../images/Emo205.gifאין מילה מספיק זוועתית כדי לתאר את מה
שאני מרגישה. אין מילה מספיק זוועתית לתאר את מה שהם הרגישו. האנשים האלה, שאתה שומע על מחנות השמדה בארץ שבה השורשים שלה. סבתא וסבא רבא שלי באו מאוקראינה, לפני השואה, מן הסתם. היום בטקס(אצלנו בבצפר זה בערב) באו ניצולים, ופשוט ישבתי שם וחשבתי איזה אנשים אמיצים הם. אני חושבת על מה אני הייתי עושה אם הייתי חיה בתקופה ההיא ואני יודעת- שאני לא הייתי שורדת. אני לא חושבת שיש לי את הכח הזה לתת לרצון לחיות לגבור על אי היכולת לחיות- ובעזרת זה להמשיך לחיות. הניצול שנאם בבצפר שלנו סיפר שהוא היה באוקראינה במחנה בו הושמדו 270000 יהודיים. ולא יכולתי שלא לחשוב, שכשסבא וסבתא רבה שלי עזבו את אוקראינה הם ודאי השאירו שם קרובי משפחה, ושחלק מה270000 יהודים שהושמדו במחנה ההוא באוקראינה, הם אולי קרובי משפחה שלי. אני חושבת על ילדים שבגילי היום שם- ושרדו. איך? אני חושבת על ילדים שהיו שם, והושמדו. מיליון וחצי ילדים שלא הספיקו להקים משפחה, לא הספיקו לחיות. לקחו מהם את החיים. פשוטו כמשמעו. בגלל כל הדברים האלה ועוד המון מעבר לזה, אני חושבת שיום השואה הוא אולי היום הכי חשוב לציון בלוח השנה היהודי, והעולמי כאחד. אני מרגישה כאילו הרגע כתבתי תשובה למבחן בהיסטוריה XDD, אבל ככה אני מרגישה.
כפול 6 מיליון ומאתיים חמישים אלף, לזכר כ ששת המיליון ו
מאתיים חמישים אלף האנשים שנרצחו בשואה- המורה שלי אומר שאסור לקפח את ה250 אלף, כי זה מספר מדהים בגודלו בפני עצמו של רציחות. והוא צודק