לטינית בנשמה
New member
והנה שוב ההיסטוריה חוזרת על עצמה
והסיכויים שלי להתקבל גם השנה הולכים וקטנים מיום ליום. אני חוזה מראש שההודעה הזאת תצא מבולבלת, כי אני די מבולבלת, פשוט אין לי מושג מה לעשות עם עצמי. זו השנה השלישית שאני מנסה להתקבל לרפואה, השנה השלישית שבה אני חורשת את הנשמה שלי כמעט בלי הפסקה, מוותרת על הרבה דברים, רק כדי להוציא ציונים מספיק טובים בשביל להתקבל, ולפי הציונים שקיבלתי היום, גם השנה זה כנראה לא הולך לקרות. כשהייתי בתיכון נכנס לי לראש הג'וק של רפואה, ומאז הוא לא יוצא משם, לא משנה מה. אז אחרי הצבא עבדתי קצת, והתחלתי לעבוד על שיפור ציונים כדי להתקבל. רק מי תיאר לעצמו שיש עוד אלפים בדיוק כמוני ורק מאות בודדות של מקומות באוניברסיטאות כל שנה. בשנה הראשונה של השיפורים עשיתי טעות ונכנסתי למכינה במקום לשפר בגרויות. הטעות הזאת עלתה לי בסופו של דבר בשנתיים, שאחריהן החלטתי להיכנס לביולוגיה כדי לנסות להתקבל על סמך הציונים האקדמיים. הבעיה היא שהגעתי לביולוגיה כבר כל כך מותשת מהשנתיים הקודמות, שפשוט לא למדתי כמו שצריך, כל השנה. אז בסמסטר א' זה לא השפיע יותר מדי כי את הרוב המכריע של החומר ידעתי עוד קודם מהמכינה. בסמסטר ב', שיותר עמוס, ועם קורסים קשים יותר, נפלתי די חזק. במשך הסמסטר לא למדתי כמעט כלום, רק הגעתי להרצאות ועשיתי טובה שסיכמתי טיפה. בתקופת המבחנים כבר ממש לא היה לי כוח ולא למדתי כמו שצריך לשלושת המבחנים הראשונים, מה שיצר צורך במועדי ב'. אח"כ לקחתי את עצמי קצת בידיים ולמדתי לשני המבחנים הבאים, אבל כשהגיע עוד מבחן, מועד ב' של אחד המבחנים הראשונים, שוב התחלתי לזלזל, ובסוף יצא שקיבלתי במועד ב' עוד פחות ממה שקיבלתי במועד א', ואת זה גיליתי אתמול. אתמול גם ניגשתי למבחן האחרון (או לפחות ככה חשבתי), מועד ב' נוסף (שאליו דווקא למדתי לא רע, אבל אני עדיין לא בטוחה שהלך לי טוב), כי אני צריכה להגיש את כל הציונים ביום חמישי הקרוב. הבעיה היא שבגלל המבחן הקודם, גם אם יהיה לי 100 במבחן שעשיתי היום, הממוצע של השנה הזאת לא יספיק לי כדי לקבל זימון למיונים. מה שיישאר לי זה סכם לפי ממוצע מכינה ופסיכומטרי, שהוא די גבולי והסיכוי שלי להתקבל איתו תלוי כמה טוב אני אשחק במו"ר, ואני ממש לא שחקנית טובה. עד לפני כמה חודשים, לא משנה כמה קשה היה לי, המחשבה על לוותר אפילו לא חלפה לי בראש. כשמשהו לא הצליח, כל פעם הפקתי לקחים וחשבתי מה לעשות הלאה. בחודשים האחרונים התחילו לעלות בי ספקות אם זה באמת שווה את כל זה. אם זה היה שווה לאבד שלוש שנים מהחיים שלי על מרדף אחרי ציונים רק כדי להגיע למקצוע כל כך קשה ותובעני כמו רפואה, אם אני בכלל מתאימה לרפואה. כי הרי לא יצא לי ממש לעבוד במשהו שקרוב לעולם הזה. מה שאני יודעת אני יודעת מספרים ומהביקורים שלי בתור חולה בקופת חולים ובתי חולים. אני מניחה שלספקות האלה היה חלק לא קטן בעובדה שפשוט הפסקתי ללמוד כמו שצריך, ונכנסתי למין מעגל כזה שיש לי ספק, ובגללו אני לא לומדת, ובגלל שאני לא לומדת, אני לא מצליחה להגיע לציונים שאני צריכה, מה שגורם לי לעוד ספקות. ועכשיו הגעתי לנקודת שבירה נוספת מיני רבות שהיו לי בזמן האחרון, והפעם הדמעות פשוט לא מפסיקות לרדת, והחנק בגרון לא נעלם. אני מנסה לחשוב על מקצועות אחרים שאולי אני אהנה לעסוק בהם, אולי להמשיך עם ביולוגיה, אבל עד כמה שרפואה זה קשה, אני לא מצליחה לחשוב על מקצוע שייתן לי כל כך הרבה סיפוק כמו שיהיה לי מרפואה. מכאן אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני עייפה, פשוט עייפה. עייפה מלהילחם על כל נקודה, עייפה מלרדוף אחרי מזכירות אטומות ואחרי מרצים שמצידם אני יכולה להתפגר, עייפה מכל המירוץ הנוראי הזה רק כדי להיכנס לאחד עוד יותר מתיש. נמאס לי כל הזמן לחטוף מכה ועוד מכה ועוד אחת, לא משנה כמה אני משתדלת, וכמה אני מתאמצת. פשוט אין לי יותר כוח. וזהו, האמת שדי התלבטתי אם לכתוב את כל זה כאן, אבל בסוף החלטתי כן לעשות את זה, בתקווה שזה יעזור איכשהו, אפילו רק בתור דרך לפרוק קצת. תודה לכל מי שקרא עד לכאן, אתם לא חייבים להגיב. אושרית.
והסיכויים שלי להתקבל גם השנה הולכים וקטנים מיום ליום. אני חוזה מראש שההודעה הזאת תצא מבולבלת, כי אני די מבולבלת, פשוט אין לי מושג מה לעשות עם עצמי. זו השנה השלישית שאני מנסה להתקבל לרפואה, השנה השלישית שבה אני חורשת את הנשמה שלי כמעט בלי הפסקה, מוותרת על הרבה דברים, רק כדי להוציא ציונים מספיק טובים בשביל להתקבל, ולפי הציונים שקיבלתי היום, גם השנה זה כנראה לא הולך לקרות. כשהייתי בתיכון נכנס לי לראש הג'וק של רפואה, ומאז הוא לא יוצא משם, לא משנה מה. אז אחרי הצבא עבדתי קצת, והתחלתי לעבוד על שיפור ציונים כדי להתקבל. רק מי תיאר לעצמו שיש עוד אלפים בדיוק כמוני ורק מאות בודדות של מקומות באוניברסיטאות כל שנה. בשנה הראשונה של השיפורים עשיתי טעות ונכנסתי למכינה במקום לשפר בגרויות. הטעות הזאת עלתה לי בסופו של דבר בשנתיים, שאחריהן החלטתי להיכנס לביולוגיה כדי לנסות להתקבל על סמך הציונים האקדמיים. הבעיה היא שהגעתי לביולוגיה כבר כל כך מותשת מהשנתיים הקודמות, שפשוט לא למדתי כמו שצריך, כל השנה. אז בסמסטר א' זה לא השפיע יותר מדי כי את הרוב המכריע של החומר ידעתי עוד קודם מהמכינה. בסמסטר ב', שיותר עמוס, ועם קורסים קשים יותר, נפלתי די חזק. במשך הסמסטר לא למדתי כמעט כלום, רק הגעתי להרצאות ועשיתי טובה שסיכמתי טיפה. בתקופת המבחנים כבר ממש לא היה לי כוח ולא למדתי כמו שצריך לשלושת המבחנים הראשונים, מה שיצר צורך במועדי ב'. אח"כ לקחתי את עצמי קצת בידיים ולמדתי לשני המבחנים הבאים, אבל כשהגיע עוד מבחן, מועד ב' של אחד המבחנים הראשונים, שוב התחלתי לזלזל, ובסוף יצא שקיבלתי במועד ב' עוד פחות ממה שקיבלתי במועד א', ואת זה גיליתי אתמול. אתמול גם ניגשתי למבחן האחרון (או לפחות ככה חשבתי), מועד ב' נוסף (שאליו דווקא למדתי לא רע, אבל אני עדיין לא בטוחה שהלך לי טוב), כי אני צריכה להגיש את כל הציונים ביום חמישי הקרוב. הבעיה היא שבגלל המבחן הקודם, גם אם יהיה לי 100 במבחן שעשיתי היום, הממוצע של השנה הזאת לא יספיק לי כדי לקבל זימון למיונים. מה שיישאר לי זה סכם לפי ממוצע מכינה ופסיכומטרי, שהוא די גבולי והסיכוי שלי להתקבל איתו תלוי כמה טוב אני אשחק במו"ר, ואני ממש לא שחקנית טובה. עד לפני כמה חודשים, לא משנה כמה קשה היה לי, המחשבה על לוותר אפילו לא חלפה לי בראש. כשמשהו לא הצליח, כל פעם הפקתי לקחים וחשבתי מה לעשות הלאה. בחודשים האחרונים התחילו לעלות בי ספקות אם זה באמת שווה את כל זה. אם זה היה שווה לאבד שלוש שנים מהחיים שלי על מרדף אחרי ציונים רק כדי להגיע למקצוע כל כך קשה ותובעני כמו רפואה, אם אני בכלל מתאימה לרפואה. כי הרי לא יצא לי ממש לעבוד במשהו שקרוב לעולם הזה. מה שאני יודעת אני יודעת מספרים ומהביקורים שלי בתור חולה בקופת חולים ובתי חולים. אני מניחה שלספקות האלה היה חלק לא קטן בעובדה שפשוט הפסקתי ללמוד כמו שצריך, ונכנסתי למין מעגל כזה שיש לי ספק, ובגללו אני לא לומדת, ובגלל שאני לא לומדת, אני לא מצליחה להגיע לציונים שאני צריכה, מה שגורם לי לעוד ספקות. ועכשיו הגעתי לנקודת שבירה נוספת מיני רבות שהיו לי בזמן האחרון, והפעם הדמעות פשוט לא מפסיקות לרדת, והחנק בגרון לא נעלם. אני מנסה לחשוב על מקצועות אחרים שאולי אני אהנה לעסוק בהם, אולי להמשיך עם ביולוגיה, אבל עד כמה שרפואה זה קשה, אני לא מצליחה לחשוב על מקצוע שייתן לי כל כך הרבה סיפוק כמו שיהיה לי מרפואה. מכאן אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני עייפה, פשוט עייפה. עייפה מלהילחם על כל נקודה, עייפה מלרדוף אחרי מזכירות אטומות ואחרי מרצים שמצידם אני יכולה להתפגר, עייפה מכל המירוץ הנוראי הזה רק כדי להיכנס לאחד עוד יותר מתיש. נמאס לי כל הזמן לחטוף מכה ועוד מכה ועוד אחת, לא משנה כמה אני משתדלת, וכמה אני מתאמצת. פשוט אין לי יותר כוח. וזהו, האמת שדי התלבטתי אם לכתוב את כל זה כאן, אבל בסוף החלטתי כן לעשות את זה, בתקווה שזה יעזור איכשהו, אפילו רק בתור דרך לפרוק קצת. תודה לכל מי שקרא עד לכאן, אתם לא חייבים להגיב. אושרית.
