הקפצת הדיון בנושא הלידה

[אמא של א וגם של ר]

עצוב. הבעיה היא עם מתווי המדיניות

אני רוצה להאמין, שהמתמחים והרופאים הצעירים עושים את המקסימום ואף מעבר לכך. הבעיה היא עם מתווי המדיניות בבתי החולים, ולענייננו - הרופאים הבכירים בליס. לדעתי, ובוודאי לאחר קריאת הכתבה בידיעות אחרונות, שורר שם בלגן נוראי, המון מאבקי כח ויוקרה, שמהם סובלים הרופאים הזוטרים , ובסופו של דבר המטופלים. מישהו צריך לעשות שם סדר, אבל נראה לי שאין כרגע אחד כזה, שהוא נטול אינטרסים ויכול לעשות מעשה.

 

[אמא של פילפילון]

ולכן טענתי אינה כלפי המתמחים או

הרופאים הבכירים באופן פרטני, אלא אני חושבת שיש כשל מערכתי בשתי נקודות עיקריות הראשונה (ומאוד לא חדשה) נושא התקציבים וכח האדם והשניה, שבהחלט ניתנת לטיפול מערכתי בתנאים הקיימים היא, של שיתוף הפעולה בין דרגי הרופאים השונים ובין המיילדות והרופאים. באופן ספציפי על ליס שמעתי דברים גרועים מאוד בתחום הזה ובלתי נסבל שזה עולה בחיי אדם.

 

[ח ב י]

ולי יש דמעות בעיניים מהמונולוג של

המתמחה.

 

[משוש30]

תשמעי כל הנושא הזה של שעות עבודה

הוא פשוט ביזיון. אין מילים אחרות. אני בהחלט חושבת שהמתמחים צריכים לשבות. בלי זה שום דבר לא זז כאן. אני פשוט רותחת.

והאיומים? העם שלנו לא "כמה טוב שהוא כזה?"... דרך אגב בגלל שאני מודעת לזה שהמתמחים צריכים להתמחות על מישהו אני תמיד "תורמת את גופי למדע". עם מלריה עברתי ראיונות ובדיקות של מתמחים. באמת בכיף. אני מודה שאם היה תופר אותי מתמחה זה היה מלחיץ אותי והייתי מעדיפה שיעשה את זה בפיקוח. אבל כל דבר אחר? בכיף...

 

[אמא של א וגם של ר]

../images/Emo5.gifילדתי פעמיים בליס - לא אחראי?

אחרי קריאת הכתבה אני חשה ממש חסרת אחריות. אמנם בשתי הפעמים לא יצאתי עם תינוק הביתה, אלא רק מאוחר יותר (שלושה שבועות בראשונה ו-24 שעות בשני), אבל חשבתי, שזה סתם ביש מזל שלי. עכשיו אני מרגישה ברת מזל, שבכלל יצאתי עם תינוקות בריאים. מצטערת, אבל הכתבה הזו זיעזעה אותי. הלב מתכווץ למראה המשפחות. עבורי - לא עוד ליס. ובעניין זה - אבא שלהם, שממש קשה להוציא אותו משלוותו, אמר לי אתמול, לאחר קריאת הכתבה: "אני לא יודע אם יהיה לנו עוד ילד, אבל מה שבטוח - בליס אנחנו לא יולדים".

 

[משוש30]

זה דיון שחוזר כל פעם בהריון ולידה

אז איפה כן? יש סיפורי זוועה גם על ביילינסון וגם על בתי חולים האחרים. צריך לבוא עם מקסימום ידע ולקוות שניפול על צוות טוב, מה אני אגיד...

 

[אמא של פילפילון]

לא הייתי אומרת

סיפורים כאלה יש על כל בתי החולים, "ליס" נמצא עכשיו "על הכוונת". אני חושבת שהבעיה היא כלל מערכתית ובה צריך לטפל וזה המקום שלנו, כאמהות, לשאת את קולינו.

 

[sipi1]

../images/Emo45.gif כל כך נכון

תשאלי כל יולדת, ותשמעי למה בית החולים באיזור הקרוב אליה ידוע לשימצה... את הסיפורים על בתי חולים רחוקים יותר לא תמיד אנחו מכירות, אלא אם מדובר במשהו חריג ביותר.

 

[אמא של א וגם של ר]

ליס נמצא על הכוונת בצדק

אם לא הפיקו שום לקח ולא יישמו דבר מהמקרה הנורא שקרה לפני כחודשיים -

רציני להם. ואני חוזרת וטוענת, שמשהו מסריח שם מלמעלה, ממתווי המדינינות ולא מהרופאים המותשים שמתמודדים עם משימות בלתי אפשריות בתנאים נוראיים. רק מזכירה, שבכתבה טענו רופאים זוטרים, שאין הדרכה, אין ישיבות צוות והפקת לקחים כמו שצריך ועוד טענות, שהקפיצו אותי. עדיין מחזיקה בדעתי, שמשהו שם לא תקין יותר מאשר במקומות אחרים.

 

[מעיןבר]

לגבי הדרכת רופאים אני לא יודעת

אבל ישיבות הפקת לקחים יש ועוד איך, ואני יודעת זאת ממקור ראשון. לי אישית יש תחושה שבין היתר יש מישהו שיש לו טינה למערכת שמאוד קל לו להגיע לעיתונאים (ובמסגרת של עשרות מיילדות ורופאים לא קשה למצוא מישהו שלא טוב לו) ולשפוך רפש.

 

[עוד נועה]

אסרטיביות הצילה את חיי

פחות או יותר. ילדתי ב"הדסה עין כרם" והייתי מאד מרוצה מהיחס והמקצועיות. מכיוון שהיה מדובר בלנל"ק תאומים, היתה לי הרגשה שמפנים אלי את המיילדות המנוסות יותר. בחילופי המשמרת האחרונים לפני הלידה, הגיעה מיילדת שלא נראתה לי ולפני שאמרתי משהו, היא הוחלפה במיילדת מנוסה ומצויינת שיילדה אותי. אותה מיילדת שלא אהבתי ישבה בדלפק הקבלה. כשעתיים לאחר הלידה המאד מוצלחת, עדיין בחדר לידה, התחלתי להרגיש רע מאד ולדמם חזק. זו תופעה שהכרתי מהלידה הקודמת. בעלי הבין לפי המראה שלי שמשהו מאד לא בסדר ורץ לחפש את המיילדת שהיתה עסוקה בחדר אחר. הוא פנה למיילדת בקבלה והיא המשיכה לדבר בטלפון ואמרה שתכף באים. הוא חזר אליה פעם פעמיים - ושוב אותה תשובה - ממשיכה לדבר בטלפון ואומרת שתכף יגיעו. בעלי חפש בכל המחלקה את המיילדת "שלנו" ובאסרטיביות רבה משך אותה לחדר שלי. היא הרימה את הסדין שכסה אותי, נבהלה למראה שלולית הדם שבתוכה שכבתי, ומהרה למדוד לי לח"ד -80/40. היא לחצה על לחצן המצוקה ותוך שניות הגיע כל הצוות לטפל בי. הסיבה לדימום היתה אטוניה של הרחם והטיפול הצליח - אני כאן. אין מה לעשות - עם כל הכבוד לצוות הרפואי - חייבים להיות אסרטיביים ולהגיע עם כל הידע שאפשר לצבור.

 

[meravbr]

../images/Emo45.gif עשית לי צמרמורת...

כל הכבוד על האסרטיביות

 

[טלי בארץ הלמה]

אסרטיביות אבל גם מזל../images/Emo57.gif

וטוב שאת אתנו.

 

[יעל מטיילת]

האמת שמאד קשה לי לענות

הבעיה שלי היא שקשה להגיד שניתן להכין את האישה היולדת מספיק כדי שתדע על מה לשים דגשים ועל מה לא, איפה יש ניסיון להאיץ את התהליך מצד הצוות הרפואי ואיפה כל ההתערבויות מוצדקות, ומרוב התערבותיות בלתי מוצדקת וההדגשה שלה בכל הקורסים להכנה ללידה טבעית ומודעת, נוצר אצל הרבה נשים שאני מכירה אנטי גדול מאד להתערבות מכל סוג שהוא (זירוז, ניטור שלא לדבר על ואקום או מלקחיים) כאשר ישנם מקרים שההתערבות מחוייבת המציאות הרפואית. ולא שאני חושבת שבקורסים לא מכינים גם לאפשרות של התערבות מוצדקת, אבל הרבה נשים שאני מכירה רואות כל התערבות כשלילת חווית הלידה הטבעית המעצימה שלהן ופשוט לא מפנימות את ההכנה הזאת. ואז מה? אז כל האחריות היא על הצוות הרפואי? הרי במצב עומס העבודה שלו כרגע גם הוא יכול לטעות בשיפוט (כפי שקרה לצערנו). אז אני לא יודעת. בעולם אידילי היינו מתכוננים ללידה הכי טוב שאפשר תוך ידיעה שאנחנו יכולים לסמוך על הצוות הרפואי לפעולה הטובה ביותר.

 

[ו שתי]

נקודה מענינת

שיקול דעת. אני מצפה מהמערכת הרפואית שתדע להשתמש בשיקול דעת בכל האמצעים ושלל ההתערבויות הרפואיות שעומדים לרשותה, כדי לצאת בריאה ושלמה, ועם ילד בריא. וכשאני חושבת על זה, מהצד של המטופל כמובן, לפעמים נראה לי שהרופאים עסוקים יותר במגננה והתחמקות מקבלת החלטות, ובעניני פולטיקה פנימית בצוות הרפואי ומתערבים רק כשמצב החירום נוצר או החמיר. וזו, נראה לי, תולדה של יחסי עבודה ואקלים ארגוני לקוי במערכת הבריאות.

 

[אמא של עופרי וטל]

ואצלי הפאשלה הייתה של רופא הנשים

שלי. שנחשב כאן באזור לרופא מעולה ומומחה. ובגללו עופרי כמעט לא נולד. למזלי הטוב הגעתי לבית חולים שעשו הכל כדי שהכל יגמר בטוב. שבוע 32 הולכת לרופא לאולטרא סאונד. הרופא בודק אומר - "טוב מיעוט מי שפיר, עובר קצת קטן אבל השאר תקין" לא נשמע לי כל כך תקין אבל בגלל שהוא היה הרופא ולא היה לי כל כך את מי לשאול - הלכתי הבייתה - התסכלתי בספר האדום וחשכו עיני התקשרנו בבכי לרופא ואני מקריאה לו מה כתוב בספר על עובר קטן ועל הגודל בו העובר צריך להיות ועל מיעוט מי השפיר והוא מבטל ואומר "אני בדקתי הכל בסדר - אין לך מה לדאוג תבואי עוד חודש" ואני לא מבינה מבקשת ממנו לבוא עוד שבועיים והוא אומר שאין צורך (ואין גם תורות) והכל בסדר ושאני אראה עוד חודש שהכלך תקין. שבוע 35+6 מסיימת יום עבודה מנקה קצת את הבית מכריחה את האיש לבוא איתי לרופא - 25 קילו כבר העליתי הרגליים שלי בצקת אחת גדולה.מעהל אותי למיטה בודק ושותק ואומר "טוב עכשיו אתם נוסעים להלל יפה כי זה הכי קרוב ואת חייבת דחוף ללדת התינוק חודש לא עלה במשקל. הוא שוקל 1.700-1.800. אני היסטרית לגמרי לא מפסיקה לבכות - לא מצליחים לחבר אותי למוניטור - אני אל מצליחה להתקשר לאמא שלי, לא לאחותי לא לעבודה כלום רק בוכה בוכה בוכה. ומתחננת לעוברון שלי שיחזיק מעמד כי אם לא אז גם אני לא. חיברו אותי למוניטור כל הלילה - ואני כל הלילה מזיזה אותו שיזוז שאני ארגיש אותו שאני אדע שהכרל בסדר. בוקר - רבע לשש - סגן מנהל המחלקה מגיע עושה לי אולטראסאונד ואני אומרת לו תגיד לי משהו והוא שותק, ואני אומרת לו תגיד לי שהוא יהיה בדר והוא שותק. אומר 1.450 ושולח לקיסרי. אין לי מושג למה אבל לקח עוד כמה שעות עד שהכניסו אותי לקיסרי. שואלים אותי עם אני רוצה הרדמה מלאה או חלקית וברור לי שאני לא אחזיק מעמד עם הרדמה מלאה ולא לדעת מה קורה איתו. שמים לי אפידורל ואני שוב מתחילה לבכות בכי היסטרי לא מצליחה להרגע. נכנסים לניתוח - ואני לא מפסיקה לצעוק שאני לא שומעת אותו ויוצאו אותו ואני רוצה לשמוע אותו. אחרי מה שנראה לי נצח מראים לי יצור קטנטן וצווחן (אל תשאלו איך הוא הגיע לאפגר 10) ואז נירדמתי. התעוררתי בחדר התואוששות האיש לידי מספר לי כמה מתוק הילד ואני אל מבינה איזה ילד? איך הוא כבר ילד הוא אמור להיות בפנים. בערב מגיע למיטתי סגן מנהל המחלקה ואומר לי "את צריכה להודות למישהו אני לא יודע למי אבל לי היה ברור שהילד הזה לא יהיה בחיים". עופרי נולד 1,400 בשבוע 36 הוא לא ניזון חודש שלם (ואולי יותר אי אפשר לדעת) את הרופא זה ממש לא מעניין הרי יש לו הצלחות. את קופת חולים זה עוד יותר לא מעניין. וכל פעם שאני שומעת את השם שלו אני מתחלחלת. והוא? הוא שונא אותי - ואני לא מגזימה חברה שלא האמינה לי סיפרה לו שילדתי והיא טוענת שהוא עשה לה פרצוף של "מעניין לי את ה ^%$$&". אני מזכירה לו פאשלה גדולה מאוד שלו - שטרחתי לספר לכל מי ששמע - ואני בהחלט יכולה להגיד שבנות עזבו אותו בעקבות כך. וכל פעם שאני כותבת על זה או מספרת על זה - עולה בי כל כך הרבה כעס עליו. כאילו עדיין אל התגברתי על זה.

 

[עמית@]

מרתיח ומקומם, ומפחיד..

 

[משוש30]

מזעזע! לא ידעתי שעברת כזאת טראומה

איומה. מדהים איך הוא שרד. יודעים למה זה קרה? מפחיד לחשוב מה עברת

 

[אמא של עופרי וטל]

קוראים לזה IUGR

זה שהשיליה מפסיקה לתפקד. לא יודעים למה זה קרה - עשו לי מלא בדיקות ובדקו את השיליה ולא הייתה סיבה נראית לעין. את טלטל ילדתי בסוף שבוע 42 בלידה רגילה במשקל 3080. ועד ששמו אותה על המשקל לא האמנתי שהיא תצא יותר משני קילו והיה לי ברור שנהיה בפגיה. חוץ מזה שמשבוע 30 גרנו בערך במיון יולדות כי הייתי היסטרית לחלוטין וכל דבר קטן הפחיד אותי נורא. אז ילדה שניה - הייתה לידה מתקנת. אולי לידה שלישית - יהיה הריון מתוקן?

 

[משוש30]

וזה לא גרם לעפרי לבעיות אחר כך?

היה לי חשש למשהו דומה בהריון כי המלריה מתיישבת על השיליה ומונעת הזנה מהילד, אבל אצלי הייתה עודף היסטריה של הממסד הרופאי. אם כי עדיף ככה מההיפך. אני לא מבינה איך רופא עושה טעות כזאת. אוף. מזל שהלידה השניה הייתה חוויה מתקנת אבל רגעי האימה ההם בטח לא לגמרי נעלמים מחייך.