mother cat
New member
חוזרת לעדכן על הבת מצווש של הבת דודה...
למי שלא זוכר - תקראו את השרשור הקודם שלי על האחות של אשתו הראשונה של בעלי...
אז בשבת היתה הבת מצווה של ביתה, אצלה בבית.
למרות חוסר חשק טוטאלי לבוא, ארגנתי את עצמי ובאתי. נכנסנו אליהם הביתה - הקטנה שלי על הידיים שלי. אני נשבעת לכם בכל היקר לי שלא הדודה ולא הסבתא אמרו לי שלום - רק לילדה... אלא אם כן החליטו לכנות אותי "בוביל'ה", מה שאני בספק.
הארוע התחיל עם אוכל והיתה התעסקות שלמה עם זה כי הם רצו לעשות בחצר ואז ירד גשם אז הכניסו והוציאו דברים כל הזמן... הבת שלי, בת השנתיים, התישבה על השטיח בסלון עם הצלחת שלה ואכלה בשלבה. אבל זה לא מצא חן בעיני המארחת. אז היא לקחה לה את הצלחת והכוס, דחפה לי אותם לידיים (מה שהיה מאד קשה כי השאירו אותי בלי ידיים פנויות וכל מי שיש לו פעוט יודע את החשיבות של ידיים פנויות), והלכה לחפש שולחן. כעבור דקות ארוכות חזרה עם שולחן שהיה גבוה מכדי שביתי תוכל לשבת לידו, אז הקטנה אכלה בעמידה. ניחא, הילדה תאכל בעמידה...
בשלב כלשהו הבן שלי ביקש לצייר אז סדרו לקטנים פינה בקצה השני של הסלון עם טושים והם ציירו, ואז התחיל שלב התכנית האומנותית - הארוכה...... מאד.... אחרי נאום אחד ארוך של סבתא אחת, הבת שלי התייאשה מלצייר ורצתה להיות לידי. אז היא לקחה כסא עץ קטן שישבה עלו, הביאה אותו לידי, ועמדה עליו והסתכלה מהחלון על הגשם. היא קצת קשקשה לעצמה, אבל באמת לא שום דבר מאד רועש או יוצא דופן לילדה בת שנתיים... ואז הסבתא מתחילה "ששששששש!". ניסיתי להשתיק את הקטנה מה שלא כל-כך היה אפשרי, והיא באמת רק קשקשה בשקט לעצמה. "אוווףףףףף. שששששש.....". ניסיתי שוב. בסוף היא הסתובבה לבעלי שיקח את הקטנה הצידה. בעלי עשה את זה, מה שכמובן גרם לגברת לצרוח ולא להרגע... אז הסבתא התעצבנה גם על זה.
בשלב הזה כל הגנים הבריטיים שלי נמוגו, קמתי, לקחתי את הקטנה ויצאתי מהבית. היתה לי כוונה ללכת, להרגע קצת, להתקשר למונית ולסע הביתה. רק שיצאתי בלי הנעליים של הקטנה ובלי מעיל, ובחוץ ירד גשם זלעפות... אחרי שבעלי בא וניסה להרגיע אותי קצת, נכנסתי הביתה והלכתי לחדר העבודה של הדודה (היא מרפאה בעיסוק אז יש חדר עבודה שבו צעצועים וכו'). שם העברתי את השעתיים וחצי הנוספות של הארוע, יחד עם ילדי ובעלי. בשלב שבו ביתו הקריאה את הברכה המאד מושקעת שהיא הכינה לכלת בת המצווה שלחתי את בעלי להקשיב ולתמוך בה, אבל חוץ מזה ארבעתינו לא היינו חלק מהארוע. איש כמובן לא בא לדבר איתי, או לראות מה קרה.
אולי התפוצצתי בסוף על משהו פעוט, אבל נעלבתי עד מעמקי נשמתי ולא הצלחתי יותר לשמור על קור רוח, למרות כל מה שיעצתן לי לעשות... אני לא מבינה את הרעיון של להזמין ילדה בת שנתיים לארוע ולא לצפות שתתנהג כמו, בת שנתיים... היא לא צרחה. היא לא השתוללה. היא לא הרסה שום דבר. היא קשקשה לעצמה בצד ליד החלון.... הרגשתי כל-כך כל-כך לא רצויה.
כמובן שנגמר בריב גדול עם בעלי בדרך הביתה... הרבה בכי, ומועקה גדולה גם הבוקר.
מתברר שגם אני בן אדם וגם לי יש רגשות...
למי שלא זוכר - תקראו את השרשור הקודם שלי על האחות של אשתו הראשונה של בעלי...
אז בשבת היתה הבת מצווה של ביתה, אצלה בבית.
למרות חוסר חשק טוטאלי לבוא, ארגנתי את עצמי ובאתי. נכנסנו אליהם הביתה - הקטנה שלי על הידיים שלי. אני נשבעת לכם בכל היקר לי שלא הדודה ולא הסבתא אמרו לי שלום - רק לילדה... אלא אם כן החליטו לכנות אותי "בוביל'ה", מה שאני בספק.
הארוע התחיל עם אוכל והיתה התעסקות שלמה עם זה כי הם רצו לעשות בחצר ואז ירד גשם אז הכניסו והוציאו דברים כל הזמן... הבת שלי, בת השנתיים, התישבה על השטיח בסלון עם הצלחת שלה ואכלה בשלבה. אבל זה לא מצא חן בעיני המארחת. אז היא לקחה לה את הצלחת והכוס, דחפה לי אותם לידיים (מה שהיה מאד קשה כי השאירו אותי בלי ידיים פנויות וכל מי שיש לו פעוט יודע את החשיבות של ידיים פנויות), והלכה לחפש שולחן. כעבור דקות ארוכות חזרה עם שולחן שהיה גבוה מכדי שביתי תוכל לשבת לידו, אז הקטנה אכלה בעמידה. ניחא, הילדה תאכל בעמידה...
בשלב כלשהו הבן שלי ביקש לצייר אז סדרו לקטנים פינה בקצה השני של הסלון עם טושים והם ציירו, ואז התחיל שלב התכנית האומנותית - הארוכה...... מאד.... אחרי נאום אחד ארוך של סבתא אחת, הבת שלי התייאשה מלצייר ורצתה להיות לידי. אז היא לקחה כסא עץ קטן שישבה עלו, הביאה אותו לידי, ועמדה עליו והסתכלה מהחלון על הגשם. היא קצת קשקשה לעצמה, אבל באמת לא שום דבר מאד רועש או יוצא דופן לילדה בת שנתיים... ואז הסבתא מתחילה "ששששששש!". ניסיתי להשתיק את הקטנה מה שלא כל-כך היה אפשרי, והיא באמת רק קשקשה בשקט לעצמה. "אוווףףףףף. שששששש.....". ניסיתי שוב. בסוף היא הסתובבה לבעלי שיקח את הקטנה הצידה. בעלי עשה את זה, מה שכמובן גרם לגברת לצרוח ולא להרגע... אז הסבתא התעצבנה גם על זה.
בשלב הזה כל הגנים הבריטיים שלי נמוגו, קמתי, לקחתי את הקטנה ויצאתי מהבית. היתה לי כוונה ללכת, להרגע קצת, להתקשר למונית ולסע הביתה. רק שיצאתי בלי הנעליים של הקטנה ובלי מעיל, ובחוץ ירד גשם זלעפות... אחרי שבעלי בא וניסה להרגיע אותי קצת, נכנסתי הביתה והלכתי לחדר העבודה של הדודה (היא מרפאה בעיסוק אז יש חדר עבודה שבו צעצועים וכו'). שם העברתי את השעתיים וחצי הנוספות של הארוע, יחד עם ילדי ובעלי. בשלב שבו ביתו הקריאה את הברכה המאד מושקעת שהיא הכינה לכלת בת המצווה שלחתי את בעלי להקשיב ולתמוך בה, אבל חוץ מזה ארבעתינו לא היינו חלק מהארוע. איש כמובן לא בא לדבר איתי, או לראות מה קרה.
אולי התפוצצתי בסוף על משהו פעוט, אבל נעלבתי עד מעמקי נשמתי ולא הצלחתי יותר לשמור על קור רוח, למרות כל מה שיעצתן לי לעשות... אני לא מבינה את הרעיון של להזמין ילדה בת שנתיים לארוע ולא לצפות שתתנהג כמו, בת שנתיים... היא לא צרחה. היא לא השתוללה. היא לא הרסה שום דבר. היא קשקשה לעצמה בצד ליד החלון.... הרגשתי כל-כך כל-כך לא רצויה.
כמובן שנגמר בריב גדול עם בעלי בדרך הביתה... הרבה בכי, ומועקה גדולה גם הבוקר.
מתברר שגם אני בן אדם וגם לי יש רגשות...