הקפצת הדיון בנושא הלידה

[אמא של פילפילון]

בעקבות המחדל ב"ליס"

בעקבות הרשלנות שקראנו עליה כולנו בליס, רשלנות שעלתה (שוב) בחיי תינוקת בריאה, ובעקבות שרשור שנפתח בנושא בפורום "אובדן הריון תמיכה" (שחלק מחברותיו עברו מקרה דומה), ובעקות הזמנתה החמה של מעיןבר, הייתי רוצה להתייעץ עמכן איך אפשר לשנות. מה אנו, כנשים, כצרכניות של רפואה, כאמהות בהווה ובעתיד יכולות לעשות. את ההודעה פירסמתי, כמובן, גם ב"הריון ולידה" ועל כן ההתייחסות הספציפית ללידה. במישור האישי, חשוב מאוד להדגיש את ההכנה ללידה ואת הערנות במהלכה. חשוב לבקש ללמוד על המוניטור (לפני הלידה): מה נחשב טווח הדופק התקין, מהי ירידת דופק, מהו מוניטור לא ראקטיבי וכו'. זה לא מאוד מסובך. חשוב להזכיר לצוות הרפואי שאתם מבקשים (דורשים, אבל בנעימות) הסבר לפני כל פעולה, וגם הסבר על סכנותיה (ויחד עם ידע מוקדם תוכלו, למשל, לבקש לא לפקוע את שק מי השפיר לפני שוידאתם בשאלה שהראש נמוך ומבוסס). במישור הלא פחות חשוב, הציבורי, אשמח לשמוע את דעתכן ורעיונותיכן לגבי פעולות שניתן לנקוט. אני מרגישה, שהפעולה שלנו לא צריכה להיות נגד הרופאים והאחיות (אם כי, מובן שהרשלנים שבהם צריכים לתת את הדין), אלא בעד יצירת תנאי עבודב סבירים יותר לרופאים (ולא משמרות של 26 שעות), בעד שקיפות של המערכת ובעד העצמת כוחה של היולדת. אני בטוחה שיש לכן עוד רעיונות וכן הצעות ספציפיות לפעולה. והלוואי ונצליח למנוע ולו מוות אחד מיותר. אשמח לכל תובנה, הצעה, דרכי פעולה.

 

[rnati]

ידע שיוביל לתעוזה

המקום שאני מרגישה שהכי אפשר להשפיע בו הוא ידע ליולדת. ידע זה כוח. אם יולדת יודעת מה אמור לקרות, ומה עושה כל פעולה (של הרופא) ויודעת שהיא היחידה שיכולה להחליט על גופה (שגם זה לא תמיד טריוויאלי ליולדת). היא תעז לשאול ולהחליט. וצריך ללמד את העם (נשים וגברים) להיות פצייאנטים חכמים. לא רק בלידה, המקום לטעות בבית חולים הוא כל כך גדול שמי שנכנס לשם חייב כל הזמן להיות עירני. אין ברירה אחרת.

 

[nubi]

יש עם זה בעייתיות גדולה

מאוד. קודם כל, כרופאה, כשמחלקים לי פקודות, ועוד מישהו שלא למד רפואה, או שבודקים אותי אנשים שלא סיימו 10 שנים של רפואה+התמחות-זה מכניס אותי ל"אנטי". מודה ומתוודה. ולכן, יולדת שבאה ומחלקת פקודות לרופא-היא תקבל יחס ירוד ביותר. דבר שני-את באמת חושבת שבין ציר כואב אחד למישנהו, יש באמת זמן ליולדת גם לבצע את העבודה של הרופא והמיילדת?

 

[boringvered]

אבל זה ממש מילכוד 22

אם להיות אסרטיבית גורם ליצירת "אנטי" וחוסר אסרטיביות גורם לכך שיולדת מוזנחת ולא מקבלת יחס... התוצאה הסופית היא זהה... הבעיה בדרך כלל אצל אנשים מהתחום הרפואי זה שאם הזמן מפתחים עודף בטחון, ואדישות מסויימת לרגישות של המטופלים, מתייחסים בביטול לתלונות כי ברוב המקרים באמת התלונה היא שולית, מאבדים את התחושה שצריך להיות רגישים למצב הרגיש של חולה... אני יודעת, עבדתי בבית חולים וזו בעיה. לפי דעתי חשוב שיולדת תהיה מודעת, אבל לא משנה כמה מודעת היולדת תהיה, צריכים כל הזמן לרענן את הנושא ולחדד את חשיבותו בקרב הצוות הרפואי... והצרה היא שאין לי מושג איך עושים את זה... ורד

 

[nubi]

יש גבול דק מאוד

בין אסרטיביות ובין להראות שאת ממש לא סומכת על הצוות הרפואי שלידך. לפעמים אני נתקלת בפורומים בכל כך הרבה חוסר הערכה לרופאים, שאני חושבת לעצמי שאין פלא שזה היחס שמקבלים בחזרה. ואני לא מנסה להצדיק חלילה את מה שקרה. יש פה התנגשות של המון דברים, שבסופו של דבר מי שנפגע זה היולדת או החולים בכלל. אני לא אומרת להגיע לבית החולים בעיניים עצומות מבלי לדעת מה עובר עלינו. אבל מצד שני לעמוד ולקרוא מוניטור במקום המיילדת נראה לי קצת מוגזם.

 

[rnati]

לא במקום. בנוסף.

 

[rnati]

לא דיברתי על לתת פקודות לרופא

אלא על לדרוש הסבר על הטיפול המוצע ואישור לבצעו. זה גופי וזכותי לדעת מה אתם הולכים לעשות לי ולמה. באותה מידה זכותי לבקש לחכות עם תהליך מסויים (ואם זה מסוכן זאת אחריות של הרופא להסביר לי את זה). כדוגמא: אני הגעתי לבה"ח אחרי ירידת מים. רצו לעשות לי זירוז וסירבתי. הרופאה קראה לרופא בחיר יותר שטען שאין סיבה לעשות זירוז ובהחלט אפשר לחכות. חברה הגיעה במצב דומה לביה"ח ולא סירבה לזירוז (גם לא ביררה יותר מדי למה רוצים לזרז). היא ילדה בקיסרי חירום ואני ילדתי לידה טיבעית. אין לדעת איך היתה נגמרת הלידה שלה אם לא היתה לוקחת את הזירוז, אבל אני מאמינה שצריך לתת לגוף לעשות את העבודה שלו והרופאה שקיבלה אותי (וגם אותה

) מאמינה שצריך לעשות דברים מהר.

 

[nubi]

ומאידך

אני בקשתי והתחננתי לזירוז. קבלתי רק כשכבר הייתי מותשת לחלוטין. עברתי ארבע שעות של צירי לחץ. גם אני וגם הקטנה היינו מאוד קרובות "לשם". היום-אני מצטערת שלא דרשתי קיסרי (הלידה נגמרה כמובן בוואקום). לכל אחת יש את הסיפור שלה. אין "מתכון" משותף לכולן, ואולי במחשבה שניה, כן צריך להיות פרוטוקול מסוים. נגיד, שלוש שעות ללא התקדמו-נותנים זירוז, ירידות דופק-ניתוח חירום. לא יודעת-אולי זאת הדרך. מה שבטוח, שהיום מה שקורה בחדרי לידה לא טוב בכלל.

 

[rnati]

על השורה האחרונה אנחנו מסכימות../images/Emo39.gif

ואין מתכון משותף לכולן כמו שכל לידה אצל אותה אישה יכולה להיות שונה. הבעיה היא שזה מצריך עירנות והקשבה אצל הצוות, מה שלא תמיד קיים (בין אם מחוסר איכפתיות ובין אם בגלל הלחץ הקיים במערכת)

 

[אלינה12]

עדיין אני חושבת להתעקש ולהיות

עם יד על הדופק. דווקא מנסיון כשאתה נודניק, ויושב להם על הוריד (לא רק בבית חולים, בכל מקום) אתה מקבל יחס מועדף מאשר מישהו שיושב בשקט ומחכה כשתור שלו יגיעה. ברור שיולדת לא יכולה לעשות הרבה, אבל בשביל זה יש בעל. מכירה אישית מישהי שבשנה שעברה היתה צריכה ללדת תינוק בריא בסורוקה. ורופאים לא שמו לב שחבל טבור יצא החוצה ועובר מת. בדרך כלל כל 10 דקות בא מישהו ודוחף את האצבעות שלו "לבדוק פתיחה" וכאן מעל שעה לא בדקו וכשהיא אמרה שהיא מרגישה משהו שיצא לה, בלי לבדוק אמרו שהכל בסדר. אז הבחורה שהיא בחורה שקטה ולא יודעת לפתוח את הפה וגם בעלה ישבו בשקט וזו התוצאה...

 

[משוש30]

אבל עם כל הכבוד לא תמיד צריך ללמוד

רפואה בשביל להבין אם יש או אין בעיה. כשאני הייתי עם מלריה בהריון בסיכון הייתה שם חוסר תקשורת מדהימה בין המחלקה הזיהומית לבין ההריון בסיכון. מבחינת הגניקולוגים הייתי בסדר אבל הם פחדו מהמלריה. מבחינת המלריה הייתי בסדר אבל הם פחדו על ההריון. אז מה הייתה הברירה? להשאיר אותי באישפוז עם 3 מוניטורים ביום...אני נכנסתי לאינטרנט. קראתי מאמרים. דיברתי עם רופאים. ואחרי שהסברתי באדיבות שאין שום סיבה להשאיר אותי שם כי השפעת המלריה על העובר לא מידית אלא מתמשכת וניתן לדעת את זה רק על פי הערכת משקל, שניתן לעשות בצורה אימנה רק פעם בשבועיים שאין שום סיבה להשאיר אותי באשפוז אכן שחררו אותי הביתה. אבל בשביל זה אני הייתי צריכה לתאם ביניהם עמדות ולהראות למה האשפוז לא אפקטיבי. וממש לא היה צריך ללמוד בשביל זה רפואה. רק ידע והגיון. אז אולי כדאי לפעמים גם לרופאים להקשיב ל"מפגרים" שלא למדו רפואה אפילו לא יום.

 

[nubi]

אל תקחי את הדברים

שלי רחוק מדי, בבקשה. את מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני לא חושבת שמי שהוא לא רופא הוא מפגר. המשפט האחרון שלך מעליב אותי ומיותר.

 

[משוש30]

סליחה ../images/Emo140.gif לא התכוונתי להעליב

הייתי אתמול במצב רוח קצת קרבי עם כל השלשולים והויכוחים הפוליטיים בפורום הורים...

 

[טלי בארץ הלמה]

אני חושבת שלקחת את זה למקום לא נכון

לא מדובר על חלוקת פקודות - מדובר על הבנה של התהליך על כל צדדיו ושותפות לתהליך ברמה גבוהה. זה דבר שצריך לנבוע מפעולה של כל הגורמים, הן על ידי הכנה של היולדת את עצמה, התאמת הקורסים להכנה לכך והן מצד הצוות הרפואי והמיילדותי.

 

[זוהרה האחרת]

לא, אבל כאשה משכילה ומודעת

אני גם לא חושבת שצריך להתייחס אליי כמי "שלא מבינה, או לא יודעת". אחרי 5 שנים של טיפולי פריון, הפלות, מליון בדיקות וכו', שעל כל אחד מהם קראתי מאמרים, ספרים ועוד , אני מבינה דבר או שניים באיך הגוף שלי מתנהג, מגיב והאם זה תקין או לא עבורי . מצטערת, לא רוצה שתהיה התייעצות של צוות מעליי, מבלי שיתייחסו אליי ויסבירו לי מה קורה, ויקראו לי "ההיא" או "המקרה עם ה torsion". לא מתאים לי שכל מתמחה שאתמול התחיל את ההתמחות יחטט לי בין הרגליים רק בשcיל לצבור לרזומה שלו עוד חיטוט. ויש כאלה. אחת חביבה כזו טיפלה בי בתל השומר בשבוע 25+6 עם תאומים וצירים תכופים שהתגלו במוניטור. הרופא הבכיר שבדק אותי בבוקר, ראה שאין פתיחה ואין דינמיקה צווארית, ושלח אותי למיון לקבל נוזלים. המתמחה ששלשום התחילה את התמחותה (אח"כ היא מחתה בפני הרופא הפרטי שלי, שעד מתי יתייחסו אליה כצעירה, שהיא כבר שלושה חודשים!!! בהתמחות) היתה חייבת לדחוף אצבעות. אני סירבתי. הרופא שבדק אותי בבוקר בפירוש אמר שאין צורך לבדוק פתיחה ידנית, ושאפשר יהיה להתרשם גם באולטראסאונד אם חל שינוי. היא פתחה עלינו פה מפה ועד הודעה חדשה. ו"שמה אנחנו מבינים"? ועוד את שאר התסכולים שלה. מצטערת, לא על חשבוני תצברי את הקילומטראז שלך. אחרי האינפוזיה הצירים כמובן נרגעו, ואני ילדתי לבסוף ב 34+5. ושוב אסרטיביות. כשהגעתי ליולדות אחרי ירידת מים באמצע הלילה, הייתי חייבת להזכיר שלוש פעמים את העובדה שיש לי סטרפטוקוקוס B, עד שקיבלתי עירוי אנטיביוטיקה. גם לא "מצאו" מוניטור תאומים, והמיילדת החביבה היציעה לעשות "תורנות" בין העוברים. רק אחרי שצעקתי שיביאו מייד עוד מוניטור יחידני, ותורנות שיעשו בטירונות, נמצא לו לפתע תוך דקה מוניטור לתאומים... וד"א, אפשר גם אחרת. הרופא שטיפל בי במהלך שנות הטיפולים, תמיד הביא בפניי את כל התמונה, היתרונות והחסרונות של כל טיפול, הסיכונים והסיכויים של כל בדיקה או ניסיון שעשינו. הוא ניסה להבין מה יכול להתאים לי, וכן גם לאורח החיים שלי. הוא התייחס אליי כאל בן אדם בוגר ומבין ולא כאל "מקרה". ענה לכל שאלה תמיד, וגם הפנה אותי לחומר מקצועי כשלא הבנתי. עובדה שאפשר גם אחרת, וד"א הוא פרופסור, ולא חושב שהוא "הכי חכם בעולם".

 

[אור יום]

קראתי את מה שכתבת-כל הכבוד!

 

[פלגיה]

את צודקת מאוד

אני חושבת שללא קשר ללידה, כל אדם שסובל ממשהו, ושואל על זה עושה מעין "דוקטורט" בתחום הצר שהוא המחלה שלו, ויכול לדעת (שוב, רק בתחום הזה) יותר טוב מרופאים מומחים בתחומים רחבים יותר. אני מכירה סיפורים דומים מחולי סרטן, שלמדו על המחלה שלהם ועל הטיפולים החדשניים בכל העולם (ותודה לרשת האינטרנט ולמדליין) והיו צריכים אסרטיביות רבה כדי להציל את חייהם שלהם מהרופאים. טוב לשמוע ממך שיש גם רופאים אחרים. אולי כדאי לעשות רשימה של רופאים כאלה שמתייחסים לחולה כאל אדם, ולא כאל "מקרה".

 

[nubi]

בדיוק על זה אני מדברת

מצד אחד אסרטיביות. מצד שני-הזילזול ברופאים. תקראי את הקישור שצירפתי על המונולוג של המתמחה. וכמתמחה בעצמי-כל כך צורם לי מה שכתבת. ואחר כך, עם יחס כזה, את רוצה מאיתנו שנתייחס אלייך יפה.

 

[nubi]

קצת מפריעה לי

ההחלטיות שלך בנושא של רשלנות. עוד לא היה משפט ועוד לא הוכרז רשמית שהיתה כאן באמת רשלנות. מה שכן, אלו בהחלט סיפורים מסריחים, אין ספק. צר לי שאנחנו צריכות לסיים התמחות בגניקולוגיה על מנת לבוא וללדת בביטחה בחדר לידה. אישית, מחווית הלידה שלי, ברור לי שהצוותים בחדר לידה לא מספיק מיומנים או אולי עמוסים מדי, אדישים מדי. או שמא הם "נגועים" בישראליות האופיינית של "אני לא צריך להגדיל ראש כי יהיה בסדר" ובסוף זה מסתיים באסון. אני עוברת עכשיו תקופה מאוד קשה, חלקה לא קשורה לסיפור. לפני יומיים היה לי התקף חרדה אמיתי, כשהעזתי לחשוב על הלידה הבאה. ואני שומעת על תופעות כאלו מעוד חברות. לידות מכשירניות, בעיקר וואקום, הפכו כאן לדבר שבשגרה. יש פער עצום בין חווית הלידה שאותה אנחנו מדמיינות לבין מה שקורה בפועל בחדר הלידה. אנחנו יוצאות (או שמא לומר אני יצאתי) מלידה, שהיא חוויה טבעית, מצולקות ובוכות, חלקינו נושא על עצמו מטען כבד-כמעט כמו תסמונת פוסט-טראומה. זו בהחלט תעודת עניות לחדרי הלידה בארץ. ועכשיו לגבי בתי החולים והצוות הרפואי. יש פער עצום בין הצוות הרפואי "השגרתי", שעובד בבוקר, קרי מתמחים ומומחים, לבין התורנים בלילות ובשישי -שבת. לחלקינו לא שופר המזל ואנחנו פוגשות בצוות לא מיומן, שלא תמיד יש לו את הידע להתמודד עם המצב. תוסיפו לכך את המשמרות האין-סופיות, כפיות הטובה שבעבודת הרופא גם ככה, השכר הנמוך, התסכול-וזה מה שתקבלו. יש לנו מערכת בריאות מצוינת, אולם המדיניות כאן מחסלת אותה לאט אבל בטוח. יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד-אבל יצא לי נורא ארוך.

 

[מאז]

אז נובי, מה לדעתך

אני, הריונית בשבוע 38+3 (אבל מי סופר בלידה שניה), צריכה לעשות כדי לנסות ולמנוע ממני מצב כזה? הרי בשבועיים שנותרו לא אוכל לשנות את מדיניות הממשלה. איך לדעתך נכון מבחינתי ומבחינת בעלי להתיחס לצוות (ובמיוחד שאנחנו באים, בלידה זו, בראש של לידה טבעית עם כמה שפחות התערבויות, ואני אפילו מעזה לחשוב שללא אפידורל)?