../images/Emo204.gifהוי.
בדיוק היום בשיעור של סטייל אנד קומפוזישן דיברנו על זה. וקראנו קטע מהספר של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות". באנגלית, כמובן. לי תמיד יום השואה מתקשר עם החלום המוזר שהייתי חולמת כל שנה. עכשיו הוא הפסיק. וזה גם תמיד גורם לי להרגיש עצובה וקצת מפוחדת; אתן יודעות, משהו כמו, יכול להיות שאני הייתי שם, אולי זה יכול לקרות שוב, ואז אני מצטמררת ומנסה להתנער מכל הדברים האלו. לצערי לא נסעתי לפולין אף פעם [הבצפר בכלל לא היה בכיוון. ><], למרות שהייתי רוצה. אבל ספרות קראתי כלכך הרבה. יש את "בית הבובות" ואת "הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ" [שזה ספר פשוט מפחיד, לא מומלץ לאנשים שמסויטים בקלות], וכמובן כל הספרים עם ההרבה אמונה בפנים ["אריות בשלג", "האש שניצחה את הדרקון" וכו']. אני קוראת את הספרים, מצטמררת, בוכה, אבל יודעת שאם אני לא אלמד ואדע יותר, אני לא אוכל להשיב לשאלות. כי הרי היום יש כלכך הרבה שאלות, כלכך הרבה מכחישים! קחו את אחמנדיג'אר [שילך לעזאזל. ><], למשל: מכחיש שואה לפני ולפנים! שלא לדבר על כל התנועות הניאו-נאציות [שחלקן פועלות בארץ, והרי לא מזמן תפסו חבורה אחת כזאת שהראש שלה היה פאקינג
יהודי! נו, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"...] שמשתוללות ברחובות בלא פוצה פה ומצפצף. ושאני לא אזכיר כאן את ניצולי השואה, שסובלים קשה. רובם אנשים מבוגרים מאד, לפעמים עניים מאד, שעברו כלכך הרבה ייסורים בחיים שלהם ויצאו מהם, וניצחו בכך שהקימו משפחות והעמידו צאצאים, והראו לנאצים שהינה, עם ישראל חי וקיים. ועכשיו, לא מזמן, ניסו להוכיח שיש קשר בין החוויות הקשור שעברו שם, בשואה, לבין מחלת הסרטן שחלקם לקו בה. אני חושבת שיום השואה צריך להיות בלב של כולנו, כי כולנו יהודים - לא משנה דתי, חילוני, ספרדי, אשכנזי. זה קרה
ליהודי באשר הוא יהודי, וגם המתבוללים לא נמלטו. נזכור היום את כולם, ומחר, בצפירה, נישא את זכרם בליבנו. יהי זכרם ברוך.