ילדים והשפעתם על הגירה
- פותח הנושא Ayelet CA
- פורסם בתאריך
הלוואי והייתי חתול
New member
לא רק אתה
אמנם עוד אין ילדים וזה גם לא בתכנון אבל וזו דעתי ורק דעתי אני מרגיש שה"בעדים" של לחזור לארץ הם רובם ככולם רגשיים בעוד ה"בעדים" של להשאר כאן הם שקולים ורציונלים. בשל העבודה של החתולה, אנחנו מכירים כאן ה-מ-ו-ן אנשים שהגיעו לכאן החל מלני שלושים שנה וכלה בחדשים לגמרי. יש להם ילדים בכל הגילאים ולא מעט פעמים הנושא עולה בשיחות. השורה התחתונה היא שדרך החינוך, ואיך ייצא הילד בסוף, תלוייה בהורים יותר מכל דבר אחר. חלקם הלכו לצבא, חלקם לא. חלקם מדברים עברית, חלקם רק מבינים וחלקם ממש מתקשים. חלקם באמת אמריקאים מלוקקים וחלקם ממש אנשים טובים. אבל ככה זה גם עם הרבה מהאמריקאים, חלקם מלוקקים וחלקם באמת אנשים טובים. אמנם אין להמעיט בחשיבות של המשפחה המורחבת, אבל אני מרגיש שלא ייתכן ש"נישאר במקום" בגללם. אני שמח שההורים שלי לא היו רוצים שאני אהיה פחות מאושר כדי שאגור לידם. הם יודעים שאני מאושר בארה"ב. ברור שהם היו רוצים לראות את הנכדים כל הזמן (ובכלל עוד אין...) אבל לכולם ברור שכאן יש הרבה יותר מה להעניק להם, שלהיות "ישראלי" זה כבר מזמן לא מה שהיה פעם וזה לא כזה כבוד גדול, שלגור בישראל זה אפילו מסוכן, ושהחינוך בארץ נמצא באשפתות. לא אני, ולא אתה נשנה את העולם. וכשהכיוון הכללי הוא לא נכון (לדעתך) אז פשוט צריך להתנתק. הילדים יהיו "אמריקאים"? כן
זה בהחלט עדיף על להיות ישראלים. כן, שיהיו מנומסים. כן, שיהיו מתורבתים. כן, שינהגו כמו בני אדם. ואני יכול להמשיך עוד ועוד. אין לי כח לכתוב עוד, הבהרתי את עמדתי הנחרצת. לאט לאט גם החתולה מסכימה איתי יותר ויותר כשכל מה שנשאר זה רק המשפחה. נחיה ונראה.
אמנם עוד אין ילדים וזה גם לא בתכנון אבל וזו דעתי ורק דעתי אני מרגיש שה"בעדים" של לחזור לארץ הם רובם ככולם רגשיים בעוד ה"בעדים" של להשאר כאן הם שקולים ורציונלים. בשל העבודה של החתולה, אנחנו מכירים כאן ה-מ-ו-ן אנשים שהגיעו לכאן החל מלני שלושים שנה וכלה בחדשים לגמרי. יש להם ילדים בכל הגילאים ולא מעט פעמים הנושא עולה בשיחות. השורה התחתונה היא שדרך החינוך, ואיך ייצא הילד בסוף, תלוייה בהורים יותר מכל דבר אחר. חלקם הלכו לצבא, חלקם לא. חלקם מדברים עברית, חלקם רק מבינים וחלקם ממש מתקשים. חלקם באמת אמריקאים מלוקקים וחלקם ממש אנשים טובים. אבל ככה זה גם עם הרבה מהאמריקאים, חלקם מלוקקים וחלקם באמת אנשים טובים. אמנם אין להמעיט בחשיבות של המשפחה המורחבת, אבל אני מרגיש שלא ייתכן ש"נישאר במקום" בגללם. אני שמח שההורים שלי לא היו רוצים שאני אהיה פחות מאושר כדי שאגור לידם. הם יודעים שאני מאושר בארה"ב. ברור שהם היו רוצים לראות את הנכדים כל הזמן (ובכלל עוד אין...) אבל לכולם ברור שכאן יש הרבה יותר מה להעניק להם, שלהיות "ישראלי" זה כבר מזמן לא מה שהיה פעם וזה לא כזה כבוד גדול, שלגור בישראל זה אפילו מסוכן, ושהחינוך בארץ נמצא באשפתות. לא אני, ולא אתה נשנה את העולם. וכשהכיוון הכללי הוא לא נכון (לדעתך) אז פשוט צריך להתנתק. הילדים יהיו "אמריקאים"? כן
ronnieyuval
New member
וגם לא רק אתה...
ואת מה שהיה לי להגיד כתבתי כבר למעלה. אבל גם אני ומשפחתי פה בלב שלם, ללא היסוסים וללא רצון לעזוב.
ואת מה שהיה לי להגיד כתבתי כבר למעלה. אבל גם אני ומשפחתי פה בלב שלם, ללא היסוסים וללא רצון לעזוב.
עדי בשמיים
New member
אני לא מסכימה
מה שאתה בעצם אומר, זה שהכסף חשוב יותר מהרגש. אצלי זה לא נכון, ולא כך אני רוצה לגדל את הילד שלי. השיקולים הרגשיים אצלי עולים על השיקולים הכלכליים, ואני מנסה למצוא את האיזון כדי שאוכל להמשיך ולפרנס את המשפחה הקטנה שלי ובכל זאת להרוויח את כל האושר הרגשי שאני מתגעגעת אליו... אני בטוחה שזה לא יהיה קל, אבל אני אדם רגשי וכך אני גם רוצה לגדל את הילד שלי. ואני הוכחה חיה לזה שאפשר להיות אדם רגשי ובכל זאת אחראי.
מה שאתה בעצם אומר, זה שהכסף חשוב יותר מהרגש. אצלי זה לא נכון, ולא כך אני רוצה לגדל את הילד שלי. השיקולים הרגשיים אצלי עולים על השיקולים הכלכליים, ואני מנסה למצוא את האיזון כדי שאוכל להמשיך ולפרנס את המשפחה הקטנה שלי ובכל זאת להרוויח את כל האושר הרגשי שאני מתגעגעת אליו... אני בטוחה שזה לא יהיה קל, אבל אני אדם רגשי וכך אני גם רוצה לגדל את הילד שלי. ואני הוכחה חיה לזה שאפשר להיות אדם רגשי ובכל זאת אחראי.
הלוואי והייתי חתול
New member
זה בכלל לא מה שאני אומר
כסף זה רק חלק (ואפילו חלק קטן) ממכלול הדברים שיותר טובים כאן מאשר בישראל. אבל יש לאנשים רבים כאן את הנטייה ליפות את הדברים כאשר מדובר בישראל, ולזה התכוונתי כשדיברתי על הרגש. לדוגמה, אין לנימוס הבסיסי (שחסר לרוב הישראלים) שום דבר שקשור לכסף. זה קשור לחינוך ולמה שאתה רואה ברחוב. אני רציתי לומר שמי שחשוב לו הצביון, השפה וכ'ו יכול לעשות את זה גם כאן. אני אכול קנאה כל פעם שאני רואה את הנערים והנערות הישראלים (לשעבר) כאן. יש להם חופש שלא קיים בישראל. כשהחינוך שהוריהם נותנים להם הוא נכון, הם לומדים להכיר את שני העולמות ולבחור.
כסף זה רק חלק (ואפילו חלק קטן) ממכלול הדברים שיותר טובים כאן מאשר בישראל. אבל יש לאנשים רבים כאן את הנטייה ליפות את הדברים כאשר מדובר בישראל, ולזה התכוונתי כשדיברתי על הרגש. לדוגמה, אין לנימוס הבסיסי (שחסר לרוב הישראלים) שום דבר שקשור לכסף. זה קשור לחינוך ולמה שאתה רואה ברחוב. אני רציתי לומר שמי שחשוב לו הצביון, השפה וכ'ו יכול לעשות את זה גם כאן. אני אכול קנאה כל פעם שאני רואה את הנערים והנערות הישראלים (לשעבר) כאן. יש להם חופש שלא קיים בישראל. כשהחינוך שהוריהם נותנים להם הוא נכון, הם לומדים להכיר את שני העולמות ולבחור.
זה לא רק הרווחה הכלכלית
אבל היא בהחלט חשובה, אם כי נדמה לי שברוב הדיונים נדבקים אך ורק אליה. מה עם הנימוס והתרבות? מה עם השקט ברחובות? הבטחון? ראיתי את ילדי היורדים הללו בהופעה של יהודית רביץ בעמק הסיליקון. הם הולכים לצופים "שבט צופי המפרץ"(....), מכירים את המילים של כל השירים כאילו גדלו בישראל. זה נראה לי נורא, והתיאור שלך על מה שקורה להם בגיל 18 נורא לא פחות. יש לנו מכרים שחיים כאן כבר למעלה מ-30 שנה. גידלו כאן שני ילדים אמנם עם שמות ישראליים, אבל בהחלט ילדים אמריקאיים. הזוג הזה, ברגע שהם החליטו שכאן הם מגדלים את הילדים התרחקו מה"גטו" הישראלי וגידלו את הילדים דבר ראשון כיהודים ולאחר מכן כאמריקאים. קיימת זיקה לישראל כמובן, אבל הילדים הללו (שהם כבר אנשים) לא מרגישים חצויים כלל. כשהם היו בני 18 (כל אחד בתורו) הם רצו לנסוע לישראל להתגייס וחשבו שהם יוכלו לתרום בגלל הידע שלהם באנגלית (אחד מהם מדבר עברית משובשת והשני כמעט שלא). ההורים שלהם הסבירו להם שאין להם מה לחפש בצבא ושהם משלים את עצמם, כי בתור לא-ישראלים ובנים של יורדים הם לא יקבלו בצבא את התפקידים שעליהם הם חולמים. מסתבר שההתלבטות הזאת שייכת להרבה מאוד מהישראלים וכנראה שאין לה שום פתרון. אני לפעמים חושבת שיותר קל לאלו שבישראל בגלל שאין להם את האופציה, אין להם את ההתלבטות. הם לא חצויים. מה יהיה?
אבל היא בהחלט חשובה, אם כי נדמה לי שברוב הדיונים נדבקים אך ורק אליה. מה עם הנימוס והתרבות? מה עם השקט ברחובות? הבטחון? ראיתי את ילדי היורדים הללו בהופעה של יהודית רביץ בעמק הסיליקון. הם הולכים לצופים "שבט צופי המפרץ"(....), מכירים את המילים של כל השירים כאילו גדלו בישראל. זה נראה לי נורא, והתיאור שלך על מה שקורה להם בגיל 18 נורא לא פחות. יש לנו מכרים שחיים כאן כבר למעלה מ-30 שנה. גידלו כאן שני ילדים אמנם עם שמות ישראליים, אבל בהחלט ילדים אמריקאיים. הזוג הזה, ברגע שהם החליטו שכאן הם מגדלים את הילדים התרחקו מה"גטו" הישראלי וגידלו את הילדים דבר ראשון כיהודים ולאחר מכן כאמריקאים. קיימת זיקה לישראל כמובן, אבל הילדים הללו (שהם כבר אנשים) לא מרגישים חצויים כלל. כשהם היו בני 18 (כל אחד בתורו) הם רצו לנסוע לישראל להתגייס וחשבו שהם יוכלו לתרום בגלל הידע שלהם באנגלית (אחד מהם מדבר עברית משובשת והשני כמעט שלא). ההורים שלהם הסבירו להם שאין להם מה לחפש בצבא ושהם משלים את עצמם, כי בתור לא-ישראלים ובנים של יורדים הם לא יקבלו בצבא את התפקידים שעליהם הם חולמים. מסתבר שההתלבטות הזאת שייכת להרבה מאוד מהישראלים וכנראה שאין לה שום פתרון. אני לפעמים חושבת שיותר קל לאלו שבישראל בגלל שאין להם את האופציה, אין להם את ההתלבטות. הם לא חצויים. מה יהיה?
SupermanZW
Well-known member
התלבטויות.
הלוואי שכל הצרות שלנו יהיו התלבטויות כאלה. תשאלי את הילדים של המכרים שלך האם הם מאושרים בחייהם או שהיו מעדיפים לחיות בישראל, כך תדעי מה יחשבו ילדייך כשיהיו גדולים, בכל אופן תחליטי אשר תחליטי אך חשוב שתהיי שלמה עם עצמך וחשוב לא פחות שהגורם העיקרי שישפיע על החלטתך הוא אושרם של ילדייך. בהצלחה.
הלוואי שכל הצרות שלנו יהיו התלבטויות כאלה. תשאלי את הילדים של המכרים שלך האם הם מאושרים בחייהם או שהיו מעדיפים לחיות בישראל, כך תדעי מה יחשבו ילדייך כשיהיו גדולים, בכל אופן תחליטי אשר תחליטי אך חשוב שתהיי שלמה עם עצמך וחשוב לא פחות שהגורם העיקרי שישפיע על החלטתך הוא אושרם של ילדייך. בהצלחה.
סליחה שאני שוב מתערבת ,אבל
למרות שאין לי ילדים (וכן, אני יודעת כשיש ילדים הכל משתנה) אני חושבת שהגורם העיקרי שצריך להשפיע על החלטה כזו, הוא גם האושר שלה ושל בעלה, כי הילדים יהיו מאושרים אם ההורים יהיו מאושרים. אם ההורים שלמים עם ההחלטה ומגדלים ילדים בלי געגועים לארץ, בלי מחשבות חרטה, ובלי צורך לחשוב שוב ושוב על חזרה לשם, ולא מגדלים בארה"ב ילדים ישראלים בכאילו, אז גם הילדים יהיו מאושרים. אבל אם ההורים לא שלמים עם ההחלטה ומתקשים לקבל את החיים כאן, והם חצויים, ולא מאושרים מהבחירה, גם הילדים יסבלו
למרות שאין לי ילדים (וכן, אני יודעת כשיש ילדים הכל משתנה) אני חושבת שהגורם העיקרי שצריך להשפיע על החלטה כזו, הוא גם האושר שלה ושל בעלה, כי הילדים יהיו מאושרים אם ההורים יהיו מאושרים. אם ההורים שלמים עם ההחלטה ומגדלים ילדים בלי געגועים לארץ, בלי מחשבות חרטה, ובלי צורך לחשוב שוב ושוב על חזרה לשם, ולא מגדלים בארה"ב ילדים ישראלים בכאילו, אז גם הילדים יהיו מאושרים. אבל אם ההורים לא שלמים עם ההחלטה ומתקשים לקבל את החיים כאן, והם חצויים, ולא מאושרים מהבחירה, גם הילדים יסבלו
SupermanZW
Well-known member
החלטת ההורים
אבל העניין הוא שההורים שוקלים האם לחזור לישראל או לא רק בגלל הילדים ובמצב זה לפני שנולדים להם הילדים נשארים בארה"ב בכל מקרה ואחר כך "אולי עוד שנתיים חוזרים", "אולי עוד חמש שנים" או "אולי עוד עשר שנים", ולכן אם השיקול לחזור לארץ הוא רק הילדים ולא שום שיקול אחר זהו שיקול מאוד מוזר, כי אחרי שזוג בונה את החיים שלו במקום כלשהו וכבר התרגל לחיים במקום זה, השיג רווחה כלכלית, עבודה טובה, חברים, קהילה, מכיר גנים, בתי ספר וכל דבר אחר החיוני עבורם ועבור ילדיהם, מדוע אז עולה המחשבה "אני ישראלי/ת בארה"ב וטוב לי עם זה, ואני לא רוצה שהילד/ה שלי יהיה אמריקאי", אם אלמלא הילד ההורים היו נשארים בחו"ל עליהם להשאר בחול גם עם הילד, ואם ההורים מתכוונים לחזור לישראל בכל מקרה הם יחזרו עם הילד. מרגיזה אותי הצביעות של "אני יכול/ה לחיות כישראלי בארה"ב כל חיי, אבל אני לא מעוניין שהילדים שלי יהיו אמריקאים במקום ישראלים" ולכן זה נראה שההורה כאילו מקנא בילדיו אשר לא יחושו זרות בסביבתם כפי שהוא חש ועושה עצמו כאילו הישראליות חשובה לו רק כאשר יש לו ילדים כי אחר היה משתקע במזינה זרה לנצח.
אבל העניין הוא שההורים שוקלים האם לחזור לישראל או לא רק בגלל הילדים ובמצב זה לפני שנולדים להם הילדים נשארים בארה"ב בכל מקרה ואחר כך "אולי עוד שנתיים חוזרים", "אולי עוד חמש שנים" או "אולי עוד עשר שנים", ולכן אם השיקול לחזור לארץ הוא רק הילדים ולא שום שיקול אחר זהו שיקול מאוד מוזר, כי אחרי שזוג בונה את החיים שלו במקום כלשהו וכבר התרגל לחיים במקום זה, השיג רווחה כלכלית, עבודה טובה, חברים, קהילה, מכיר גנים, בתי ספר וכל דבר אחר החיוני עבורם ועבור ילדיהם, מדוע אז עולה המחשבה "אני ישראלי/ת בארה"ב וטוב לי עם זה, ואני לא רוצה שהילד/ה שלי יהיה אמריקאי", אם אלמלא הילד ההורים היו נשארים בחו"ל עליהם להשאר בחול גם עם הילד, ואם ההורים מתכוונים לחזור לישראל בכל מקרה הם יחזרו עם הילד. מרגיזה אותי הצביעות של "אני יכול/ה לחיות כישראלי בארה"ב כל חיי, אבל אני לא מעוניין שהילדים שלי יהיו אמריקאים במקום ישראלים" ולכן זה נראה שההורה כאילו מקנא בילדיו אשר לא יחושו זרות בסביבתם כפי שהוא חש ועושה עצמו כאילו הישראליות חשובה לו רק כאשר יש לו ילדים כי אחר היה משתקע במזינה זרה לנצח.
זו בעיה
לגבי המכרים שלנו זה לא רלוונטי כי הם חיים כאן בלי מחשבות על חזרה. ברגע שהם החליטו, לפני 30 שנה, שהם כאן, הם גידלו ילדים אמריקאיים והם עצמם חיים כאן והתערו באוכלוסיה (קרי, יש להם חברים ישראלים וגם לא-ישראלים). זו אוטוסוגסטיה במיטבה מה שקרה שם, אבל זה כנראה טוב יותר מלחיות רגל פה רגל שם. מי שמקנא בילדיו יש לו בעיה. ומה שלא ברור לי זה איך אותם ילדים שגדלים בחוץ על ברכי התרבות הישראלית לא שואלים את הוריהם מדי בוקר למה הם בעצם עזבו. בתחילת דרכנו כאן היתה לי ביקורת מסויימת על ה"גטאות" הישראליים כאן בעמק, אבל אחרי תקופה הבנתי שלמעשה אנשים אלו נהנים משני העולמות. הם שומרים על תרבות שמבחינתם אהובה ובהחלט מוכרת ונוחה, ומצד שני חיים בנוחות של אמריקה. העניין הבעייתי הוא הילדים. אפשר לגדל ילד דו-לשוני, אבל לגדל ילד דו-תרבותי כשאחת התרבויות זרה לו (יחסית), זה קצת יותר מורכב.
לגבי המכרים שלנו זה לא רלוונטי כי הם חיים כאן בלי מחשבות על חזרה. ברגע שהם החליטו, לפני 30 שנה, שהם כאן, הם גידלו ילדים אמריקאיים והם עצמם חיים כאן והתערו באוכלוסיה (קרי, יש להם חברים ישראלים וגם לא-ישראלים). זו אוטוסוגסטיה במיטבה מה שקרה שם, אבל זה כנראה טוב יותר מלחיות רגל פה רגל שם. מי שמקנא בילדיו יש לו בעיה. ומה שלא ברור לי זה איך אותם ילדים שגדלים בחוץ על ברכי התרבות הישראלית לא שואלים את הוריהם מדי בוקר למה הם בעצם עזבו. בתחילת דרכנו כאן היתה לי ביקורת מסויימת על ה"גטאות" הישראליים כאן בעמק, אבל אחרי תקופה הבנתי שלמעשה אנשים אלו נהנים משני העולמות. הם שומרים על תרבות שמבחינתם אהובה ובהחלט מוכרת ונוחה, ומצד שני חיים בנוחות של אמריקה. העניין הבעייתי הוא הילדים. אפשר לגדל ילד דו-לשוני, אבל לגדל ילד דו-תרבותי כשאחת התרבויות זרה לו (יחסית), זה קצת יותר מורכב.
איילת, אני מאוד מזדהה עם הדברים
וכנראה שיש תשלום על כל דבר. אם היינו נשארים בארץ, היינו מקטרים על המצב הבטחוני, הכלכלי, אובדן הדרך, וכו'. מאידך, כשאנו בחו"ל, אנו מתגעגעים ומדברים על הארץ בגעגועים ולפעמים שוגים גם באידאליזציה. בכך אנו מבטאים את האמרה שאצל השכן הדשא יותר ירוק. טבע האדם הוא שהוא מתלונן על מה שחסר לו ולא על מה שיש, כי מה שחסר "כואב בבטן", דהיינו כואב רגשית. לא כואב לנו כשצרכינו מתמלאים אלא כואב במקום בו הם לא מתמלאים. לכן לדוגמה, אנו מרגישים שבני זוגנו יקרים יותר כאשר הם אינם פתאום. לכן תמיד נדבר על מה שחסר, אבל האמנות היא לראות את חלק הכוס המלאה! אישית אני מעדיף לאהוב את הארץ מרחוק ולהתגעגע מאשר לשנוא כל רגע פה כי איני מצליח למצוא פה מרגוע מסיבות רבות: בטחוניות, כלכליות ועוד. דורון
וכנראה שיש תשלום על כל דבר. אם היינו נשארים בארץ, היינו מקטרים על המצב הבטחוני, הכלכלי, אובדן הדרך, וכו'. מאידך, כשאנו בחו"ל, אנו מתגעגעים ומדברים על הארץ בגעגועים ולפעמים שוגים גם באידאליזציה. בכך אנו מבטאים את האמרה שאצל השכן הדשא יותר ירוק. טבע האדם הוא שהוא מתלונן על מה שחסר לו ולא על מה שיש, כי מה שחסר "כואב בבטן", דהיינו כואב רגשית. לא כואב לנו כשצרכינו מתמלאים אלא כואב במקום בו הם לא מתמלאים. לכן לדוגמה, אנו מרגישים שבני זוגנו יקרים יותר כאשר הם אינם פתאום. לכן תמיד נדבר על מה שחסר, אבל האמנות היא לראות את חלק הכוס המלאה! אישית אני מעדיף לאהוב את הארץ מרחוק ולהתגעגע מאשר לשנוא כל רגע פה כי איני מצליח למצוא פה מרגוע מסיבות רבות: בטחוניות, כלכליות ועוד. דורון
MASHY BOSTON
New member
אולי אצלנו זה קל יותר ../images/Emo60.gif
מלכתחילה, שנינו הגענו לארה"ב בגישה שהמעבר הוא זמני. אנחנו נמצאים כאן כבר שנה (שחר קצת יותר) ועדיין אנחנו בגישה שמתישהו נחזור לארץ. אני מאד מתחברת למה שעדי ולילה כתבו, על ההתלבטויות. גם השבלולה שלי תיוולד כאן (בקרוב מאד) וכשהיא תהיה בת שנה, נצטרך להחליט אם אנחנו נשארים לעוד שנתיים, או חוזרים לארץ. אך, גם אם נשאר כאן עוד שנתיים, אני מאמינה שבסיומם, אנחנו חוזרים לארץ. השיקולים אצלנו, הם בעיקר הגעגועים למשפחה והחברים הרחוקים כל כך, אך .השיקול הכלכלי הוא המפתה העיקרי מהצד השני. בארץ, אין סיכוי שנצליח לחיות ברמת החיים הזו ועוד לחסוך. אני מניחה שעוד שנתיים או שלוש הכל יכול לקרות ואולי השבלולה תשנה את דעתנו, אך בינתיים המאזניים נוטים לכיוון החזרה.
מלכתחילה, שנינו הגענו לארה"ב בגישה שהמעבר הוא זמני. אנחנו נמצאים כאן כבר שנה (שחר קצת יותר) ועדיין אנחנו בגישה שמתישהו נחזור לארץ. אני מאד מתחברת למה שעדי ולילה כתבו, על ההתלבטויות. גם השבלולה שלי תיוולד כאן (בקרוב מאד) וכשהיא תהיה בת שנה, נצטרך להחליט אם אנחנו נשארים לעוד שנתיים, או חוזרים לארץ. אך, גם אם נשאר כאן עוד שנתיים, אני מאמינה שבסיומם, אנחנו חוזרים לארץ. השיקולים אצלנו, הם בעיקר הגעגועים למשפחה והחברים הרחוקים כל כך, אך .השיקול הכלכלי הוא המפתה העיקרי מהצד השני. בארץ, אין סיכוי שנצליח לחיות ברמת החיים הזו ועוד לחסוך. אני מניחה שעוד שנתיים או שלוש הכל יכול לקרות ואולי השבלולה תשנה את דעתנו, אך בינתיים המאזניים נוטים לכיוון החזרה.
SupermanZW
Well-known member
שאלה מוזרה
הכי חשוב בשביל ילדים זה שהם יהיו מאושרים, וזה לא משנה היכן יחיו, הכי חשוב מבחינת סביבה זה שהם יגדלו בסביבה שבה יש להם הורים חברים ביטחון, וגם רווחה כלכלית. למה זה משנה אם הילד יהיה ילד אמריקאי או ילד ישראלי, למה אתם לא שואלים את עצמכם את השאלה איפה יהיה הילד מאושר יותר, או מה חשוב יותר לילד, או שואלים את הילד היכן הוא מעדיף לחיות ופועלים על פי העדפתו, אם אתם מתלבטים רק בגללו? נקודה למחשבה.
הכי חשוב בשביל ילדים זה שהם יהיו מאושרים, וזה לא משנה היכן יחיו, הכי חשוב מבחינת סביבה זה שהם יגדלו בסביבה שבה יש להם הורים חברים ביטחון, וגם רווחה כלכלית. למה זה משנה אם הילד יהיה ילד אמריקאי או ילד ישראלי, למה אתם לא שואלים את עצמכם את השאלה איפה יהיה הילד מאושר יותר, או מה חשוב יותר לילד, או שואלים את הילד היכן הוא מעדיף לחיות ופועלים על פי העדפתו, אם אתם מתלבטים רק בגללו? נקודה למחשבה.
רגשי אשם אין לי בכלל ,אני אפילו
שלמה עם הבחירה שלי . אני כל כך מרוצה מהחיים שאני חיה היום, מהשקט הנפשי שהמקום מאפשר לי. אני גרה פה בסה"כ 10 חודשים, והצלחתי להגמל מהמחשבה שעובדים עלי.. אפילו נגמלתי מהחשדנות שלי.. יותר מיזה אני כל כל חייכנית ומקבלת את הסביבה ואפילו למדתי להיות מנומסת וכן אני נותנת זכות קדימה גם שאני לא צריכה בכביש.. אני אפילו עוצרת בצד שכביש צר כדי שרכבים יכולו לעבור. אני לא שוכחת להגיד תודה ובבקשה. תגידו שאני מנסה להיות בריטית, תגידו מה אכפת לי מה שחשוב לי זה לסגל את התכנות שנוראות לי לנכון ולא להיות מקובעת לטופסי התנהגות שלא היו נכונות כשגדלתי בהן. בתי תמיד תיהיה בריטית ואני תמיד אהיה ישראלית, למה כי נולדתי בישראל בתי לא. אני חושבת שבהתאם למצב היום בישראל, המקום הכי טוב בשבילה לדעתי הוא לחיות באנגליה. אם היא תחליט לחיות בישראל כשתיהיה גדולה זאת הבחירה שלה. תפקידי לעזור לה לגדול כשתיהיה גדולה היא תחליט מה טוב בשבילה.
שלמה עם הבחירה שלי . אני כל כך מרוצה מהחיים שאני חיה היום, מהשקט הנפשי שהמקום מאפשר לי. אני גרה פה בסה"כ 10 חודשים, והצלחתי להגמל מהמחשבה שעובדים עלי.. אפילו נגמלתי מהחשדנות שלי.. יותר מיזה אני כל כל חייכנית ומקבלת את הסביבה ואפילו למדתי להיות מנומסת וכן אני נותנת זכות קדימה גם שאני לא צריכה בכביש.. אני אפילו עוצרת בצד שכביש צר כדי שרכבים יכולו לעבור. אני לא שוכחת להגיד תודה ובבקשה. תגידו שאני מנסה להיות בריטית, תגידו מה אכפת לי מה שחשוב לי זה לסגל את התכנות שנוראות לי לנכון ולא להיות מקובעת לטופסי התנהגות שלא היו נכונות כשגדלתי בהן. בתי תמיד תיהיה בריטית ואני תמיד אהיה ישראלית, למה כי נולדתי בישראל בתי לא. אני חושבת שבהתאם למצב היום בישראל, המקום הכי טוב בשבילה לדעתי הוא לחיות באנגליה. אם היא תחליט לחיות בישראל כשתיהיה גדולה זאת הבחירה שלה. תפקידי לעזור לה לגדול כשתיהיה גדולה היא תחליט מה טוב בשבילה.
אמנם חדשה פה אבל...
אני נמצאת עם משפחתי פה רק חודשיים ואנחנו באנו לפה בלי הרבה חשק ובידיעה ברורה מאוד שתוך שלוש שנים אנחנו חוזרים. אני יודעת שכל ההתחלות קשות ואולי אני לא כל כך אובייקטיבית כרגע אבל אני לא מצליחה לראות את היופי, השקט, הנימוס, הנהיגה המנומסת והסבלנית והחיים האידיאלים שאתם מתארים פה. לדעתי, האנשים הם שעושים את המדינה. בחיי הפרטיים והכלליים במדינה אני מחזיקה מעצמי בן אדם מנומס, אני נותנת זכות קדימה בכביש למכוניות וגם להולכי רגל, אני מחכה בתורים בשקט ובסבלנות ולא צועקת בקולי קולות. לא נוהגת בפראות, לא עוקפת את הפקק דרך השוליים, ולא שוכחת להגיד תודה ובבקשה. אני לא כותבת את הרשימה הזו כדי להגיד כמה שאני מושלמת כי תמיד יש איפה להשתפר, אני רק חושבת שאם כל אחד יתנהג בארץ כמו שהוא חושב שצריך להתנהג ויחנך את ילדיו הפרטיים (ולא את ילדי השכנים...) אז הילדים שלו גם הם יהיו מנומסים וידעו איך להתנהג. אולי זה נשמע נאיבי אבל אני מאמינה בזה- האדם הפרטי הוא שעושה את המדינה ולא המדינה עושה אותו. ולמה להשתדל ולעשות את זה בארץ? כי זה שלנו! כי חיכינו כל כך הרבה שנים למדינה הזאת, כי כמה שכל אחד פה ירצה לברוח הוא תמיד ידע שיש מדינה אחת בעולם שהוא יכול לברוח אליה ושהמדינה הזאת נותנת גב לכל היהודים באשר יהיו, כי יש לו שפה משלו והיסטוריה משלנו והווה משלנו (גם אם הוא לא משהו כרגע) ויש לנו עתיד משותף משלנו אם תרצו או לא, ואני מקווה שהוא יהיה טוב יותר גם מהעבר וגם מההווה. אני יודעת שציונות לא כלכך באופנה כרגע, אבל על זה גדלתי ועל זה הייתי רוצה שהילד שלי יגדל, ההרגשה החזקה הזאת שזה הבית האמיתי היחיד שלנו בעולם...
אני נמצאת עם משפחתי פה רק חודשיים ואנחנו באנו לפה בלי הרבה חשק ובידיעה ברורה מאוד שתוך שלוש שנים אנחנו חוזרים. אני יודעת שכל ההתחלות קשות ואולי אני לא כל כך אובייקטיבית כרגע אבל אני לא מצליחה לראות את היופי, השקט, הנימוס, הנהיגה המנומסת והסבלנית והחיים האידיאלים שאתם מתארים פה. לדעתי, האנשים הם שעושים את המדינה. בחיי הפרטיים והכלליים במדינה אני מחזיקה מעצמי בן אדם מנומס, אני נותנת זכות קדימה בכביש למכוניות וגם להולכי רגל, אני מחכה בתורים בשקט ובסבלנות ולא צועקת בקולי קולות. לא נוהגת בפראות, לא עוקפת את הפקק דרך השוליים, ולא שוכחת להגיד תודה ובבקשה. אני לא כותבת את הרשימה הזו כדי להגיד כמה שאני מושלמת כי תמיד יש איפה להשתפר, אני רק חושבת שאם כל אחד יתנהג בארץ כמו שהוא חושב שצריך להתנהג ויחנך את ילדיו הפרטיים (ולא את ילדי השכנים...) אז הילדים שלו גם הם יהיו מנומסים וידעו איך להתנהג. אולי זה נשמע נאיבי אבל אני מאמינה בזה- האדם הפרטי הוא שעושה את המדינה ולא המדינה עושה אותו. ולמה להשתדל ולעשות את זה בארץ? כי זה שלנו! כי חיכינו כל כך הרבה שנים למדינה הזאת, כי כמה שכל אחד פה ירצה לברוח הוא תמיד ידע שיש מדינה אחת בעולם שהוא יכול לברוח אליה ושהמדינה הזאת נותנת גב לכל היהודים באשר יהיו, כי יש לו שפה משלו והיסטוריה משלנו והווה משלנו (גם אם הוא לא משהו כרגע) ויש לנו עתיד משותף משלנו אם תרצו או לא, ואני מקווה שהוא יהיה טוב יותר גם מהעבר וגם מההווה. אני יודעת שציונות לא כלכך באופנה כרגע, אבל על זה גדלתי ועל זה הייתי רוצה שהילד שלי יגדל, ההרגשה החזקה הזאת שזה הבית האמיתי היחיד שלנו בעולם...
עדי בשמיים
New member
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo104.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.