ניטים? לא ממש. השיער שלי עומד בספייקים באופן טבעי (ועוד יותר אם אני מסתרק ושם ג'ל), זה בגלל שיש לי שיער גזוז והתברכתי בשיער עבה כזה (אח, הגבריות!...) והוא כזה קפיצי כרגע. את POD לא אהבתי. אני אוהב להקשיב למוזיקה בגלל המילים, וראפ רוק דתי לדעתי זה רעיון לא מוצלח...אני לא דתי. עקרונית, אני אוהב בעיקר שירי דיכאון ושירי מחאה, לא משנה מאיפה זה בא. לפני יומיים התפשתי ל'ג'ונתן דייויס (קורן) אם הוא היה משתיל מוח חדש ונכנס לסרט וולווש גולדמיין'. הנה התמונה:
פ.ו.ד נחמדים דוקא אבל נמאס לי מהם מהר (אולי זה קשור לזה שכל השירים שלהם נשמעים אותו הדבר) ולאחרונה אני לא יכול לשמוע שום דבר חוץ מפי ג'יי הרוי וקונור אוברסט שעושה לי נורא עצוב.
אמ. לא יודע אם עצוב. אני חושב שאני ככה כשאין לי חברה. (וואו אפשר לחשוב שיש לי רוב הזמן) וחוץ מזה הם טובים יותר בדר"כ. השירים. אה וההפגנה. כן. מה זאת אומרת אם היא אמיתית? באיזה מישור? (סתם. הסתובבתי היום בגילמן) אם היא תתקיים באמת? כן.
ואחת שכרתו לה את הרחם? ואחת שלא יכולה ללדת בגלל שהיא כבר לא מבייצת? אז מה, כל אלו לא "באמת נשים"?! מעיין, אני חושבת שלהיות אשה לא קשור באם יש לך רחם או אין לך רחם. להיות אשה זה להיות אשה בראש, בנפש ולאו דווקא בגוף. הייתי מתה להיות בהריון, ללדת, אבל לצערי כי רב איני יכולה (לפחות לא באפשריות שמדע מציע לנו כיום) אבל זה לא עושה אותי או כל אחת אחרת שבמצבינו (ואני מעזה לכלול גם אותך כי לפי איך שהתרשמתי את בהחלט באותו המצב)פחות אשה. זהו. מקווה שבכל זאת הדברים יסתדרו, גם בבית וגם בבית הספר. ובנתיים, מה כל השירשורים האלו? אני לא עומדת בקצב. אל תשכחו שאני כבר זקנה!