ראשית
נשמע יום ממש מעצבן. שנית אני רוצה להגיד לך משהו
כשאני למדתי להציב את הגבולות *לעצמי* במקום שהם מתאימים לי- ורק לדווח לאחרים, אם צריך בכלל, לא לצפות מהם שיעשו זאת עבורי- נהיה לי הרבה הרבה יותר קל בחיים. לפני זה הייתי כל הזמן מתעצבנת על אירועים שונים עם חמותי וזה. גם היום בדרך כלל כשאני מתעצבנת על משהו שקרה אני רואה שיכולתי לקטום את זה מוקדם יותר בתכנון נכון (יש לי חברה שהיא ההשראה שלי בדברים האלה...)
ברור שהם מעצבנים ושמראש לא התאים לך לבוא ובצדק. ברור שהיית בכל זאת חייבת להגיע. אבל נניח שהיית "מרשה לעצמך" להגדיר מראש מה גבול הסבל המתאים לך, כנראה שהיום הזה היה נראה אחרת. משהו ברמת ה"להיות שעה בשביל הפרוטוקול ושהילדים הגדולים/הגדולים והבעל ישארו עד הסוף".
כשאת נוהגת לפי לו"ז וצרכים של מישהו אחר, שלא מתאים לך, ולילדים, יש לזה מחיר בעצבים והתנגשויות. גם אם המישהו היה נחמד פי אלף מגיסתך המעצבנת והאמא שלה ה#$^.
עם הגיל והזקנה
אני לומדת להבין טוב יותר מה הצרכים שלי וגם לנהוג לפיהם בלי לריב. פשוט לקבוע עובדה. "אני אלך עם הקטנים ב..12:00 כי זה אירוע ארוך והם יתחרפנו וגם לי לא בא להשאר עד הסוף. אז תתאם דרך לחזור עצמאית. "
היתה תקופה שהתעצבנתי בקביעות על חמותי שהזמינה אותנו לארוחת ערב, ושהתחילה את האוכל בשמונה בערב. כמובן שעם קטנטנים זה היה מעיק נורא, הרי קמתי חמש פעמים בלילה והתעוררתי סופית בחמש וחצי. אז לגמור ארוחה וביקור ב22:00 זה לגמרי מוגזם. ביקשתי להקדים וכל שבוע בפועל הארוחה היתה באותה שעה מאוחרת, שחירפנה אותי,ואת הקטנים. הייתי תמיד נורא עצבנית, וזה היה מייצר תאקלים עם הילדים, עם חמותי, עם בעלי. היה לי לא נעים לצאת מייד אחרי האוכל -סביבות 21:00= כי רק אז חמותי מתפנה להנות מהאורחים(אנחנו) ולהגיש קפה ועוגה. גם בעלי כמובן לא נהנה. יום אחד גיסתי(שתמכה בי בעצבים על השעה וגם לה היו קטנטנים) אמרה לי, תקשיבי. היא לא תשתנה. היא עושה מה שמתאים לה ובשעה שנוח לה. היא זוכרת איך זה להיות עם ילדים קטנים? תדייקי את המעשים שלך למה שמתאים לך-ויהיה לך יותר קל איתה. את לא חייבת לעשות מה שמתאים לה אבל אל תצפי שהיא תשתנה.
והיא צדקה לגמרי.
במקרים המעטים שהיה לי שכל לנהוג לפי זה, למשל- לבוא בשבת בבוקר כשלחמותי פחות נוח אבל לי מתאים בדיוק (כי אני קמתי עם הילדים בחמש שש ובשבת חמי וחמותי פנויים יותר לשחק איתם ואני יכולתי לנוח)... או לבוא לארוחה בשישי אבל להאכיל את הילדים בשש, לתקוע אותם מול הטלויזיה בלי להלחם בזה ולהגיד לבעל- אני אצא עם הילדים עוד עשר דקות, תעזור לי לאוטו. גם אם הוא נשאר אחרי עוד. בלי להתבאס עליו. פשוט לצאת כשמתאים לי. כשהצלחתי, והמאבק העיקרי היה מול עצמי, לא מול החמות ולא מול הבעל... אז ההרגשה היתה הרבה יותר נינוחה והרבה פחות מתוחה. פשוט- קבעתי עובדה. עשיתי בדיוק כמוה, את מה שמתאים בשבילי ולנסיבות חיי ולאופי שלי.
במצב המורכב שאת חיה בו, זה די הכרחי להתחיל לפתח את היכולת הזאתי...וזה חוסך הרבה צורך בעוד עור.
ועוד משהו- כרגע התינוק הכי קטן שלי בבטן וזה שלפניו בן שבע בקרוב. ההודעה שלך הבהירה לי שפשוט שכחתי איך זה להיות אמא לפעוט! אולי גם אני הייתי אומרת שלום לקטנה, מתבאסת שאת ובעלך נותנים לה לאכול על השטיח בסלון שלי כשאני מארחת אירוע חשוב, כי אני דוקא זוכרת טוב כמה פעוטים יכולים ללכלך... הייתי מעדיפה שאחד מכם יקח אותה על הברכיים ויאכיל אותה ליד השולחן. לא כי אני רעה במיוחד. סתם דבילית עם אמנזיה לשלב הזה. ולא היה עולה בדעתי שמישהי תתבאס עד כדי כך מכמה "ששש" חסרי טקט של סבתא שבמקום להגיד לה- זה מה יש, ילדים את יודעת- תיקח אותה ותיסגר בחדר לשעתיים.
לא כל אירוע יכול להתאים לבני שנתיים, ואם יורד גשם אפשר לשלוח את אבא שלה שישחק איתה קצת בחדר עם משחקים או לחתוך מוקדם -בנימוק המנצח שה - natives are getting restless...
בקיצור גיסתך ואמא שלה נשמעות מעצבנות אש , אבל יהיה לך יותר קל ונעים אם תתנהלי לפי עצמך ולא לפי אף אחד אחר.
 
