איך הגעתי לכיבוי הסקרנות?
פשוט מאוד. המשפט שלך עלול להתפרש אצל ילד קטן כ"דני מחשיב את עצמו כלא מאומץ וזהו. ולכן אתה גם כן תחשיב את דני כלא מאומץ ותעמיד פנים ששום דבר לא קרה"- מה פה מעודד סקרנות? השאלות והתהיות היחידות שעלולות להגיע ממשפט שכזה הן "למה הוא לא מחשיב את עצמו כמאומץ? האם יש לו סיבה להתבייש? היי, אני בעצמי מאומץ, האם גם אני צריך להתבייש?". להגיד משפט כזה לילד מאומץ, סלחי לי על הבוטות, זה מחריד ומזעזע אותי. זה לא שאומרים את זה לילד ביולוגי שנושא האימוץ לא קרוב אליו ולא נגע ולא יגע בו מעולם, את בעצם אומרת את זה לילד שגם הוא מאומץ, שהנושא הזה כה רגיש ועדין עבורו, ואת מכבה אותו ומתעלמת ממנו. גם אם זה כלפי ילד אחר, הם הרי באותו המצב- שניהם מאומצים, אבל שניהם בוחרים בדרך אחרת להתמודד עם שאלות הסביבה. למה להתעלם מהסקרנות הטבעית של הילד ע"י משפט כל כך לא נעים, שמעלה שאלות יותר שליליות מאשר חיוביות? למה לא להסביר בצורה נעימה ונחמדה "נכון חמוד, הוא מאומץ. אבל דני בחר שלא לשתף את זה. מותר לו וזו זכותו המלאה, אנחנו נכבד את הפרטיות שלו ולא נשאל על זה יותר, אלא אם הוא יעלה את הנושא בעצמו" או כל הסבר אחר שבעצם מסביר, ולא רק לזרוק משפט כזה לאוויר ולהגיד "אנחנו נתייחס כאילו לא אומץ וזה הכל"?
באמירת משפט כזה אני לא רואה פתיחות בנוגע לאימוץ, אני רואה כיבוי, ובלבד שהילד חס וחלילה יתעסק באימוץ של ילד אחר, וגרוע מזה- אולי עשויים חלילה לחשוב שההתנהגות שלו היא ההשתקפות של אימו, שלך. עדיף לבלוע את הרוק ואת הבושה, שתחלוף ותעבור עם הזמן, וללמד את הילד מסר ושיעור בחיים. זה שהוא מאומץ, זו עובדה קבועה וחקוקה על הסלע ודבר לא ישנה את זה. זה שהילד השני גם כן מאומץ, גם זו עובדה קבועה וחקוקה על הסלע ודבר לא ישנה את זה. זה שהוא מאומץ ובוחר לשתף, והילד השני מאומץ ובוחר לא לשתף- על זה צריך לשים את הדגש, להסביר שזה לגיטימי ושמותר לו לבחור את מי לשתף ואת מי לא, כמו שזו הבחירה של הילד השני.
להגיד לילד מאומץ שילד מאומץ אחר יכול לבחור אם הוא מאומץ או לא, ולא לבחור אם הוא משתף או לא, יכול לגרום ליותר רע מטוב. אולי אין לי תואר שני בפסיכולוגיה ולא עשיתי עבודת מחקר על ילדים מאומצים, אבל אני מדברת מניסיון, מדברים שאני בעצמי עברתי בתור ילדה מאומצת. אמא שלי לימדה אותי מגיל צעיר שהאימוץ הוא חלק מהעבר שלי, חלק מהסיפור האישי שלי. אני לא יכולה לשנות את זה. קיבלנו זו את זו וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. היא גם לימדה אותי שגם אם ילד אחר, שאני יודעת בוודאות שהוא מאומץ, מכחיש את זה, הוא עדיין מאומץ. וכל מה שנותר לי לעשות הוא לכבד את הפרטיות, כמו שהייתי רוצה שיכבדו את שלי.
את אולי לא יודעת כמה התגובות של ההורים משפיעות על הילדים עצמם. ילדים קולטים המון מסרים סמויים, בוודאי כשמדובר בנושא האישי שלהם- האימוץ. תגובה כזאת עלולה מאוד לתת לילד נתיב מילוט ובריחה מהנושא הזה, כשהוא לא ירצה להתקל בו(במקום שיבין מסר בריא וחיובי שזכותו לשתף או לא לשתף, וזכותם של אחרים לשתף או לא לשתף). סביר להניח שמישהו במהלך השנים יתקיל אותו עם השאלה "אתה מאומץ?", הוא יזכר בתגובה שלך של פעם, שאמרת שדני מחשיב את עצמו כלא מאומץ ולכן נתייחס אליו כלא מאומץ, ויגיד שגם הוא לא מאומץ. זה בסדר וזו זכותו המלאה, נכון. אבל יש הבדל בין ילד שמבין שהוא יכול להגיד דבר כזה כי הוא לא רוצה ולא מעוניין לשתף, הוא עדיין ידע בתוך תוכו שהמישהו הזה יודע שהוא מאומץ. ויש הבדל בין ילד שיגיד שהוא לא מאומץ כי הראו לו לפני כמה שנים שילד אחר אמר שהוא לא מאומץ והוא נאלץ להעמיד פנים שהוא לא יודע על כך ולא מתייחס לכך.
הילד שלימדו אותו שהוא יכול לא לשתף ושעדיין האדם שמולו כנראה יודע שהוא מאומץ, ידע להתמודד עם התקלה כזאת בעתיד ביותר קלות- כי גם אם ילדים יטיחו בו בפנים "כן, אתה מאומץ!", הוא כבר הכין את עצמו מראש למחשבה שיודעים על זה, והבחירה שלו בכל זאת הייתה לא לשתף. וזה בסדר גמור.
הילד שלימדו אותו שאפשר להעמיד פנים ולהתעלם מהנושא, כי הוא עשה כך לפני כמה שנים, פחות ידע להתמודד עם התקלה נוספת בעתיד. ואם מישהו יגיד לו "כן, אתה מאומץ!" הוא ירגיש שעולמו חרב עליו, שהרי הוא למד והבין שכמו שהוא יכל להעלים ולהשכיח את הנושא של ילד מאומץ אחר, כך גם אחרים. ומה קורה כשהם לא באמת מתעלמים מהנושא? שהם לא באמת מאמינים ומתייחסים אליו כלא מאומץ? וכך האימוץ שלו בקלות יכול להפוך לנקודה הרגישה שלו, עקב אכילס שאם מישהו יעז לגעת בו, הוא יתייסר. ואם זה יקרה בגיל ההתבגרות, קשה אפילו יותר. מתחילים לשאול "מה העדה שלך?" והוא יסתבך ויתבלבל, הוא יצטרך להוציא תעודת זהות וכשחבריו יבקשו להסתכל עליה, הוא יפחד שהם יראו שהוא לא נולד בארץ. ועבודת השורשים, אוהו... ויום אחד חברים יתארחו אצלו וישימו לב שאין ביניכם דמיון, ישאלו אותו על כך, מה זה יעשה לו לדעתך? הבועה החמימה והנוחה שהוא חי בה, שאחרים יכולים להתעלם מהאימוץ שלו כמו שהוא התעלם מהאימוץ של ילד אחר בעבר, תתנפץ.
True story, קרה לי. כשהייתי בכיתה ז' עברתי חרם בגלל שאני מאומצת. רציתי לשתף אותם בסיפור שלי, אבל אף אחד לא רצה לדבר איתי. בכיתה ח' עברתי למקום אחר וילדה אחת מהכיתה שלי אמרה לי "אני יודעת שאת מאומצת!". התגובה שלי הייתה: "נו ו...? את יודעת ואולי את לא היחידה, זו עדיין הבחירה שלי אם לשתף אותך בזה או לא". אותה ילדה השתתקה, במהלך השנה גם נעשינו לחברות טובות. את יודעת למה התגובה שלי הייתה כזאת מלאה בביטחון, אפילו אחרי שעברתי חרם שנה לפני? כי ידעתי שהם יודעים, לא נאחזתי באשליה תמימה ומתוקה שאם אני אכחיש, זה יגרום להם להאמין לי והם יחשבו שאני ילדה רגילה שנולדה מהבטן של אמא. וכשהבנתי את זה, שאי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר, החיים שלי הפכו לכל כך קלים.
לכן אני חושבת שצריך להציב ולהעמיד גבולות ברורים בדרך של אמת והסברה: "אי אפשר להתעלם מהאימוץ, לא שלך ולא של האחר, אבל כן חובה עליך לכבד את זכותו של מי שעומד לפניך לפרטיות, ואם הוא לא רוצה לשתף אותך, עליך לקבל את זה בהבנה". משפט כמו שכתבת עלול לעשות יותר רע מטוב, והסברתי את זה בפירוט. ההבדל הקטן אבל הכ"כ משמעותי הזה מצוי במילים האלה: אתה לא יכול להתעלם\להסתיר\לברוח מהאימוץ ולצפות שאחרים יתעלמו ויאמינו, אתה יכול וזכותך לבחור את מי לשתף ואת מי לא.
