח עד לחצי מהדרך" אמרה וטיפסה על גבו. "תחזיקי חזק כי זה יהיה מהיר" אמר קוגה והחל לרוץ. * * * * * * * * * * * * * * * * יומי לא האמינה למהירות שבה הם הגיעו. הם עברו בערך 2 קילומטרים ברבע שעה. כשהגיעו למאורה יומי לא האמינה למראה עיניה.היא אמורה לחיות בדבר הזה?! המערה נראתה כמו אלו של האדם הקדמון רק עם לפידים ועמודה יותר. בפנים היו אלפי אנשים לבושים כמו קוגה ולידם זאבים ענקים. 'איך לכול הרוחות הם הצליחו לאלף אותם מבלי להיטרף?' תהתה יומי כשעברה לידם. קוגה עלה על בליטה ענקית בקרקע, כנראה הבמה שלהם. "כולם לשים לב אלי" צעק ומיד כול צומת הלב הופנתה אליו, "ברצוני להציג את האשה שלי, יומי. ול מי שיפגע בה לרעה יגורש מהשבט.". קוגה ירד למטה והעלה את יומי ביחד איתו אל הבמה. יומי שמה לב שכולם בוחנים אותה וממלמלים. היא לא שמעה מה הם אומרים אבל ידעה על פי מבטם שזה לא טוב. "בואי איתי" לחשה לה נערה בגילה ועזרה לה לרדת מהבמה. הנערה הובילה אותה למערה של קוגה. בגלל שהוא היה נסיך השבט הוא זכה למערה הטובה ביותר. על כול מילימטר בקיר היו לפידים כך שהמערה הייתה מאורת מאוד. "זאת המיטה?!" צווחה יומי. המיטה הייתה ערמה גדולה של דשא ובאמצע היה מעין משקע שנוצר מגופו של קוגה. "אני מצטערת אבל זה מה שיש" אמרה הנערה הצעירה, "שמי סן ואני מוניתי להיות העוזרת שלך כך שאם תצטרכי משהו תקראי לי". סן יצאה מהחדר וחזרה עם זאבה צעירה. "זוהי הזאבה שלך. בשבט יש מן מנהג שלכול אחד יש זאב או שניים שבהם הוא מטפל. אין לה שם אז את יכולה לבחור לה שם" הסבירה ויצאה. הזאבה התקרבה של יומי לאט והריחה אותה. "אני אקרא לך מיקו" החליטה יומי והזאבה ליקקה את פניה. יומי נשכבה על ה"מיטה". 'די רך ונעים' חשבה 'נו טוב, אין לי בררה. אני חייבת להתרגל למצב הזה עד ליום שאני אברח'. לאחר כמה זמן היא שקעה בתנומה. * * * * * * * * * * * * * * * * קוגה ניסה להגיע למערה שלו אך השאלות והאנשים לא נתנו לו. "ברכות קוגה. אני רואה ששכחת את המקרה ביש עם קגומה אה?" "איפה מצאת אותה? היא לא נראת מהעולם הזה או מהזמן הזה" "מי ילמד אותה את כול המיומנויות של השבט? אני מקווה שכבר החלטת בנושא הזה...." קוגה הדף את כולם ונכנס למערה. הוא ראה שיומי נרדמה כבר והחליט לא להעיר אותה. 'אני אסביר לה הכול מחר' החליט ונשכב לצידה.
הנה שלי (פיק קצר על סאנגו ומירוקו - 20 שורות)