היי יקירה
אני רואה שהיו כאן כמה תגובות קשות, אבל אל תמנעי מעצמך לשתף ולחלוק להבא. אני לא מסכימה עם התגובות האלו. הרי ברור שהניסוח שלך לא היה נכון בנוגע ל"עימות מול הבלוף", אפשר להבין ולהסיק את זה מהמשך התגובה. וכפי שכתבתי, אני בעצמי בתור נערה בת 15, התבלבלתי בסיטואציה דומה- אז איך אפשר לצפות מילדה בת 6 לא להתבלבל בסיטואציה כזאת מבלבלת ומסובכת?? השאלה שלך הייתה במקום, וחלק מהתגובות מצערות.
"זמנית"- מה לדעתך השאלה שאני שאלתי ילד מאומץ שבמהלך השנים החליט להסתיר את זה, "אתה גם מאומץ, נכון?", מעידה על אמא שלי? הרי הילדים הם בדרך כלל השתקפות של הוריהם, לא? האם את חושבת שהיא חינכה אותי לא לכבד את פרטיותו של האחר? ילדים מאומצים חווים הרבה סיטואציות מבלבלות, נקודה. אולי עם הגיל לומדים לסנן, אבל גם זה קורה בשלב מסויים ולא עם הלידה. הילדה אולי עשתה טעות תמימה, ואסור לשכוח שמטעויות לומדים. ואני בטוחה שאמה הסבירה לה את המצב בצורה הנכונה ביותר, ומעתה ואילך היא תדע איך להתנהל מול סיטואציה כזו.
בנוסף לזה, אני מאוד מאוד לא מסכימה עם המשפט שכתבת: "הייתי אומרת שאם הילד אומר שהוא לא אומץ אנחנו נתייחס כאילו לא אומץ". בתור נערה מאומצת, לפי דעתי למשפט כזה יכולות להיות השלכות קשות בעתיד. הרי אם תגידי לו את זה, גם הוא בשלב מסויים יכול להחליט שהוא "לא מאומץ" וירצה שיתייחסו אליו כ"לא מאומץ", לגיטימי. אבל מה יקרה אם הוא כל כך ידחיק את זה, וזה יצור אצלו משבר זהות? חורים בזהות העצמית שלו? מצד אחד הוא בוחר לא לראות בעצמו מאומץ, ומצד שני קרה משהו בין הלידה שלו בארץ זרה להורים זרים, לבין הקבלה שלכם אותו למשפחה. אסור לתת לגיטימציה לדבר הזה לדעתי. ילד מאומץ הוא ילד מאומץ, זה חלק מהעבר שלו וזה לא משהו שאפשר שאפשר להחליט עליו מתי "בא לי" להיות מאומצת ומתי "לא בא לי". צריך ללמד את הילד להתמודד בין היתר גם מול תגובות של אנשים אחרים לעניין, אבל לא להשתיק שאלות שיכולות להביך אותך ואולי חלילה להעיד משהו על התנהלותך בתור אמא, ולהגיד לילד שאפשר להתייחס כאילו לא אומץ. אפשר ורצוי להבהיר לילד שסיפור האימוץ שלו, כמו של אחרים, הוא פרטי ושלו בלבד. ושהוא יבחר עם מי לשתף ועם מי לא, כמו ששאר הילדים המאומצים בסביבתו רשאים לעשות. ושעליו לכבד את הפרטיות של אחרים בנושא ולא לדחוק אותם לפינה.
אולי תחשבי שהתגובה שלי מוגזמת מדי, אבל אני מזדעזעת מהמחשבה מה היה קורה אם אמא שלי הייתה מנחה אותי לחשוב כך בסיטואציה דומה שבה אני עשיתי את הטעות התמימה ו"עימתתי אותו עם הבלוף שלו". היא אמרה בהקשר ההוא: "כן, הוא מאומץ. והוא בחר לא לשתף אותך בזה, הוא עדיין מאומץ. מה שנותר לך לעשות זה לכבד את הפרטיות שלו, כמו שהיית רוצה שאחרים יכבדו את הפרטיות שלך בנושא". פשוט מאוד, לא מותיר אף אחד בבילבול ותחושה של "מה קורה כאן?" או "האם גם אני יכולה להחליט מתי אני מאומצת ומתי לא?".
זו הזדמנות נוספת לומר שילדים מאומצים חווים המון, באמת ה-מ-ו-ן סיטואציות של חוסר טקט. כשסיפרתי לסבתא של חבר שלי לשעבר בפעם הראשונה שאני מאומצת, השאלות הראשונות שעלו לה היו "בכמה כסף אמא שלך קנתה אותך?" או משהו דומה ו"את לא רוצה להכיר את ההורים האמיתיים שלך?". זה כאב, הדמעות התיישבו על קצה העין שלי, זה לא נעים. אבל אני אסירת תודה על הדרך שבה אמא שלי חינכה אותי, שהיא לא נתנה לי להרגיש פעם אחת שזו בושה(אפילו שבעיניי ילד מאומץ אחר זה נתפש כבושה) או משהו שאני צריכה להכחיש ולהסתיר, אלא שזכות השיתוף נתונה בידיי. את יודעת מה עניתי לה, בזמנו? "אמא שלי לא קנתה אותי, זה לא כמו במכולת שהולכים וקונים ילד. זה תהליך ארוך ומורכב כשבסופו היא קיבלה בת, ואני קיבלתי אמא. ואמא שלי היא האמא האמיתית שלי, אין לי הורים אמיתיים אחרים. הורה זה לא מי שילד אותך, זה מי שגידל וחינך אותך".
שוב, יש להסביר לילד שלכל בן אדם יש את הזכות שלו לפרטיות ושעלינו לכבד אותה בלי יוצא מהכלל ולא להעמיד אדם אחר במצב לא נעים, וגם אם קרה והילד השני אמר "אני לא מאומץ", צריך לעזוב את הנושא ולחכות שיגיע הביתה כדי להסדיר את הבלבול, אבל לא לגרום לו להאמין שאפשר לבחור מתי להיות מאומץ ולהעמיד פנים שהוא לא, גם אם הכוונה שלך הייתה אחרת. הרי כפי שכתבת, ילד מושפע מההורים שלו ומההשקפה שלהם. ואם את נותנת לגיטימציה לילד אחר להתייחס אל עצמו כלא מאומץ, גם הילד שלך עלול להתייחס אל עצמו כלא מאומץ כי מבחינתך זה נראה לגיטימי.
אין ילד מאומץ שלא חווה משבר זהות, גם הקל ביותר, במהלך חייו. גם אני בשלב מסויים בחיי שאלתי את עצמי "מי היו האנשים שבזכותם נולדתי? למה הם מסרו אותי לאימוץ? האם ירשתי את העיניים של האמא הביולוגית שלי, או של האבא הביולוגי שלי? האם ירשתי את העקשנות שלי מהם, או בגלל שאמא שלי גידלה אותי מגיל שנה?" וכו' וכו'. אם ילד יבחר להתייחס אל עצמו כלא מאומץ, אפילו בעיני עצמו, מתישהו ישאלו אותו את השאלה "מה העדה שלך?". והוא, שנראה בעיניו מגיל קטן לגיטימי שהוא לא מאומץ והכל טוב, יגיד שהוא מהעדה של הוריו. נגיד שהם מעדות המזרח, לדוגמה. ואז הילדים ששאלו אותו יקניטו אותו ויגידו "מה, אבל אתה בכלל בלונדיני עם עיניים כחולות". וזה יכול לרסק.
בשורה התחתונה רציתי להבהיר את עמדתי בנוגע למשפט שאמרת. אם הורה נתקל בסיטואציה כזו מהצד השני, אני חושבת שחשוב שיבהיר לילד שאמנם הילד השני הכחיש את היותו מאומץ, אבל זה לא אומר שהוא לא מאומץ, אלא שמחובתנו לכבד את הפרטיות שלו ולא להעמיק לשאול.
