והנה גם ביקורת על הופעה שלהם..
מלפני 3 ימים (מהאתר "פינגווין") - באיחור מסורתי של שעה בדיוק, לעיניי בארבי מלא עד אפס מקום, הדג נחש עולים לבמה. "איזה כיף להופיע לפני אולם מלא", אומר שאנן סטריט, מנהיג הלהקה, רגע אחרי השיר הפותח, "מספרים". כשהשיר הוקלט, נסיעה באוטובוס עלתה 4.90. כשראיתי אותם בהופעה לפני חצי שנה היא עלתה 5.20, ועכשיו היא כבר עולה 5.40. אדוני כבוד שר התחבורה, איך הנתון הזה גורם לך להרגיש? ומה עם זה שבין 500 ל - 600 איש ימותו השנה בכביש? בין 500 ל - 600 איש הגיעו לבארבי ביום שישי ויצרו אווירה מדהימה שכמוה אני לא זוכר כבר הרבה זמן. הם זזו, רקדו, הזיזו ת'תחת ("לפני ששירי מתעצבנת"), מחאו כפיים לפי הקצב, ושיתפו פעולה באופן מלא עם שמיניית האנשים המוכשרים שהיו על הבמה. בצד ימין של הבמה עמדו אמיר בן-עמי (גיטרה) ויאיא כהן אהרונוב (באס), קצת שמאלה ומאחוריהם, DJ גיא מר, מאחוריו המתופף, משה אסרף. שמאלה וקצת קדימה, דודוש קלמס על הקלידים, ומלפניו, מחלקת כלי הנשיפה – יאיר סלוצקי בטרומבון ושלומי אלון בחצוצרה וסקסופון. את השמינייה משלים שאנן סטריט, הראפר של הלהקה, שמגדירה את עצמה, ובצדק, כלהקת Fאנק עם ראפר. שמונה אנשים על הבמה הקטנה של הבארבי, ואף אחד מהם לא מרשה לעצמו להפסיק לזוז (או יה יה יה) אפילו לרגע. "ואני לא הייתי כאן בעצם, אם לא הייתה לי הפלטפורמה לדבר על הדברים, לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים". המשפט הזה, מתוך השיר "לזוז", ממצה מבחינתי את כל ההשקפה של הדג נחש. בהופעה, עוד יותר מאשר באלבום, יש אווירה של סבבה, אווירה מקפיצה וכיפית, אבל בלתי אפשרי להתעלם מהטקסטים הלעתים מחאתיים, לעתיים סתם מעוררי מחשבה, של הלהקה. הדבר בולט במיוחד בשיר "זה לא אני", שיר שכתב שאנן לזכרו של ניר אביבי ז"ל, שהיה איתו באותו גרעין נח"ל ונהרג בתאונה מבצעית. השילוב בין הקצב המהיר והמקפיץ של השיר לבין הטקסט הקשה יוצר ניגוד כמעט בלתי אפשרי. "סוד ההצלחה הוא טקסט שלא מרגיז אף אחד. לחן מתקתק, שיווק בדיוק לחג". בשירים "סוד ההצלחה" ו"קמתי" (שמאבד מעט מקסמו ללא השירה האדישה של ברי סחרוף בפזמון) הדג נחש מתייחסים בציניות לעידן גלגל"צ והאולפנים הביתיים בהתאמה. גם בשירים הקלילים יותר, כמו "גבי ודבי" (שזכה לביצוע מאלף), שכביכול הוא "סיפור קצר, אולי אפילו קצת מצחיק, על היום בו פגשתי את גבי ודבי עם המג'יק סטיק", שאנן סטריט לא מתאפק ומטיח בחוזה המדינה, בלי בושה, את כל פרטיי המציאות הישראלית העגומה והקשה. שאנן סטריט הוא לא ראפר גדול, אבל הוא מפוצץ בכריזמה, יודע להלהיב את הקהל, ומעל לכל - אמין. גם ברגעים המחאתיים, כשהוא שר על תאונות הדרכים, על שביתת הנכים ועל רבע מיליון מובטלים, גם ברגעים הציניים ("נביא מוצר שארוז ממש סימפטי, עם רגעים מרגשים ועם נופך דרמטי". "זה בכלל לא משנה שאני מרגיש אידיוט, העיקר שהשיר הזה לא יותר ארוך מ - 3 דקות"), וגם ברגעים היותר מביכים, כשהוא שר על בית"ר ירושלים, ועל אורי מלמיליאן, שהוא בלי שום ספק גיבור ילדותו, זה עדיין לא נשמע מביך מדי. וכמובן, איך אפשר לסיים בלי קצת ביקורת בונה. קודם כל, השיר "אלוהים שלי". הלהקה מבצעת את השיר הזה בהופעות כבר תקופה ארוכה, ומשום מה לא מצאה לנכון להכניס אותו לאלבום הראשון או השני, אולי בשל ענייני זכויות יוצרים ואולי בשל שיקולים אומנותיים כלשהם. מה שכן, השיר הוקלט, וכבר זמן רב מבטיחים לנו שהוא יהיה ניתן להורדה מהאתר החדש של הלהקה. עד לפני חודשיים, היה באתר מעיין קאונטדאון מוזר לצאת האלבום החדש, שעם צאתו היה אמור לעלות גם האתר. הגיע ה - 10 בינואר, האלבום יצא, ובאתר עדיין היה את הקאונטדאון הלא ממש פעיל. כעבור כמה שבועות, הקאונטדאון התחלף באנימציית פלאש של הילד המשתין שמופיע על עטיפת האלבום החדש, עם כיתוב - "בקרוב יעלה האתר החדש". נכון לשעת כתיבת שורות אלו, כשנכנסים לאתר מקבלים הודעת "The Page Cannot Be Found". ואני שואל את עצמי - "האם נזכה אי פעם לגרסה מוקלטת של השיר הזה?", כי בהופעה הוא ללא ספק אחד מרגעי השיא. ביקורת בונה מספר 2 - זה ממש יפה שהנהלת הלהקה השכילה סוף סוף לשים דוכן של מרצ'נדייז מחוץ להופעות, ומי ייתן והרבה יילכו בעקבותיהם, אבל בפעם השמינית ששאנן סטריט ציין את העובדה שיש בחוץ דיסקים וחולצות, זה כבר היה מוגזם ומיותר. הבנו שיש דיסקים, הבנו גם שיש חולצות, ולמען האמת, גם בכניסה להופעה וגם ביציאה היה די קשה לפספס את הדוכן. לסיכום - הדג נחש עושים היפ-הופ ציוני. אחושרמוטה היפ-הופ ציוני.
מלפני 3 ימים (מהאתר "פינגווין") - באיחור מסורתי של שעה בדיוק, לעיניי בארבי מלא עד אפס מקום, הדג נחש עולים לבמה. "איזה כיף להופיע לפני אולם מלא", אומר שאנן סטריט, מנהיג הלהקה, רגע אחרי השיר הפותח, "מספרים". כשהשיר הוקלט, נסיעה באוטובוס עלתה 4.90. כשראיתי אותם בהופעה לפני חצי שנה היא עלתה 5.20, ועכשיו היא כבר עולה 5.40. אדוני כבוד שר התחבורה, איך הנתון הזה גורם לך להרגיש? ומה עם זה שבין 500 ל - 600 איש ימותו השנה בכביש? בין 500 ל - 600 איש הגיעו לבארבי ביום שישי ויצרו אווירה מדהימה שכמוה אני לא זוכר כבר הרבה זמן. הם זזו, רקדו, הזיזו ת'תחת ("לפני ששירי מתעצבנת"), מחאו כפיים לפי הקצב, ושיתפו פעולה באופן מלא עם שמיניית האנשים המוכשרים שהיו על הבמה. בצד ימין של הבמה עמדו אמיר בן-עמי (גיטרה) ויאיא כהן אהרונוב (באס), קצת שמאלה ומאחוריהם, DJ גיא מר, מאחוריו המתופף, משה אסרף. שמאלה וקצת קדימה, דודוש קלמס על הקלידים, ומלפניו, מחלקת כלי הנשיפה – יאיר סלוצקי בטרומבון ושלומי אלון בחצוצרה וסקסופון. את השמינייה משלים שאנן סטריט, הראפר של הלהקה, שמגדירה את עצמה, ובצדק, כלהקת Fאנק עם ראפר. שמונה אנשים על הבמה הקטנה של הבארבי, ואף אחד מהם לא מרשה לעצמו להפסיק לזוז (או יה יה יה) אפילו לרגע. "ואני לא הייתי כאן בעצם, אם לא הייתה לי הפלטפורמה לדבר על הדברים, לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים". המשפט הזה, מתוך השיר "לזוז", ממצה מבחינתי את כל ההשקפה של הדג נחש. בהופעה, עוד יותר מאשר באלבום, יש אווירה של סבבה, אווירה מקפיצה וכיפית, אבל בלתי אפשרי להתעלם מהטקסטים הלעתים מחאתיים, לעתיים סתם מעוררי מחשבה, של הלהקה. הדבר בולט במיוחד בשיר "זה לא אני", שיר שכתב שאנן לזכרו של ניר אביבי ז"ל, שהיה איתו באותו גרעין נח"ל ונהרג בתאונה מבצעית. השילוב בין הקצב המהיר והמקפיץ של השיר לבין הטקסט הקשה יוצר ניגוד כמעט בלתי אפשרי. "סוד ההצלחה הוא טקסט שלא מרגיז אף אחד. לחן מתקתק, שיווק בדיוק לחג". בשירים "סוד ההצלחה" ו"קמתי" (שמאבד מעט מקסמו ללא השירה האדישה של ברי סחרוף בפזמון) הדג נחש מתייחסים בציניות לעידן גלגל"צ והאולפנים הביתיים בהתאמה. גם בשירים הקלילים יותר, כמו "גבי ודבי" (שזכה לביצוע מאלף), שכביכול הוא "סיפור קצר, אולי אפילו קצת מצחיק, על היום בו פגשתי את גבי ודבי עם המג'יק סטיק", שאנן סטריט לא מתאפק ומטיח בחוזה המדינה, בלי בושה, את כל פרטיי המציאות הישראלית העגומה והקשה. שאנן סטריט הוא לא ראפר גדול, אבל הוא מפוצץ בכריזמה, יודע להלהיב את הקהל, ומעל לכל - אמין. גם ברגעים המחאתיים, כשהוא שר על תאונות הדרכים, על שביתת הנכים ועל רבע מיליון מובטלים, גם ברגעים הציניים ("נביא מוצר שארוז ממש סימפטי, עם רגעים מרגשים ועם נופך דרמטי". "זה בכלל לא משנה שאני מרגיש אידיוט, העיקר שהשיר הזה לא יותר ארוך מ - 3 דקות"), וגם ברגעים היותר מביכים, כשהוא שר על בית"ר ירושלים, ועל אורי מלמיליאן, שהוא בלי שום ספק גיבור ילדותו, זה עדיין לא נשמע מביך מדי. וכמובן, איך אפשר לסיים בלי קצת ביקורת בונה. קודם כל, השיר "אלוהים שלי". הלהקה מבצעת את השיר הזה בהופעות כבר תקופה ארוכה, ומשום מה לא מצאה לנכון להכניס אותו לאלבום הראשון או השני, אולי בשל ענייני זכויות יוצרים ואולי בשל שיקולים אומנותיים כלשהם. מה שכן, השיר הוקלט, וכבר זמן רב מבטיחים לנו שהוא יהיה ניתן להורדה מהאתר החדש של הלהקה. עד לפני חודשיים, היה באתר מעיין קאונטדאון מוזר לצאת האלבום החדש, שעם צאתו היה אמור לעלות גם האתר. הגיע ה - 10 בינואר, האלבום יצא, ובאתר עדיין היה את הקאונטדאון הלא ממש פעיל. כעבור כמה שבועות, הקאונטדאון התחלף באנימציית פלאש של הילד המשתין שמופיע על עטיפת האלבום החדש, עם כיתוב - "בקרוב יעלה האתר החדש". נכון לשעת כתיבת שורות אלו, כשנכנסים לאתר מקבלים הודעת "The Page Cannot Be Found". ואני שואל את עצמי - "האם נזכה אי פעם לגרסה מוקלטת של השיר הזה?", כי בהופעה הוא ללא ספק אחד מרגעי השיא. ביקורת בונה מספר 2 - זה ממש יפה שהנהלת הלהקה השכילה סוף סוף לשים דוכן של מרצ'נדייז מחוץ להופעות, ומי ייתן והרבה יילכו בעקבותיהם, אבל בפעם השמינית ששאנן סטריט ציין את העובדה שיש בחוץ דיסקים וחולצות, זה כבר היה מוגזם ומיותר. הבנו שיש דיסקים, הבנו גם שיש חולצות, ולמען האמת, גם בכניסה להופעה וגם ביציאה היה די קשה לפספס את הדוכן. לסיכום - הדג נחש עושים היפ-הופ ציוני. אחושרמוטה היפ-הופ ציוני.
