אלי כ ה ן
New member
הסכמתם לזוהר אינה בגלל "דברים עליונים" אלא כי לדעתם זה רשב"י
אף פוסק לא יעז לחלוק על דברי תנא (כשאין מחלוקת בין התנאים עצמם), כי התנאים הולכים בדרך ה"נגלה", כלומר מבססים את דבריהם על דברי קודמיהם, וכפי שעשה רשב"י בשני החיבורים המיוחסים לו: הספרי, והזוהר, ששניהם בנויים מדרשותיו של רשב"י לפסוקי התורה. כבר הרמב"ם איפיין את דרך פסיקת ההלכה של הפוסק - בכך שחידושי ההלכה של הפוסק - מבוססים על דברי קודמיו (כלומר ולא על בת-קול או על דברי נבואה שהפוסק מתנבא), וכדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה (כפי שמובא אחרי מסכת ברכות בש"ס וילנא דף נ"ג ע"ב דיבור המתחיל וכאשר): "והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמים עיקר – והיו לומדים מהם ומחדשים עניינים"; רק כך ראוי אפוא לחדש חידושי הלכה - לדעת הרמב"ם, ולכאורה זה מה שהתיימר רשב"י לעשות - בדרשותיו לפסוקי התורה - המעטרות לאורך ולרוחב את שני ספריו הנ"ל: הספרי והזוהר.
יש לפחות שתי ראיות לכך שהפוסקים התייחסו לדברי הזוהר - כאל דברי "נגלה" של תנא, בשונה מהתייחסותם לדברי מקובלים שאינם תנאים.
ראשית: מוסכם על גדולי הפוסקים (למשל רבי יוסף קארו בבית יוסף חלק אורח חיים סימן כ"ה וסימן ל"א וסימן קמ"א), שבכל מחלוקת - אשר בין רשב"י בזוהר לבין שאר חכמי התלמוד - הלכה כדעת רוב חכמי התלמוד, כלומר הפוסקים מפעילים - על דברי רשב"י שבזוהר - את הכלל הלקוח מתוך דרך פסיקת הנגלה: "אחרי רבים להטות".
שנית: גדולי הפוסקים שלא העזו לחלוק על הזוהר, לא חששו לחלוק על מקובלים אחרים, משמע שלדעתם של גדולי הפוסקים - לא הרי רשב"י - כהרי מקובלים אחרים שאינם תנאים. למשל רבי יוסף קארו עצמו, בשו"ת אבקת רוכל סימן קל"ו, דן עם שואלו "מהר"ר יצחק אשכנזי המקובל האלוקי" – וכתב על סברת שואלו: "ואין הדבר כן...תמהתי על טוהר שכלך...היכי תיבעי...וזה סותר...אין לו מקום...והיאך אפשר לומר...אין דברים אלו תלויים זה בזה...דאם איתא שהדין כמו שהיקדמת...אין מקום לומר...". אמור מעתה: רבי יוסף קארו לא חושש לחלוק על דברי "המקובל האלוקי" האריז"ל, מה שלא היה מעז רבי יוסף קארו לעשות עם דברי רשב"י, וכפי שכתב בבית יוסף חלק אורח חיים סימן ל"א: "מאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש – מי יערב ליבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי [שבזוהר]", והוסיף שם (סימן קמ"א): "מאחר שלא נזכר זה בתלמוד להדיא – לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים".
לגבי נפש החיים והרב דסלר: נכון שהם מאד נחשבים בציבור הליטאי, אבל:
ראשית: הציבור הליטאי לא מערבב בתוך פסיקת ההלכה את נפש החיים ואת הרב דסלר.
שנית: יחסו של הציבור הליטאי לנפש החיים ולרב דסלר - אינו נובע מכך שהם מקובלים - אלא נובע מכך שהם היו נפש החיים והרב דסלר, כלומר מה שמשחק כאן תפקיד - זה בראש ובראשונה זהותה של האישיות המדוברת ולא תוכן דבריה, ממש כפי שרבי יוסף קארו התייחס בחרדת קודש לספר הזוהר - בראש ובראשונה בגלל זהות אישיותו של מחבר הזוהר ולא בגלל תוכן דבריו של מחבר הזוהר.
אף פוסק לא יעז לחלוק על דברי תנא (כשאין מחלוקת בין התנאים עצמם), כי התנאים הולכים בדרך ה"נגלה", כלומר מבססים את דבריהם על דברי קודמיהם, וכפי שעשה רשב"י בשני החיבורים המיוחסים לו: הספרי, והזוהר, ששניהם בנויים מדרשותיו של רשב"י לפסוקי התורה. כבר הרמב"ם איפיין את דרך פסיקת ההלכה של הפוסק - בכך שחידושי ההלכה של הפוסק - מבוססים על דברי קודמיו (כלומר ולא על בת-קול או על דברי נבואה שהפוסק מתנבא), וכדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה (כפי שמובא אחרי מסכת ברכות בש"ס וילנא דף נ"ג ע"ב דיבור המתחיל וכאשר): "והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמים עיקר – והיו לומדים מהם ומחדשים עניינים"; רק כך ראוי אפוא לחדש חידושי הלכה - לדעת הרמב"ם, ולכאורה זה מה שהתיימר רשב"י לעשות - בדרשותיו לפסוקי התורה - המעטרות לאורך ולרוחב את שני ספריו הנ"ל: הספרי והזוהר.
יש לפחות שתי ראיות לכך שהפוסקים התייחסו לדברי הזוהר - כאל דברי "נגלה" של תנא, בשונה מהתייחסותם לדברי מקובלים שאינם תנאים.
ראשית: מוסכם על גדולי הפוסקים (למשל רבי יוסף קארו בבית יוסף חלק אורח חיים סימן כ"ה וסימן ל"א וסימן קמ"א), שבכל מחלוקת - אשר בין רשב"י בזוהר לבין שאר חכמי התלמוד - הלכה כדעת רוב חכמי התלמוד, כלומר הפוסקים מפעילים - על דברי רשב"י שבזוהר - את הכלל הלקוח מתוך דרך פסיקת הנגלה: "אחרי רבים להטות".
שנית: גדולי הפוסקים שלא העזו לחלוק על הזוהר, לא חששו לחלוק על מקובלים אחרים, משמע שלדעתם של גדולי הפוסקים - לא הרי רשב"י - כהרי מקובלים אחרים שאינם תנאים. למשל רבי יוסף קארו עצמו, בשו"ת אבקת רוכל סימן קל"ו, דן עם שואלו "מהר"ר יצחק אשכנזי המקובל האלוקי" – וכתב על סברת שואלו: "ואין הדבר כן...תמהתי על טוהר שכלך...היכי תיבעי...וזה סותר...אין לו מקום...והיאך אפשר לומר...אין דברים אלו תלויים זה בזה...דאם איתא שהדין כמו שהיקדמת...אין מקום לומר...". אמור מעתה: רבי יוסף קארו לא חושש לחלוק על דברי "המקובל האלוקי" האריז"ל, מה שלא היה מעז רבי יוסף קארו לעשות עם דברי רשב"י, וכפי שכתב בבית יוסף חלק אורח חיים סימן ל"א: "מאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש – מי יערב ליבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי [שבזוהר]", והוסיף שם (סימן קמ"א): "מאחר שלא נזכר זה בתלמוד להדיא – לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים".
לגבי נפש החיים והרב דסלר: נכון שהם מאד נחשבים בציבור הליטאי, אבל:
ראשית: הציבור הליטאי לא מערבב בתוך פסיקת ההלכה את נפש החיים ואת הרב דסלר.
שנית: יחסו של הציבור הליטאי לנפש החיים ולרב דסלר - אינו נובע מכך שהם מקובלים - אלא נובע מכך שהם היו נפש החיים והרב דסלר, כלומר מה שמשחק כאן תפקיד - זה בראש ובראשונה זהותה של האישיות המדוברת ולא תוכן דבריה, ממש כפי שרבי יוסף קארו התייחס בחרדת קודש לספר הזוהר - בראש ובראשונה בגלל זהות אישיותו של מחבר הזוהר ולא בגלל תוכן דבריו של מחבר הזוהר.