יש כאן שאלה פילוסופית עמוקה
באיזו זכות הביאו אותי לעולם? מי ביקש להיוולד לעזאזאל? האם הורים מעוטי יכולת אשר מביאים לעולם ילדים אשר נדונו מראש לחיים לא קלים, האם אין בזה חוסר מוסריות כלפי הילד? ואפשר כמובן להעלות אין ספור של דוגמאות, למה הבאת ילדים לעולם לפעמים היא לא מוסרית כלפי הילדים, שלא לדבר על ארצות מוכות איידס, רעב, מגיפות ומלחמות, ובכל זאת ממשיכים להביא אותם לעולם ולא בתרומת זרע.
על זה אבא שלי היה אומר: אין לזה סוף. לא נצא מזה בחיים ולעולם לא תהיינה מסקנות חד משמעתיות למה זה לא טוב להביא ילדים לעולם מתרומת זרע או למה לא טוב להביא ילדים בכלל.
יש לי אח שהוא אדם מאוד מאוד בעייתי. נטל על המשפחה כולה. אני זוכרת שכשהוא היה צעיר והתנהגותו היתה פרובלמטית ביותר, הוא היה פונה לאמי כל הזמן ושואל אותה בהתרסה: למה הבאת אותי לעולם בכלל?? מי ביקש ממך להוליד אותי? ממש במילים אלו. קשה לי לתאר כאן כיצד אמי הרגישה מול הטחות כאלה בפרצופה.
אז מה נעשה? כיצד נכבול את התשוקה הפרימיטיבית הזאת לילד? המדע בסך הכל התערב לטובת האנשים והנשים שמאוד מאוד רוצים ילד שימשיך אותם ויישא את הגנים שלהם, ימשיך את השושלת. לא הייתי קוראת לזה סחר מכר. זרע לא נמכר למרבה במחיר אלא אך ורק למי שממש זקוקה לו וצריכה לו. כן, זה עולה כסף כי אף אחד לא יתרום זרע ככה סתם בשביל התענוג לשבת עם ז'ורנל. הרבה תרומות זרע באות מסטודנטים שזקוקים לכסף. אישה מוכנה לשלם הרבה כסף כדי להביא ילד לעולם ולהיות מאושרת.
אם כל הורה, היה חושב רגע אחד לפני שהוא מחליט להביא ילד לעולם, למה בעצם אני צריך את זה? איזה חיים אני אתן לו? האם יהיה מאושר? האם יסבול בחייו? הרי המחשבות הללו היו מוציאות לבני האדם כל חשק לצאצאים בכלל. זה כמעט ולא נתון בידינו. זאת תשוקה שכמעט ואין שליטה עליה.
ובקיצור, לנו כהורים, מהרגע שהחלטנו להביא ילדים לעולם, בין אם בדרך הטבע ובין אם בתרומת זרע, לא נותר אלא לדאוג שהילדים לא יצטערו על הרגע בו נולדו בכלל. לגדל אותם להיות אנשים טובים ומאושרים. זה המעט שיש ביכולתנו לעשות.
