הפיק של פרק א'

[לורליי של הים]

../images/Emo41.gif לפרק הבא מצורפת תמונה ../images/Emo41.gif

 

[לורליי של הים]

פרק ג

פרק ג' יום למחרת, כשיומי התעוררה קוגה לא היה בחדר. 'ייתכן שהכאבתי לו כוך כך שהוא לא רוצה לפגוש אותי?' היא תהתה. "מיקו בואי הנה" היא קראה בשפתה של חברתה. לאחר יום הצליחה יומי להשתלט על השפה במלואה, היא לא הייתה קשה כול כך. "את יודעת איפה קוגה?" היא שאלה אותה, מגרדת מאחורי אוזנה. "ראיתי אותו מתגנב אל העמק, ממש ראו עליו שהוא לא רוצה שיראו אותו והיה לו זר פרחים ביד" היא גירגרה בתשובה. 'אח, הבוגד הזה! אם הזר לא היה מיועד לקגומה הזאתי שמיקו תאכל אותי' היא חשבה במרירות 'זה כנראה הנקם שלו, יצור שפל. היום אני אברח!'. היא לקחה את המוט שלה ונפרדה ממיקו. כשהגיעה לעמק היא חשבה שעיניה מתעתעות בה. * * * * * * * * * * * * * * * * קוגה נשם עמוקות. הוא ראה שאינויאשה כבר הבחין בריחו כך שלא יכל לברוח. הוא יצא ממחסה השיחים ואינויאשה, שהרכיב את קגומה על אופניה, נעצר בפתאומיות, מאלץ את קגומה להיאחז בו חזק כדי לא ליפול. "מה אתה רוצה?!" נבח בקול. "לא באתי בשבילך אלה בשביל קגומה, להביא לה את הפרחים האלו" הוא סינן לעברו בקול של אדם המנסה להסביר לאוטיסט שאחד ועוד אחד הם שתיים. קוגה ראה שאינויאשה מתאפק מלפרוץ בצחוק גדול כדי לא להעליב את קגומה (או כדי לא לחטוף זאפטה/"אסווארי" למיניהן. קוגה לא ידע איזו מהאפשרויות היא נכונה). הוא הפנה את מבטו לקגומה, שבערה באדום חזק. "אממ קוגה, אני לא יכולה לקבל את הזר הזה בגלל...." אך קוגה לא שמע אף פעם למה היא לא יכולה לקבל את הזר (הוא במילא ידע שזה בגלל שהיא מאוהבת באינויאשה) מפני שמאחוריו שמע את הקול של האדם שהוא פחד שידע על הפגישה. * * * * * * * * * * * * * * * * "נו נו נו, את מי רואים פה? את בעלי ואת חבורת האנשים שהוא בעצמו אסר עלי להתקרב אליהם ביחד שילוב מלבב אה קוגה?" קראה יומי ממקום מושבה. היא חיכתה שקוגה יסתובב וירדה לאמצע העמק. "בעלי?! קוגה יש לך אישה?!" שאלה קגומה בקול מופתע ונוזף. אינויאשה לא יכל לשתוק יותר ופרץ בצחוק ממלמל לעצמו משהו שנשמע כמו "אני לא מאמין שמישהיא רוצה להתחתן איתך! או בכלל לגעת בך!!". 'זה הזמן להסיר את הכפפות ולעשות לך בושות. או כן, אתה לא תשכח אותי כול ימי חייך ותצטער על החטיפה ההיא!' היא זימרה בליבה בשמחה. "אני לא רציתי להתחתן עם השרץ הזה!" היא אמרה בקול יציב "הוא חטף אותי ממיטתי ומזמני, קרע אותי ממשפחתי ומחיי והכריח אותי להיות אישתו". "מזמנך?" שאלה סאנגו בקול מופתע "מה הוא הזמן שלך?". יומי שילחה בקוגה מבט נגעל וענתה לשאלה "500 שנה מהיום". כעת, כול העיניים היו מופנות לעברה של קגומה. "את מהזמן שלי? אבל איך..... אני היחידה שיכולה לעבור בזמן חוץ מאינויאשה..." היא גימגמה בקושי, מוחה מנסה להבין כיצד קרה הפלא. "ישנם קרעים, קרעים בזמן. אני יכולה לחוש אותם. לצערי הקרע הקרוב ביותר הוא בצד השני של יפן" היא שיקרה במצח נחושה מודעת לכך שכולם חייבים לחשוב שהיא מתה אחרי הבריחה "אבל אני אגיע אליו, כשאגיע אליו לא אבוא לפה יותר ואני אשוטט ברחבי העולם ואסתום את כול הקרעים כך שלא יהיו נבלים שיחטפו נערות ממיטתן ויכריחו אותן להתחתן איתו. עכשיו אם תסלחו לי יש לי חשבון לא גמור עם האדון קוגה. אם יש לאחד מכם מוט שתוכלו להשאיל לו אני אשמח מאוד כדי שיבין את הלקח שלו: נשים יכולות לעסוק במלחמה". קוגה הסתכל עליה בזעם עצור. היא הבינה שפגעה בכבודו והוא לא יוכל לעבור על זה בסדר היום. הוא התקרב לעץ שלידו ובכמה מכות מדוייקות הכין לעצמו מוט. "אני מהמר שהילדה תובס וקוגה ינצח" שמעה יומי את הנזיר לוחש לסאנגו "נצטרך להתערב כדי שהוא לא יהרוג אותה כדי לכפר על כבודו, למרות שזה הגיע לו". קוגה קד אך יומי לא זזה מילימטר מתנוחת הקרב שלה. 'אדם כזה לא ראוי לכבוד' החליטה בליבה וחיכתה לקוגה שיפתח את הקרב. הכול קרה כמו שציפתה ואפילו יותר טוב. תוך רבע שעה, אולי פחות, קוגה שכב על הקרקע מתנשף ללא יכולת תזוזה. "עכשיו אני אכה את מכת המוות" לחשה בקול מנצח. "לא" בא הקול, ממש כמו שהיא תיכננה. "אני לא רואה איך בדיוק נזיר עלוב כמוך יעצור אותי" היא אמרה בלעג. ממש כפי שחזתה מירוקו הרים את ידו ופרש אותה לפניה "יש בידי חור שואב אם תתקרבי יותר מדי אוריד את הכיסוי ותעלמי לתוך האפלה התמידית" אמר בקול שקט. יומי ידעה שבתור נזיר אסור לו לעשות את זה היא הרגישה את הקרע ועיניה ניצנצו. "אוה כמה חבל, כנראה שתאבדו אותי" היא אמרה בחיוך מתגרה לכולם "ביי ביי" בתוך שנייה היא הייתה ליד היד של מירוקו, קופצת לתוך הקרע מותירה את כולם מבולבלים מאחוריה. "היה יכול להיות משהו בינינו אם לא הייתה חוטף אותי קוגה" אמרה והפריחה נשיקה באוויר. היא התקדמה לעבר תחנת המשטרה, מודעת לשלט הגדול עם תמונתה שמכריז עליה כנעדרת. לאחר חמש דקות היא שכבה במיטתה (היא בדקה בחדר שש פעמים אם יש שמה קרעים נוספים אבל לא היו). סופ סוף בבית.

 

[keshush]

*צועקת בקצב* המשך, המשך, המשך

ומיד!!! אני רוצה לדעת את ההמשך!!! אני רוצה את יומי ואת קוגה ביחד!!! שתחזור!!!

 

[לורליי של הים]

אממ יש בעיה בבקשה שלך

קוגה ויומי לא יהיו יחד ספוילר ספוילר וספוילר היא תהיה עם מירוקו בהתחלה רציתי שהיא תהיה עם אינויאשה אבל אני לא אפריד בין אינו לקגומה!!! יהיה גם אולי המשך מנקודת המבט של קגומה ואינויאשה

 

[keshush]

שולט!!!!!!

המשך המשך!!!!!!!!(הקפצה סמויה)

 

[Horse Wishper]

יפההההההההההההה

מדהיייייייים יהיה המשך נכון

אל תגידי שלאאאאא

 

[GalaxyAngel]

שולט!!!!!

קוגה קון! ^-^ איזו מוכשרתתתתתתת - אהבתי את הציטוט מהחתימה (מ"אני הוא קוגה" שכתבתי ^^)

 

[s a n g o]

אין ..

פשוט מדהים !!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני לא יכולה גם לחכות עד שתמשיכו את הפרקים הבאים ...

 

[J e i n]

פרק 1, למרות שזה היה כבר פעם בפורום

מכיוון שאמרו לי שזה בסדר אז אני אשים פה מחדש את הפרקים של הפיק שלי שכבר יש בינתיים. ומחר בשיעור אלגברה אני אמשיך את הפיק (תודה לקשת על הרעיון!). הנה הפרק הראשון: לילה ירד. קאגומה, אינויאשה ושאר החבורה החליטו לעצור וחנו ביער. לאחר שאכלו ארוחה שאינויאשה ניסה לבשל. בישוליו של אינויאשה לא נחלו הצלחה רבה בקרב הטועמים, אך אינויאשה נראה כה גאה בעצמו שהם החליטו להיות מנומסים ולהשתדל שלא להקיא את נשמתם. לאחר מכן סאנגו שכבה לישון, וכמוה גם קאגומה, ששיפו התכרבל בנחת בידיה. מירוקו שמר עליהם ואינויאשה הלך בינתיים עם קירארה להתאמן בלנסות להבחין בצלקת הרוח. לאחרונה הוא השתפר מאוד ושליטתו בכך הייתה מלאה כמעט לחלוטין. הוא היה אסיר תודה לקירארה על עזרתה. כעבור זמן מה הם חזרו והחליפו את מירוקו בשמירה. לפתע קירארה התחילה לנהום ללא סיבה נראית לעין לעבר אחד הצללים. אינויאשה ניסה פנה לאותו כיוון, אך הוא לא שמע, ראה או הריח שום דבר חשוד. "זה בוודאי היה סתם חרק או משהו", הוא ניסה להרגיע את קירארה. היא הפסיקה לנהום אך לא לחלוטין נרגעה. אינויאשה עמד, ערני לסביבתו. מבטו חלף בין חבריו השונים. חברים. הוא מעולם לא חשב שירגיש כך כלפי חבורה של בני אנוש. לראשונה בחייו, מאז קיקיו, הוא לא היה לבד. ולאחרונה הבנה זו החלה לחלחל בו. זו הייתה הרגשה נעימה. הוא צעד בשקט בין החבורה הישנה. מירוקו נחר בעוצמה, אך למרבה הפלא, השאר לא התעוררו מכך. כנראה שכבר התרגלו. כשעבר ליד קאגומה נעצר והסתכל עליה ארוכות. היא נראתה כל כך פגיעה כשישנה, כל כך עדינה... אינויאשה עצר בעד עצמו מלהמשיך בחוט מחשבה זה. הוא פנה בנחישות מקאגומה והמשיך לצעוד לעבר קירארה, שהייתה כבר ישנונית. "לכי לישון", הוא אמר לה ברכות, "אני אסתדר כבר לבדי, ממילא לא נראה שיש כאן בסביבה נפש חיה כלשהי מלבדנו". קירארה המשיכה להסתכל באינויאשה במבט שואל, לא בטוחה, אך כשהחווה לה פעם נוספת שתלך לישון, היא עשתה זאת. אינויאשה התיישב על הדשא, ובעודו נשען על סלע, הרים את מבטו לשמיים ופנה להביט בכוכבים. למחרת בבוקר מירוקו התעורר ראשון. בפיהוק ענק שנראה קטלני כמעט כמו חלל האוויר שלו הוא העיר את סאנגו. היא התעצבנה עליו ומלמלה לעצמה בזעף: "יהרוג אותו להתנהג בנימוס?". הם ראו את קאגומה בצד, מכוסה בשמיכה עד מעל הראש, עדיין ישנה, מכורבלת עם שיפו. הם החליטו להעיר אותה, על מנת שיוכלו לצאת להמשיך לחפש אחר רסיסים מאבן ארבעת הנשמות. סאנגו התקרבה אליה מאחורה וניערה אותה בעדינות. קאגומה לא הגיבה. סאנגו ניערה אותה יותר בחוזקה, אך קאגומה עדיין לא זזה ממקומה. הרגשה מבשרת רעות החלה להיווצר בליבה של סאנגו. היא הסיתה את הסמיכה, ואז עיניה נפערו. אינויאשה ומירוקו שמו לב לכך, והתקרבו אליה במהירות על מנת לראות מה היה הדבר שגרם לסאנגו להיבהל. מה שהם ראו סחט מהם תגובה דומה לשלה. מתחת לשמיכה לא היה דבר מלבד ערמת בדים ועליה ריר אשר הזיל שיפו הישן שהיה מכורבל בתוכה...

 

[J e i n]

פרק 2

...הם העירו במהירות את שיפו, שמלמל מתוך שינה "אל תדאגי קאגומה, שום דבר רע לא יקרה. כל עוד אני כאן, אף עוגה לא תיגנב!". אינויאשה התחיל לצעוק על שיפו האומלל, אשר לא הבין מה קרה, ומדוע אינויאשה צועק עליו בפרצוף מפחיד. "אומרים שכלב נובח לא נושך", שיפו חשב לעצמו, "אך במקרה של אינויאשה, מי יודע..." "איפה קאגומה?" הוא שאל בקול קטן ומבולבל, לא מבין מה מרחש. סאנגו חטפה במהירות את שיפו, לפני שאינויאשה יתנפל עליו והתחילה לצרוח על אינויאשה בזעם, מבהילה אותו ואת מירוקו: "תפסיק לצעוק עליו, אינויאשה! הוא רק ילד קטן! אל תאשים אותו בכך שלא שם לב שקאגומה נעלמה אף ששכב בידיה, הוא לא זה שהיה אמור לשמור עלינו. למעשה, אם על מישהו כאן צריך לצעוק, זה עלייך! הרי אתה עמדת בשמירה! אם לא היית מסוגל לעשות זאת, היית צריך לבקש ממירוקו שיחליף אותך! כך שאל תתנפל על שיפו האומלל, הוא לא אשם בכלום!". "הייתי שמח אם לא היית מנדבת אותי לכל מיני לתפקידים", מירוקו אמר בהשלמה ונאנח , מה שגרר מצידה של סאנגו מבט כה ארסי בתגובה, עד שנרתע לאחור. "היא יכולה להיות מאוד מפחידה, כשהיא רוצה..." חוט מחשבה זה שלו נתקע ע"י דבריו של אינויאשה. "זה נכון" הוא אמר בשקט, מבטו מושפל. קולו הקר חתך את האוויר. "אני שמרתי", הוא חשב. "אני הייתי אמור לשמור על קאגומה... ולא עשיתי זאת". וכעת היא נעלמה, באשמתו. קירארה שמה לב לסכנה אתמול בלילה, משהו גרם לה לנהום, אך הוא התעלם מכך, ועכשיו היה מאוחר מידי. אינויאשה הרגיש כאילו הוא קיבל חבטה חזקה בחזה, כל האוויר יצא מתוכו במכה אחת ונראה כי דבר לא יוכל להפיג את המועקה שהחלה להיווצר בליבו. דבר מלבד... מלבד אם הוא יצליח להשיב את קאגומה ולתקן את הנזק שגרם עם חוסר זהירותו, חוסר תשומת ליבו, חוסר... באמת שהוא לא הצליח להבין כיצד זה קרה. הוא לא הריח, ראה או שמע דבר כל הלילה! והוא לא נרדם אף פעם אחת, הוא היה בטוח בכך. אז כיצד היא נחטפה? שום יצור לא היה יכול לעבור שם מבלי שאינויאשה לפחות יריח אותו, גם אם לא יראה, שום יצור מלבד... "האחיות שנאראקו יצר!" הוא אמר בפתאומיות, מרים את פניו בנחישות ותקווה מחודשת. "כמובן, אלא היו הן, זה חייבות היו להיות הן!" פתאום זה נראה לו כל כך ברור. אף יצור אחר לא היה מצליח לעבור שם מבלי שאינויאשה ישים לב אליו. סאנגו ומירוקו הסתכלו עליו מבלי להבין. שיפו לא הסתכל עליו, הוא עוד היה מפוחד מידי מהצעקות של אינויאשה. שיפו נאנח. מחלומות מתוקים על עוגות ועל קאגומה שמחבקת אותו הוא התעורר למציאות כל כך עגומה... "אתה חושב שהם חטפו את קאגומה?" שאל מירוקו במבט רציני. "אני לא חושב כך, אני יודע זאת בוודאות מוחלטת! רק קאגורה ואחותה יכלו לעבור פה מבלי שארגיש בהן. לעזאזל, נאראקו, הפעם אני נשבע שאהרוג אותך, ולא משנה מה!" אינויאשה צעק בלהט ובהחלטיות. אך אז הם שמעו קול מבין העצים: "אל תישבע שבועות אותן לא תוכל לקיים, אינויאשה", והדובר יצא באיטיות מהצל ששכן בין הענפים הארוכים...

 

[J e i n]

ופרק 3

...ואחריו צעדו קאגורה וקאנה. "נאראקו!, צעק אינויאשה בזעם, "אכן" ענה נאראקו בקולו האדיש. "לא חטפתי את קאגומה, אך אני יודע מי כן עשה את זה, ובאתי להציע לכם הצעה" הוא אמר. אינויאשה לא חפץ להקשיב להצעתו של נאראקו, זו הייתה בוודאי עוד אחת מהחבולות הרבות שהלה המציא. אמנם הוא לא יכל לדעת זאת בוודאות, אך הוא לא התכוון לקחת את הסיכון. הוא העדיף לפתור את הבעיה בדרכו הרגילה- אינויאשה שלף את טסאיגה והתחיל לרוץ לעבר נאראקו, אך משהו עצר בעדו והוא נפל. "קירארה!", הוא צעק בזעם, "תעזבי אותי!". קירארה הייתה זאת שמנעה ממנו להתנפל על נאראקו, היא תפסה במכנסיו וסירבה לשחרר את אינויאשה, למרות שהוא צעק עליה. "עצור אינויאשה! בוא נשמע מה יש לו לומר" אמר מירוקו. "הנזיר צודק, אינויאשה", נאראקו אמר בקול משועשע, "אם הייתי חוטף את קאגומה לא הייתי צריך לבוא לכאן עם הצעות, הייתי פשוט לוקח ממנה את הרסיסים שאספתם ומשלים בעזרתם את אבן 4 הנשמות..." הוא לא הצליח לסיים את המשפט משום שאינויאשה קטע אותו: "תשתוק, ממזר מנוול!", הוא רעד מרוב זעם, "אל תנסה לרמות אותנו, אני יודע שאתה חטפת את קאגומה! אף אחד אחר מלבד השדים שאתה יוצר מגופך לא יכל לעבור כאן מבלי שארגיש בנוכחותו, אל תשקר!!". "אינויאשה, חכה", אמר מירוקו, "יש הגיון במה שהוא אומר". מירוקו פנה לנאראקו: "מה היא הצעתך? אך היזהר, אנחנו כבר מכירים את התחבולות שלך, אל תנסה לרמות אותנו!". "אני יודע מה קרה לקאגומה, ומי האחראי, ואני יכול לספר לכם" אמר נאראקו, עדיין רגוע. "איך ידעת בכלל שקאגומה נחטפה, או מי חטף אותה?", לראשונה סאנגו פצתה את פיה. לאחר שתיקה קצרה נאראקו ענה לה: "עקבתי אחריכם לאחרונה". "אתם רואים?", צעק אינויאשה, "אסור לסמוך עליו!", אך השאר התעלמו מדבריו. "למה שתעזור לנו? אתה בוודאי רוצה משהו בתמורה!", אמרה בחשדנות סאנגו. "את צודקת", נאראקו ענה לה בחיוך קטן, "כשתמצאו את קאגומה, אני רוצה שתיתנו לי את הרסיסים שלכם בתמורה לעזרתי". מירוקו וסאנגו החווירו. "לעולם לא ניתן לך אותם, נאראקו!", צעק אינויאשה, אשר הצליח סוף כל סוף לשחרר את בגדיו מבין שיניה של קירארה. נאראקו צחק ואמר: "חשבו על כך. בלעדי לא תצליחו למצוא את קאגומה לעולם! אני אבוא מחר בערב. אני מקווה שתחליטו את ההחלטה הנכונה עד אז, להתראות". ובמילים אלו הוא פנה והלך משם, קאגורה וקאנה משתרכות אחריו. "אני מקווה מאוד שאתם לא שוקלים ברצינות לתת לו את הרסיסים!" פנה אינויאשה לחבריו. הם שתקו. "נמצא את קאגומה גם בלעדיו, מי הוא חושב שהוא?!", אינויאשה ניסה לשכנע אותם, "ומלבד זאת, קאגומה לעולם לא הייתה מסכימה לתת לו את רסיסי האבן, אם הייתה פה". "נכון! אינויאשה צודק!", אמר שיפו, שיצא סוף סוף מההלם בעקבות כל מה שקרה, "אנחנו נמצא את קאגומה לבד, והכל יהיה בסדר!", הוא ניסה לעודד את השאר, אך בעיקר את עצמו. אסור לו לפרוץ בבכי, כולם סומכים עליו עכשיו, בייחוד קאגומה! הוא חייב להוציא אותם מהצרה הזאת, כפי שעשה תמיד. "אינויאשה, אם לא נסכים, לא תהיה לו עוד שום סיבה שלא להרוג אותנו. כעת הוא צריך כדי שנציל את קאגומה, הרי הוא אף פעם לא עושה את העבודה השחורה בעצמו." אמר מירוקו. "מכל העימותים הקודמים שלנו איתו יצאנו בשלום, גם הפעם נצליח!", המשיך אינויאשה בנחישות. "בכל אחד מהעימותים ההם, הדבר שהציל אותנו היה החיצים של קאגומה, אבל עכשיו, כשהיא לא פה...", מירוקו לא סיים את המשפט. "תגידו", אמרה בקול שקט לפתע סאנגו, אשר לא אמרה דבר עד כה, "לא שמתם לב למשהו מוזר בהיעלמותה של קאגומה?" מירוקו, אינויאשה ושיפו פנו להסתכל עליה. "גם החפצים של קאגומה נעלמו יחד איתה?..."

 

[J e i n]

ופרק 4 שנראה לי שבקושי מישהו ראה אז

"....למה שהחוטף יצטרך את התיק והחיצים שלה?" היא אמרה בתהייה. השאר נהיו שקטים. "זה באמת מוזר", אמר מירוקו, תוהה גם הוא, "אתם לא חושבים ש...?", הוא לא סיים את המשפט, אך כולם ניחשו את ההמשך. למה לקאגומה לברוח כך, מבלי לומר מילה לאיש? אם זה אכן מה שקרה... עצם המחשבה על כך זעזעה אותם. במשך היום הם היו שקטים מאוד, כל אחד שקוע במחשבותיו ובתהיותיו. הם סיירו בכפרים שבסביבה -אף שללא תקווה רבה- אולי יצליחו למצוא את קאגומה. הם שאלו בכל מקום אם מישהו ראה נערה שתיאורה דומה לשלה, אך אפס. עם הזמן, החלו לחלחל חשדות לליבם שיכול להיות שקאגומה אכן עזבה מרצונה. הרבה דברים בהיעלמותה היו מוזרים מאוד, והם לא הצליחו למצוא אף הסבר הגיוני אחר להם. המחשבה הזו הטרידה אותם מאוד. יכול להיות שמשהו ביחסם כלפיה היה לקוי, ולכן היא עזבה? אולי קרה לה משהו, אך הם לא שמו לב? היא תמיד דאגה לכולם, אפילו לפני עצמה. החבורה ניסתה לחפש דפוסים משונים בהתנהגותה אתמול בערב, אך הם לא מצאו כלום. היא הייתה חביבה ועליזה, בדיוק כמו תמיד. לאט לאט עברו השעות- והערב קרב. היה עליהם להחליט אם יקבלו את הצעתו של נאראקו. אמנם החבורה נטתה יותר לסרב, אבל מלבד הדאגה לקאגומה, הייתה גם הדאגה להם עצמם. עכשיו, כשהם ללא קאגומה, הם היו חלשים מתמיד, ואם לא ישתפו פעולה עם נאראקו, הוא עלול לנסות לנצל זאת. ככל שהשעות עברו הם נעשו עצבניים יותר ויותר. לבסוף לא נשארה להם ברירה מלבד לדום בכך ולהחליט, משום שהשמש כבר החלה לשקוע ומועד הגעתו של נאראקו היה קרוב. "אז מה נעשה?", שאל שיפו בעצב. "אני אומר שלא ניתן לא את האבן. הוא לא יעיז לתקוף אותנו, יש לו צורך בנו כדי שנציל את קאגומה ואת האבן, ואז הוא יוכל לנסות לקחת אותה מאיתנו", אמר אינויאשה, באותו להט כמו בבוקר. "אינויאשה, אל תשכח שנאראקו חזק מתמיד כעת, האבן שלו כמעט הושלמה. אם לא תהיה לו ברירה, הוא יתמודד יחד עם קאגורה וקאנה נגד מי או מה שחטף את קאגומה לבדו", אמר מירוקו בתגובה לדבריו של אינויאשה. "וזה, אם היא בכלל נחטפה", מלמלה סאנגו, ספקותיה אינם סרים. אווירה עגומה שררה. הם המשיכו להתווכח. פתאום שיפו העלה רעיון: "נוכל לרמות אותו! נסכים, כביכול, להצעה שלו, אבל לא ניתן לו את הרסיסים לאחר שנמצא את קאגומה!" הוא אמר בשמחה. "שיפו, אתה והרעיונות המטומטמים שלך תישארו בבקשה בשקט!", אינויאשה אמר, מבלי לשים לב בכלל מה היה הרעיון של שיפו. "אינויאשה!" אמרה סאנגו בקול נוזף. "מדוע לא, אינויאשה? זה יכול דווקא לעבוד", מירוקו אמר בנימה מהרהרת. לבסוף, אף שאינויאשה לא היה מרוצה מכך, הם החליטו לבצע את הרעיון של שיפו. כשנאראקו בא, אינויאשה מלמל לעצמו בעצבנות "אני מקווה מאוד שאתם יודעים מה אתם עושים". "החלטתם לקבל את הצעתי?" נאראקו שאל בקולו הקר והלועג. מירוקו בלע את רוקו ואמר בנימה רגועה "כן". הוא בקושי הצליח למנוע מקולו לרעוד. אם תוכניתם תשתבש נאראקו יכעס מאוד ומי יודע מה הוא עלול לעשות אז... "טוב מאוד", אמר נאראקו, מרוצה, "כעת, תבחרו בן ערובה" הוא אמר. "מה?!" זעקה סאנגו בפחד. "כמובן, חשבתם שאני טיפש? כשאני אקבל את הרסיסים שלי, אתם תקבלו חזרה את בן הערובה שלכם"...

 

[Horse Wishper]

ואייייייייי

כל הפרקים יפים

המשך דחוווווווווווף, למה במתח

 

[keshush]

*בקצב* אני רוצה המשך! אני רוצה המשך

מייד!!! ג'יין המשך ומהר!!!!

 

[J e i n]

מחר אני אכתוב המשך בשיעור אלגברה ^^

ואני מקווה שהפעם הבטא שלי טלי לא תתעצל ותקרא...

 

[keshush]

גם אני מקווה (בשבילה) *צחוק מרושע*

 

[J e i n]

חח

 

[J e i n]

פרק חמישי!

הישר מה... טוב, לא המדף, הישר משיעור אלגברה. והחלטתי לכתוב בלי בטא. זה סך הכל פיק, ואין לי כוח לתת לה לבדוק ואז לעבור את זה, לא נורא שזה לא מושלם... מצטערת ותודה רבה טלי על כל העזרה! הנה הפרק.. מקווה שתאהבו... פרק 5 ...אינויאשה רצה להרוג אותם. הוא ידע שזה לא יצליח! שיפו המטומטם! נאראקו היה ערמומי מידי כמובן, הם היו צריכים לדעת שלא יכלו לרמות אותו. מה הם יעשו כעת? אילו רק חבורת הטיפשים הזאת הייתה מקשיבה לו אי פעם... מירוקו ניסה למשוך את הזמן: "ואיך נדע שתחזיר את בן הערובה ברגע שבו נביא לך את הרסיסים?", הוא שאל, מחפש בינתיים בקדחתנות דרך בה יוכלו להתחמק מכל התסבוכת. נראה שלהביא לנאראקו את הרסיסים בתמורה לעזרה במציאת קאגומה באמת לא רעיון טוב. "נחליף בין הרסיסים ובן הערובה בו זמנית", נאראקו ענה בביטחון. ואז חיוכו היהיר נעלם במהירות והוא שאל "אתם מתחרטים?", קולו הזכיר את השקט שלפני סערה. "כן!" ענתה לו סאנגו בפתאומיות, מוצאת את הפירצה שחיפשו על מנת לסרב לנאראקו. אינויאשה, מירוקו ושיפו הסתכלו עליה. "אתם בטוחים?" שאל שוב נאראקו, קולו הקר מצמרר אותם. צפייה מתוחה הייתה באוויר. "כן" אמרה סאנגו בביטחון, קולה החלטי, "אנו מוותרים על הצעת העזרה שלך נאראקו, נסתדר לבדנו". שקט השתרר. לבסוף נאראקו אמר: "בסדר, אבל אתם תצטערו על כך. בלעדי, לא תזכו לראות עוד את קאגומה לעולם!" ובזאת הוא פנה ונעלם כהרף עין, לפני שהספיקו להגיב בדרך כלשהי. "הוא הלך." סאנגו אמרה בפיכחון. "מה נעשה כעת?" שאלה לא רווי תקווה במיוחד. "מה זאת אומרת מה נעשה? נצא לחפש את קאגומה כמובן! מה עוד יש לנו לעשות?" אמר מירוקו ופנה לארוז את חפציהם. ועכשיו מה שעבר כל הזמן הזה על קאגומה החל מאותו לילה...: קאגומה התעוררה. לא היה לה מובן מדוע. היא קמה ממיטתה המאולתרת על האדמה, מניחה בעדינות את שיפו שנח קודם לכן בזרועותיה על הסדין. לאחר מכן היא לקחה ערימת סדינים נוספים, הוסיפה להם תחבושות שהיו בתיקה, וגם כמה עלים, ושמה את כולם מתחת לשמיכה שלה, מכסה אותם שלא יִרָאוּ. לא היה לה לגמרי ברור למה היא עשתה זאת. פשוט הייתה לה הרגשה כאילו זה הדבר הנכון לעשות. היא הרימה את חפציה: תיקה, הקשת שלה ואשפת החיצים. קאגומה פנתה לכיוון העצים מאחוריה ישב אינויאשה, אך הוא לא ראה אותה, היא ידעה שיש מישהו שידאג לכך. לפתע חשה משיכה חזקה ללכת לעבר העצים. היא החלה לנוע. משום מה החושך לא הפריע לה. הוא לא מנע ממנה ללכת מבלי להיתקל בדבר בדרכה. היא לא תהתה מדוע היא מתגנבת מבלי לדעת בלי לאן, או למה, או מה בדיוק גרם לכך שאינויאשה לא הבחין בה. ראשה היה מטושטש ומחשבותיה מעורפלות. לא נורא. הייתה לה תחושה של ביטחון, כאילו דבר לא יקרה להכל עוד תמשיך ללכת בעקבות האורות הזוהרים שעופפו לפניה, מורות לה את דרכה. האורות. מתי הם הופיעו? היא לא הצליחה להיזכר... ההליכה נמשכה עוד ועוד, אך קאגומה לא התעייפה. היא הרגישה כמעט כאילו רגליה צועדות באוויר. בכלל, התחושה של כל המצב הייתה לא מציאותית, כאילו היא חולמת. היא לא ניסתה לשנן את המקומות שעברה בדרכה, וגם אילו ניסתה, לא סביר שהייתה מצליחה. הנוף היה זהה לאורך כל הדרך, רק עצים קודרים וכוכבים נוצצים מעליהם, לא ניתן היה להבחין בין מקום אחד למשנהו. האורות הפסיקו לנוע קדימה, הם נעצרו במקומם. גם היא עצרה. הם עפו מעלה, לעבר ענף עבה שיצא מעץ רחב מאוד. היא עקבה אחריהם במבטה. לפתע הופיעה שם אישה, כאילו משום מקום. האישה הייתה יפה מאוד. קאגומה חשה כאילו הייתה אמורה להכיר אותה, אך שם הדמות וזהותה חמקו מזיכרונה כל הזמן. פתאום היא הרגישה את הערפל ששכן בראשה מתפזר, כעת היא יכלה לחשוב בבהירות. היא נזכרה בדמות. זו... "קיקיו!" זעקה קאגומה.

 

[J e i n]

אה, ושכחתי לכתוב בסוף..

תגיבו אנשים!!!

 

[J e i n]

אוף אין תגובות על הפרק../images/Emo4.gif