לא! איש איש בשרירות ליבו ילך - לא יאבה ה' סלוח לו
אם כבר אנחנו עוסקים בהומניפקציה של המקרא.
דומה שהרחקת את נושא ענייננו למחוז שכן, שאינו קשור במישרים לנושא אשר אני דובר עליו ואודותיו. אך מכיוון שהזכרת אותו, אני מרוצה להתייחס אליו.
עבורי, ואני לא היחיד, המקרא כשלעצמו, ללא התוקף שניתן לו בפועל על ידי חז"ל, וללא פירושם הישיר והמוגדר והברור - הוא אסופת ספרים נאה שיאות לה השם: מיתולוגיה (המצויה בכל עם ועם, ואשר ניתן לומר שהיא לא המוצלחת שבהם, מבחינה פרוזאית) שהיא חסרת כל משמעות ריאלית לאותה חטיבה אנושית היסטורית אשר אתה ואני משוייכים אליה בין בתודעתנו ובין בפועל. המציאות והאנשים החיים במציאות זו מעניינים אותי, ולא המיתולוגיה שהם מספרים לעצמם. אינני פולוקלוריסט, ותרבות מיתית מסוגלת לבדר אותי אולי בבית הכיסא.
הנה יש לי הזדמנות אקטואלית לציין בפניך עובדה היסטורית אשר אין למעלה ממנה, ואשר את מקורה קראנו בפרשת השבוע בחצי פסוק, אשר משמעותו ומרכזיותו בפועל לעם היהודי, עולה על כל המיתוס (בין אם כונן ריטואל זה או לא) הספקטקולרי של המכות ויציאת מצרים בזיקוקי די-נור ופירוטכניקה בעשרות פסוקים - אני מדבר על הנחת תפילין - אשר אין צורך לומר שמרכזיותו בעם היהודי לדורותיו עולה כמעט על כל שיעור. נו, עיון 'פשטני' במקור הציווי הזה, שכאמור, דומה שאין שני לו במרכזיותו בחיי היום יום בעם היהודי ההיסטורי יגלה עובדה מפתיעה והיא: בכל התורה כולה לא נזכר המונח: "תפילין". מקור הציווי למה שאנחנו מכירים כתפילין, של יד ושל ראש, אותן שתי קופסאות קטנות ושחורות בעלות רצועות עור בהמה גסה ואשר ארבע פרשיות בתורה מלופפות בהן הוא בפסוק: "...וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם". ציווי זה חוזר בעוד שלוש פעמים במקרא בוריאציות שונות, ועדיין למקראו, על פי פשוטו, לא ניתן להבין כלל מה משמעותו של הציווי - מעבר לכך שיש לזכור את גאולתנו ממצרים על ידי האל. איננו יודעים מהי "האות" שיש לתת ביד, ובהחלט איננו מבינים מהי המשמעות של המילה "טוטפות" בין עינינו בהקשר זה.
שני ה'בלשנים' של המקרא (רשב"ם ואבן עזרא) למרבה ההפתעה ערים לעניין זה וניכר מדבריהם שפשט הפסוק ומשמעותו יכול להתפרש בהחלט כמטאפורה ולאו דווקא ציון מפורש על הנחת תפילין של ראש ושל יד בפועל. רוצה לומר, 'שיהיו הדברים האלו נזכרים אצלכם תמיד' (בסגנון כי "לוויית חן הם לראשך וענקים לגורגרותיך" - שאין צורך לומר שאינם ציווי להניח שרשראות "חי" על הצוואר, אע"פ שקיימים כאלו אשר מקיימים ציווי זה באדיקות).
המממצאים הארכיאולוגיים מורים בבירור מובהק, ששתי המצוות הללו כפי שאנו מכירים אותן היום קדומים במאות שנים אם לא יותר לעולם הרבני התלמודי (מתוארך לתחילת-אמצע האלף הראשון לפנה"ס) - משמע מדובר על מסורת והנהגה הקדומים ביותר לעם היהודי ההיסטורי אמפירי שאנו יודעים אודותיו - זאת בניגוד לכל מיני תנועות פסוידו יהודיות כגון הרפורמה וזו המפגרת אחריה (הקונסרבה) אשר ערערו על מצוות אלו באשר מקורן הוא לכאורה "תיווך רבני". תנועות שהן קריקטורות במירען לכל דת, וקריקטורות טראגיות ליהדות. נחזור לענייננו: המילה 'אות' והמילה 'טוטפות' אשר הן המקור, כאמור, לתפילין של יד ולתפילין של ראש, לא ברורות לנו כלל בהקשר הזה מפשט הפסוק. בעוד שאת המילה אות (סימן) עוד ניתן להבין הרי שאת המילה טוטפות מנסים החוקרים הבלשניים עד ימינו אלו להבין מהו מקורה (אטימולוגיה) וניתנו השערות שונות, כולל בתלמוד עצמו לפירושה (הנראה יותר כי מדובר במילה שאולה מן השפה האוגרית או המצרית לסוג של קמע).
כך או כך, העובדה, וכאמור מדובר בעובדה שאין למעלה ממנה, כי העם היהודי ההיסטורי הניח תפילין של יד ושל ראש במתכונת הנוכחית כבר אלפי שנים, זאת, כאשר מקרא הציווי בפסוק אינו מובן כלל, חושף פן אחר ומשמעותי מאוד ביהדות -הנקרא מסורת. קיימים מספר ציוויים שאנו מבינים שיש עליהם מסורת שזהו פירושם, אע"פ שאינם יכולים להתפרש אלמלא מסורת זו. בז'רגון החז"לי - קוראים לזה: "הלכה למשה מסיני". תפילין ומזוזה, הן מצוות מהקטיגוריה הזו, ובהיותן מרכזיות בעם היהודי, משמע, שאכן העם היהודי נתעצב רובו על פי תורה שבעל פה ומיעוטו בתורה שבכתב.
העובדה והיא עובדה שישנן מחלוקות במסגרת היהדות החז"לית - אינה מעלה ולא מורידה לגבי יסודות המסגרת הזו והן ברורות מאוד - אין המקרא אלא כתבים אשר נועדו להסדיר את מעמדם של בני ישראל כקולקטיב, ובן ישראל כאינדיבידום, בפני אלוהים בריטואלים שונים - מצוות וחוקים (ולא עניין את משה ע"ה, ירמיהו וישעיהו ואת משוררי תהילים וכיו"ב כהוא זה הומניזם או סוציאליזם או כל איזם אחר מלבד תאיזם). באמונות ודעות אשר אין עימם דבר במציאות הריאלית - יכול אדם להחזיק באיזה אמונה ודעה שירצה וזה לגיטמי. חז"ל כאמור היו ברורים מאוד באשר למהות התורה והיא אותו אידיאל של עבודת ה' לשמה ולא למען האדם או למען המדינה או למען העני, הגר והיתום, תוך שהם מבינים את נפש בהמותיהם (וזה כולל גם את הצדיקים שבהם ואותם עצמם) אשר אינם יכולים לעבוד את אלוהים שלא לשמה (ודומה שנראה שעצם אנושיותו של האדם "והפיסיכולוגיה" שלו אינה מאפשרת לו זאת כלל, אע"פ שהוא יכול להיות מודע לקיום אידיאל זה שאליו יש לשאוף, למרות שייתכן שלא יגיע אליו לעולם.
____
לא הבנתי את עניין קאנט, ריקי ולייבוביץ (ולא בהתאמה) - אני מניח שזו בדיחה פנימית, שאיני מעורה בה.