ביממה האחרונה התלבטתי רבות אם לענות לך על עניין זה
ולבט זה שתי סיבות לו:
ראשית, הדברים עמוקים, שדרוש להם ידע מקדים בקטיגוריות החשיבה האונטלוגית והאפיסטימולוגיות, ולא שאני חושב שאין לך את יכולת ההבנה, ודאי שיש לך (ת"ח אתה ולא על דרך החנופה), אך אני חושב שאתה צריך מידע מקדים נרחב על כך. ואם על הראשונות נתקשינו, על האחרונות מה נאמר?
שנית, והוא עיקר: נימוקו של לייבוביץ, שהוא אומנם אמר אותו כמנטרה כמעט כל הזמן עד לזרא, אך רבים לא ירדו לסוף דעתו, ורק פעמיים הוא הסביר אותו (אחת בשיחה עם ירמיהו יובל, גם בשלושה ארבעה משפטים, ואחת עם פרופ' אגסי, כיוצא זנב - ועוד פעם אחת כעדות שמועה מהימנה של אבשלום אביצור) הוא מהדברים שמעצם טבעם ניתנים לחשיבה ולתפיסה, אך לא לאמירה - היינו הנחשבים ואינם נהגים, מפאת שאין ניסוח שיכול לנסחם, בבחינת (כמו, ולא בדיוק) הסיומת של ויטגנשטיין, שברור שלא כיוון לאלוהים, אך הם מסבירים את תחימת גבולות השפה שאינה אלא גבולות עולמו של האדם, ובתרגום חופשי: "מה שאי אפשר לדבר עליו - על אודותיו יש לשתוק". ומכיוון שסביר בעיניי מאוד, שתבקש הסבר על מה שאכתוב, גם בשל הסיבה הראשונה, וגם בשל קשיי הניסוח המובנים, נימצא במעגל אינסופי ובדו-שיח של חרשים.
יחד עם זאת, ולמרות האמור, הבנתי שלא ניתן להשאיר את הדברים בעלמא, שכן אני פתחתי פתחם. ועל כן אכתוב לך את נימוקו, במספר משפטים עם סייג אחד: בזה נסיים עניין זה! אם הבנת, הבנת. לא, לא. לא בגללך, אלא בגללי: שלא אוכל אני לדעת לנסחם מעבר לכך, וה' הטוב יכפר בעד.
לייבוביץ חולק על קאנט במושג "חירות הרצון". בעוד קאנט ראה בזה אנטינומיה מובנת בהגותו שלו (אחת מארבע), שאינה חריגה מהטבע, אלא חריגה בטבע. לייבוביץ ראה בה חריגה מהטבע. כלומר: האדם הוא חלק מהעולם הקונטיגנטי, בעל חוקיות וכללים שאותם הוא בעצמו תחם אך כפויים עליו בתודעתו (ולא נכנס כרגע מדוע), ואילו רצונו שלו הוא חריגה פונדמנטלית בעולם זה ובהגדרותיו שלו, שכן רצונו אינו מוכרח ותלוי הקשרים פונקציונליים כפויים. עבור לייבוביץ רצונו של האדם לא שייך לעולם - הוא מחוצה לו, באשר אין הוא חריגה בו אלא ממנו. והאדם, כך התנסח, הוא חריגה מהעולם (הוא כיוון לרצונו של האדם). פועל יוצא מכך, שאם קיימת אינטרוונצייה אלוהית יחידה (טרנסצנדנטית, שהיא עבור האדם המאמין כל "היש"), ואך ורק אינטרונציה כזו היא באפשר, זהו רצונו של האדם שיש בה אינטרוונציה אלוהית מתהווה - (באנגלית עם present progressive - זה נשמע יותר טוב: intervening). וזה, בעצם, עבור לייבוביץ, פירוש ההיגד בסיום תפילת נעילה: "ומותר האדם מן הבהמה איין", - היינו האדם הוא חלק מהעולם הזה, אך "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך". והכרה זו למעשה היא רצונו של האדם. ברור לך היטב עתה, כיצד חלילה הדברים יכולים להתפרש כאילו רצונו של האדם הוא אלוהים - זה לא קרוב לשם, אבל גם לא רחוק מאוד. והבן זה מאוד.
ולבט זה שתי סיבות לו:
ראשית, הדברים עמוקים, שדרוש להם ידע מקדים בקטיגוריות החשיבה האונטלוגית והאפיסטימולוגיות, ולא שאני חושב שאין לך את יכולת ההבנה, ודאי שיש לך (ת"ח אתה ולא על דרך החנופה), אך אני חושב שאתה צריך מידע מקדים נרחב על כך. ואם על הראשונות נתקשינו, על האחרונות מה נאמר?
שנית, והוא עיקר: נימוקו של לייבוביץ, שהוא אומנם אמר אותו כמנטרה כמעט כל הזמן עד לזרא, אך רבים לא ירדו לסוף דעתו, ורק פעמיים הוא הסביר אותו (אחת בשיחה עם ירמיהו יובל, גם בשלושה ארבעה משפטים, ואחת עם פרופ' אגסי, כיוצא זנב - ועוד פעם אחת כעדות שמועה מהימנה של אבשלום אביצור) הוא מהדברים שמעצם טבעם ניתנים לחשיבה ולתפיסה, אך לא לאמירה - היינו הנחשבים ואינם נהגים, מפאת שאין ניסוח שיכול לנסחם, בבחינת (כמו, ולא בדיוק) הסיומת של ויטגנשטיין, שברור שלא כיוון לאלוהים, אך הם מסבירים את תחימת גבולות השפה שאינה אלא גבולות עולמו של האדם, ובתרגום חופשי: "מה שאי אפשר לדבר עליו - על אודותיו יש לשתוק". ומכיוון שסביר בעיניי מאוד, שתבקש הסבר על מה שאכתוב, גם בשל הסיבה הראשונה, וגם בשל קשיי הניסוח המובנים, נימצא במעגל אינסופי ובדו-שיח של חרשים.
יחד עם זאת, ולמרות האמור, הבנתי שלא ניתן להשאיר את הדברים בעלמא, שכן אני פתחתי פתחם. ועל כן אכתוב לך את נימוקו, במספר משפטים עם סייג אחד: בזה נסיים עניין זה! אם הבנת, הבנת. לא, לא. לא בגללך, אלא בגללי: שלא אוכל אני לדעת לנסחם מעבר לכך, וה' הטוב יכפר בעד.
לייבוביץ חולק על קאנט במושג "חירות הרצון". בעוד קאנט ראה בזה אנטינומיה מובנת בהגותו שלו (אחת מארבע), שאינה חריגה מהטבע, אלא חריגה בטבע. לייבוביץ ראה בה חריגה מהטבע. כלומר: האדם הוא חלק מהעולם הקונטיגנטי, בעל חוקיות וכללים שאותם הוא בעצמו תחם אך כפויים עליו בתודעתו (ולא נכנס כרגע מדוע), ואילו רצונו שלו הוא חריגה פונדמנטלית בעולם זה ובהגדרותיו שלו, שכן רצונו אינו מוכרח ותלוי הקשרים פונקציונליים כפויים. עבור לייבוביץ רצונו של האדם לא שייך לעולם - הוא מחוצה לו, באשר אין הוא חריגה בו אלא ממנו. והאדם, כך התנסח, הוא חריגה מהעולם (הוא כיוון לרצונו של האדם). פועל יוצא מכך, שאם קיימת אינטרוונצייה אלוהית יחידה (טרנסצנדנטית, שהיא עבור האדם המאמין כל "היש"), ואך ורק אינטרונציה כזו היא באפשר, זהו רצונו של האדם שיש בה אינטרוונציה אלוהית מתהווה - (באנגלית עם present progressive - זה נשמע יותר טוב: intervening). וזה, בעצם, עבור לייבוביץ, פירוש ההיגד בסיום תפילת נעילה: "ומותר האדם מן הבהמה איין", - היינו האדם הוא חלק מהעולם הזה, אך "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך". והכרה זו למעשה היא רצונו של האדם. ברור לך היטב עתה, כיצד חלילה הדברים יכולים להתפרש כאילו רצונו של האדם הוא אלוהים - זה לא קרוב לשם, אבל גם לא רחוק מאוד. והבן זה מאוד.