השפעה על הרצון

[אשר אטדגי]

מקור הבעיה לכל הנושא שאנו דוברים עליו טמון בבעיה הפסיכופיזית

מי שלא מבין את זה - לא מבין את הבעיה (ובטח ובטח לא את יתר נגזרותיה היוצאות ממנה). מי שלא מבין שהמציאות אינה מובנת ובכלל זה רצונו של אדם שאינו קשור לידיעתו על העולם הקשור קשר אדוק למודעותו - לא מבין כלל על מה דיברנו עד עכשיו, פשוט לא הבין. זו אכן סטיקריזציה של לייבוביץ.

 

[ד.ר. דוליטל]

כיצד הבעיה הפסיכופיזית מהווה לך מפלט?

שוב, להזכירך אנחנו עוסקים בשאלה האם ניתן להשפיע על הרצון?
ואו האם הרצון מושפע מידע?
מה זה קשור לבעיה הפסיכופיזית?
&nbsp

 

[ד.ר. דוליטל]

אגב, הבעיה הפסיכופיזית

קימת גם אצל בעלי חיים.

 

[u r i el]

אבקשך מאד מאד, ר' אשר המלומד -

והפעם ללא ניסוח מליצי ( הגם שהוא מסב לי עונג רב ) להוכיח לי בקצרה וללא התחמקויות רטוריות ש :
1. תגובתי זו לך שרציתי באמצעותה להגיב על דבריך לעיל איננה תלויית ידע.
2. שיכולתי אני, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אלא אני בכבודי ובעצמי יכולתי שלא להגיב על הודעתך לעיל.

אנא, בכוח גדולת חוכמתך, הוכח לי בקצרה שני סעיפים אלה.

 

[אשר אטדגי]

אנסה..

שתי שאלותיך הן יסודיות מאוד - והן קשורות אחת בשנייה, ושתיהן יחד - מגלמות בתוכן את שתי החידות הגדולות שקודמיו של לייבוביץ ולייבוביץ עצמו הכירו בהן, ולא הבינו את פתרונן נוכח הכרת המציאות כפי שהבינו אותה.

ניסיונות תשובתי הן:

1. רצונך להגיב לי לא היה מוכרח ובטח שלא כפוי עליך, יכולת בהחלט שלא להגיב לדבריי כפי שאחרים אשר קראו את תגובתי לא הוכרחו להגיב. ברור הוא שתגובתך, תולדת רצונך, התבססה על הידע שתגובה זו ניפקה (קראת, הבנת, והגבת) אך כאמור היא לא הייתה מוכרחת, וזה לבדו הוא הוכחה לכך שרצונו של אדם אינו מותנה בידיעתו, על אף שבמידה שרצונו לפעול בעולם זה, לעולם יתבסס על האינפורמציה שהוא שואב ממנו (בתגובתי ל"וטרינר" כתבתי שרצונו של אדם אינו קשור לידע שלו מהעולם, והניסוח הנכון יותר והראוי יותר היה צריך להיות אינו מוכרח מידיעתו על העולם).

2. העובדה שאתה הגבת לי (ולא אחר) קשורה לאניגמה השנייה בהכרת המציאות (עליה דיברו קודמיו של לייבוביץ והוא עצמו)- שפלא הוא כיצד אדם מבין את זולתו - אינני יודע מדוע אתה הגבת ולא אחר - אין לי את יכולת ההבנה הזו.

לכאורה, התשובה השנייה, כפי שאתה מבין היטב, מפריכה את הראשונה. שכן: אם אני לא מבין מדוע דווקא אדם זה פועל לפי רצונו, כיצד זה בכלל אני מסיק כי רצונו של אדם אינו כפוי עליו מידיעתו על העולם, ייתכן ואכן הוא (ובשים לב: שבאחת התגובות כתבתי שהדברים קשורים אחד בשני ולא רציתי להאריך בזה).

התשובה לזה היא פשוטה, ועם זאת נוקבת ומתומצתת במילותיה של לאה גולדברג: "רק על עצמי לספר ידעתי" - אני שמגיב לך, ורק אני שמגיב לך יכול לומר לך שאני יכולתי שלא להגיב וידיעתי והבנתי את דבריך לא היו מוכרחים כלל (העובדה שאני משער שגם אתה לא היית מוכרח להגיב, היא הבנתנו את המציאות ככלל - בה אנו מכירים בתופעה שבה בני אדם מסיקים שאחרים מבינים את זולתם, ושבה אנשים אחרים מושפעים על ידי אחרים, ושבה אנשים כן פועלים על המידע והידע שהם שואבים מהעולם ובכלל זה מדברי זולתם, ושבה אנחנו כן חושבים שיחסינו לעולם זהה ליחסם של אחרים לעולם זה, ושבה גם אנחנו משערים שרצונותיו של אדם לא מוכרחים כלל כשם שהם לא מוכרחים לגבינו).

אני מרשה לעצמי להשתמש עתה בלשון מליצית: העובדה שבשתי שאלותיך הקצרות בנושא זה קישרת בין שני הדברים הללו - מוכיחה לי כי הבנת לעומק תהום רובצת תחת את הנושא הזה באופן שמעורר בי התפעלות (ולאו מילתא זוטרתא היא) ועל כן אומר אני לך - "בן פורת יוסף".

 

[u r i el]

אתייחס לעיקרו של דבר, לווכוח בינינו -

( או שמא לוויכוח שהיה בינינו ) על רקע ליבוביץ ודבריו על הרצון :

ובכן, המילה הקובעת והחשובה בתשובתך היא זו שאותה הואלת להדגיש , שרצוני להגיב לא היה מוכרח. אבל זו הרי איננה השאלה אם הייתי מוכרח להגיב לך או לא. זה הרי טריוויאלי. מי אמר שרצונו של אדם מוכרח ? וודאי שלא הייתי מוכרח. אולי נשרף לי המחשב ולא ראיתי את הודעתך ? אולי ראיתי את הודעתך ולא התחשק לי להגיב או אולי לא היה לי מה להגיב ? אולם מרגע שקראתי את דבריך, ומרגע שרציתי להגיב עליהם ואף הגבתי בפועל והתייחסתי למה שכתבת - כיצד ניתן להגיע לקביעה הליבוביציאנית המופרכת שהרצון להגיב אינו כפוף לידע, שהוא שרירותי ? הרי הגבתי לך ( יש לי ידע אודותיך ) והתייחסתי למה שכתבת ( יש לי ידע אודות מה שכתבת ) ?

... והנה אתה כותב עכשיו את מה שיצאת נגדו כל הזמן ואת ההפך ממה שליבוביץ חוזר עליו לעייפה, ואלה דבריך : " ... על אף שבמידה שרצונו ( של אדם ) לפעול בעולם זה, לעולם יתבסס על האינפורמציה שהוא שואב ממנו ... ". ( ההדגשה שלי ).

 

[אשר אטדגי]

לא ידידי..

"מרגע" שקראת את ידיעתי והבנת אותה - כלומר קיבלת אנפורמציה - אתה יכול שלא להגיב.

לייבוביץ לא "קובע" שהידע הוא שרירותי - אלא שרצונו של האדם הוא שרירותי, ואינו מותנה וכפוי ידע, אפילו שמניעו לפעולה.

ומכיוון שאני קצר בזמן: אנא סלח לי שאני מעתיק את דבריי בנושא זה מלפני מספר שבועות שדנו גם בנושא זה, מכיוון שהם רלוונטיים לשאלותיך כאז גם היום:

זהו בלבול בין שתי הקטיגוריות החשובות והמובהקות בחשיבה האנושית - (קוגנטיביות קונאטיביות וכו וכו') ...אדם יודע כמו שהכלב, זה תוצר חשיבה הקיים בכל אדם, בין ער ובין ישן. בין טיפש, בין חכם. בין קאנט ובין דני דנון, בין זברה בין שלשול, חשיבה זו היא הבסיס לכל עולם החי, והאדם בכלל זה. חשיבה על הידע הזה - היינו מודעותו של האדם - המבוססת על הידע זה ועליו בלבד, "גורמת" לפנומן הקרוי "רצונו של האדם" - שאע"פ שהוא מבוסס על הידע הקיים ולא ייתכן בלעדיו, הרי שאינו מכריח את פעולתו זו, ולא רק שאינו מכריח, אלא הוא יכול לפעול היפוכו. אם כן, רצונו זה, היינו תוצר מודעותו, הקיים בו ואך ורק בו, הוא המבדיל בינו לבין עולם החי. אין זו תוספת בילוגית גרידא, אלא תוספת זו היא היא המבדילה בין אור לחושך, ובין האנושות לכלל עולם החי.....

ותגובה בתריה נמשך עניין זה וכתבתי: "אתה כותב לגבי רצונך, "זה לא היה הרי מוכרח לקרות", והדר בתריה: "שהרצון שרירותי, ראשוני, לזה אינני מסכים". אינך שם לב שזה תרתי דסתרי? אם זה לא מוכרח, משמע זה שרירותי. מוכרח הוא שאטום O ואטום C מצויים בסיטואציה כימית מסויימת היוצרת קשר ביניהם - יהפכו ל-פחמן חד חמצני. זה מה שקרוי הקשרים פונקציונליים בעולם הטבע, וגם בגופו של האדם, וגם במוחו. זה לא שרירותי. זה יקרה תמיד. מודעותו של האדם אינה שועה לכללי הפיזיקה והכימיה. אתה ציינת יפה כל כך כיצד הסטרקטורה הנפשית משתנה כל שניה, שהיא תוצר מודעותו של האדם שהיא בעצם יוצרת את רצונו המבדיל אותו מרוצונם של יצורים אחרים בעולם החי ובכלל מעולם הטבע. הוא ודאי יתבסס על ידיעה מקדמית ברצונותיו, זה הבסיס לכול, אבל ידיעה זו לא תכריח אותו לשום דבר. מודעתו, אשר הביאה לרצונו הייחודי בעולם הטבע, הופכת אותו לדבר לא רציונלי שאינו שועה להקשרים פונקציונליים, כימיים ובילוגיים מכניסטיים, אלא להקשרים אסוציאטיביים, שהם במהותם שרירותיים ולא מוכרחים ובעיקר לא מנומקים. לא ניתן להסביר את זה. זה קיים, וצריך להתמודד עם זה.

אני שוב מתנצל על העתקת הדברים ולא משום עצלות או חוסר כבוד, אלא בשל עשיקת הפנאי, אך באם לא יהיה מובן . אתיישב מאוחר יותר ואכתוב תגובה "חדשה"..

 

[u r i el]

מה לא ?!

אתה הרי חוזר על דברי.
אני כתבתי לך : " ... וודאי שלא הייתי מוכרח ... אולי ראיתי את הודעתך ולא התחשק לי להגיב או אולי לא היה לי מה להגיב ? "
ואתה, מה אתה עושה ? אתה משיב בשלילת דברַי ואומר : " לא ידידי .... "מרגע" שקראת את ידיעתי והבנת אותה - כלומר קיבלת אנפורמציה - אתה יכול שלא להגיב... "
במחילה ר' אשר, זה הרי כבר נעשה שיח חרשים. בכל הסוגייה הזו ליבוביץ מתנסח בעירפול מה ובסגנון לוקה.
וכך יש לנסח את הדברים :

שום ידע אינו מחייב התעוררותו של רצון בכלל או רצון מסויים, מוכרח וידוע מראש.

זה הכל.

 

[אשר אטדגי]

גם ניסוח זה הוא בסדר

כי אני חושב שהבנתי למה אתה מתכוון נוכח התגובות האחרונות, אע"פ שהניסוח עצמו בעייתי במקצת (גם בגלל מה ששאלת לפני שתי תגובות או שתיים) ובעיקר מהפיכת שני המושגים "ידע"" ו"רצון" ל"ישים" סובסטנציאליים (והם לא, אין ידע כשלעצמו ש"ידוע מראש" יש מה שידוע לי, ויש מה שידוע לך, ויש רצוני ורצונך). אבל בגדול ניתן לומר שיש הסכמה מלאה בינינו לגבי הבנת התופעה עצמה, שהיא קדומה מאוד בעולם ההגות המערבי והאסייתי (שנבטיה עוד לפני כ-3000 שנים, ואשר לייבוביץ היה שותף לה). ניסוחיו של לייבוביץ בהסברת התופעה פרושים במאמריו בנושא זה - ועבורי, הם דווקא אינם מעורפלים אלא מנומקים היטב, ולגבי הסגנון, כל אחד וסגנונו הוא, וכאמור, עבורי הם דווקא נעימים למראה. רק עלינו לזכור, שהבנת התופעה ומתן הגדרה לה - נושאת מטען היא שעלינו לבחון את השלכותיה. ובהבנתך אותה תוך מתן הגדרתה, הרי שהיא תחייב אותך גם להשלכות שונות הנובעות ממנה.

(בכותבי "לא, ידידי" - כיוונתי לשניים, אשר משום מה לא צוטטו בתגובתך: 1. שידע הוא שרירותי (זה לא אמרתי ולא לייבוביץ. 2. על כך שאני כותב עכשיו דברים שיצאתי נגדם והם היפך דעתו של לייבוביץ (ונקטתי דווקא לשון עדינה ב"לא ידידי" שכן לא היו הדברים מעולם, ודי בהבאת הציטטות שלי מלפני מספר שבועות כדי להוכיח זאת).