בדרכי אל הידיעה, בחרתי לאמץ את
שיטתו של הרמב"ם, ש"שויון נפש" מוחלט, מוביל אל ידיעה. כדי להצליח להתחבר ל"אין", ל"נמצאות שאינן משתנות" עלינו להביא את הנפש למצב שבו לא תרצה בשינוי. "אי תנועה" זה הוא חיבור להווה הטהור, וכפי שציינת, שם חלה הידיעה. לכל אדם נטיות טבעיות (אינדוידואליות) המושכות את נפשו "לרצות" יותר/פחות. להיות ב"תנועה" להגשמת אותו רצון. [לדוגמא, היחס הרצוי למשאבים גשמיים; קורקטיות. הקיצונויות: פזרנות וקמצנות. ה"פזרן" מתלהט כשבידיו "משאבים לבזבוז" וה"קמצן" מתקומם כשיש צורך בהוצאה, בשני המקרים משהו בנפש "נע" בשל הנסיבות]. כדי להרגיע את הנפש, יש להתחיל תהליך שבסופו "נרצה" "לא לרצות". כשאנו מבחינים ב"תנועה" בנפש, עלינו לזהות את מקורה ולתרגל את הקיצונות השניה, על מנת להגיע לשוויון, ושם להשאר. תהליך זה מאחד בתודעתנו את ה"רצוי" עם ה"מצוי", עד שאיננו "רוצים"/"מצויים" בתנועה כלל ומתוך החיבור המוחלט להווה, אנו "יודעים".