לא מדובר פה בילדה שראתה ילד עצוב או בוכה
והציקה לו. מדובר פה במצב מורכב ומבלבל, שבו היה חוסר התאמה בין ניסיונה האישי של הילדה והעובדה שהיא שהתה עם הילד בסדנה (כלומר, עניין האימוץ גם שלה וגם שלו היה גלוי וטבעי מבחינתה). ייתכן שהתגובה של הילד גם לא שידרה מצוקה כלפי חוץ, אלא היה נראה שהוא פשוט שכח או התבלבל או סתם עושה את עצמו מתוך רוח שטות כמו שלפעמים ילדים עושים. בגיל כזה היא עוד לא מסוגלת לעשות את החישובים המורכבים של: טוב, הוא מכיר אותנו מזמן ובסדנה ממילא כולם מאומצים, אז הוא לא התבייש, אבל עכשיו, כשמדובר באוכלוסיה הכללית, הוא כן מתבייש ולא מעוניין בחשיפה. כאמור, זה מצב מורכב הרבה יותר מהממוצע. וגם: כשהילדה שאלה את אמו, היא קיבלה ממנה חיזוק חיובי להתנהגות שלה. אילו האם הייתה אומרת לה: כן, אבל הוא לא רוצה לדבר על זה כי זה עניין אישי או כל דבר ברוח זו - מילא. אבל ממה שמשתמע מהסיפור זה ממש לא מה שקרה, וגם האם הגיבה באופן חופשי וחיובי בעניין האימוץ. אז מאיפה ילדה בת 6 או 7 אמורה להסיק לבד, ללא שום ניסיון קודם או הסבר, שהנושא הוא רגיש וטאבו בכל מה שקור לילד הזה? לדעתי זה טבעי מאוד שהיא לא הבינה וזה מצב קלאסי שבו הורה יכול (ולדעתי גם אמור) לנצל את ההזדמנות כדי לכוון את הילד שלו בכיוון הנכון.
באשר לכך שאימוץ כאן זה לא האישיו - אני מסכימה איתך לחלוטין וזה גם מה שכתבתי בתגובה הראשונה שלי.
