אני מנסה להזכר איך אני הייתי בגיל 21...
קודם כל, בגיל 21 עוד גרתי אצל ההורים ולמדתי. היתה לי הבנה עקרונית שכשמחזיקים בית צריך לעשות הרבה מטלות (ולא רק "מדי פעם"). מבחינת הבנה של מה אני רוצה מהחיים שלי, ההבנה הזו היתה מאוד מעורפלת אצלי. אני מניחה שבגיל הזה עדיין פועלים מתוך אינרציה: מי שחונך שצריך ללמוד תואר ראשון הולך ולומד לתואר ראשון בלי לחשוב על זה יותר מדי, ומי שאין לו את ההכוונה הזו פשוט מעביר את הזמן עד שהזמן דוחק בו או עולה לו רעיון טוב. נדמה לי שחברתך נמצאת בפאזה השניה. אין לה תחושה חזקה של חובה, לכן היא לא תלך לעשות קריירה עד שהיא תרגיש שזה משהו שהיא באמת רוצה. אני אגב לא חושבת שאותה תחושת חובה זה הדבר הכי חיובי שיכול לקרות לך, המון תסביכים נוצרים אם אתה פועל כדי לרצות וכי אתה מרגיש חייב.
בגיל 22 יצאתי מהבית: גרתי עם האקס, גרתי לבד, גרה כעת עם בן זוג. הייתי בכל מיני סיטואציות: המפרנסת העיקרית שמצפה שהחצי השני ישקיע יותר בבית, הדיירת היחידה ואז אין כעסים או תסכולים, וכמפרנסת משנה שלוקחת על עצמה יותר עבודות בית. מהנסיון הזה אני יכולה להגיד לך שגם כשיש הבנה שהבית צריך להיות נקי, הכביסה מכובסת והאוכל מוכן, קשה להוציא את זה אל הפועל. קשה לרכוש את הדרייב של פשוט לקום ולעשות את הדברים. זה קשה כפליים כשהידיים לא מיומנות, כשהבלגן שכבר הצטבר נראה אינסופי ואת פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל. תהיה קצת יותר מציאותי בציפיות שלך ממנה. היה שינוי לטובה - יופי! ועוד יהיה!
העלו פה גם את האפשרות שחברתך בדכאון. לא הייתי מרחיקה לכת עד לדכאון, אבל בהחלט יכול להיות שהיא נמצאת במצב נפשי שלא תורם. תראה, יש כזה אפקט שכשיובים בבית הרבה זמן, הכל נראה ריקני, מאבדים קשר עם העולם וקשה להרים את עצמך. אני יכולה להעיד שאני מספיקה הרבה יותר דברים בימים שבהם אני עובדת מאשר בימי חופש. היא צריכה לצאת ולעשות דברים, אחרת ללא מסגרת היא באמת תירקב. אבל אל תגיד לה את זה ככה כי זה נורא פטרוני. תמצא דרך לעודד אותה.
בכל אופן, אחרי שנזכרתי קצת בגיל 21, הבנתי שזה גיל עם הרבה בלבול ומעט מיומנות. אתה מצפה ממנה שתתפקד כמו מישהי עם נסיון חיים, אבל היא סך הכל ילדה שחשבה שיהיה מגניב לגור עם חבר שלה.