כבד לי על הלב
- פותח הנושא היידי אור
- פורסם בתאריך
הידי, קשה מאד לקרוא את ההודעה שלך
למרות שאני מורידה בפנייך את הכובע על הכנות. אני מקווה שעמית לא יפגע אם יוודע לו שכתבת על זה בפורום. כבר כתבו לך הרבה עצות טובות ומועילות, אני אוסיף את שלי: קודם כל, בהחלט נשמע שיש בעיה של שליטה בכעסים והרבה מאד תסכול. האם חלק מחוסר הסובלנות הזה מתבטא גם כלפייך, מלבד כלפי אופק? גם צעקות, וזריקת חפצים למשל, למרות שאינם פוגעים בך ישירות, יוצרים אווירה קשה של אלימות בבית. גם אם אין פיזית מכות (כמו שאמרת, "הוא לא אב מכה"). לצערי, אפילו "אינצידנט" אחד יכול להשפיע עמוקות על ילדה, ואווירה כללית של אלימות שאפילו היא מרומזת או מילולית, יש לה השפעה גדולה עלייך, על אופק וגם על דורון, למרות שהיא בינתיים בצד ה"אהוב". כולכם חייבים לעצמכם פתרון לבעיה הזו, כמה שיותר מהר, לפני שיגרם נזק שיהיה בלתי הפיך. לזרוק ילדה בת 3 על המיטה, לצעוק בפניה, לקלל ולהתפרץ כך זה בהחלט אווירה של אלימות. נשמע שקשה לו מאד, וכמובן שגם לך. כבר עכשיו קשה לו להתמודד עם התסכולים, וזה לא ילך ויהיה יותר טוב, אלא יותר קשה, ככל שהחיים נהיים מורכבים יותר, ככל שהבנות גדלות. אם לא תרכשו, יחד, יכולות התמודדות משותפות, כיחידה משפחתית אחת, עם כעסים, קשיי החיים והתמודדות רגשית, זה לא יפתר. אני לא יודעת אם סדנא זה הפתרון הטוב, השאלה הכי חשובה היא אם עמית מודע לכך שיש לו בעיה. אם כן - זו כבר התחלה טובה, ואם זה מפריע לו והוא מפחד בעצמו מתוצאות מעשיו, אז הוא בדרך הנכונה. אני מאמינה ומקווה שזה כך. אם הוא לא חושב שהוא עושה משהו לא בסדר ומאשים רק אותך ואת הילדות, אז הוא צריך איכשהו לעבור איזשהו תהליך של לקיחת אחריות, לא על כל המצב, אבל על חלקו, ובכך לקחת אחריות גם על הפתרון. לדעתי חשוב לנהל יחד שיחה ברוח טובה עד כמה שניתן, להדגיש שאתם יחד כמשפחה, ולא להאשים אותו. לנסות קודם כל להביע הבנה לקשיים שלו, אמנם לא לתמוך בהערה שלו שאופק לא ילדה נורמלית, אבל להגיד שגם לך מאד קשה, ולהרבה הורים הרבה פעמים קשה מאד עם ההתנהגות בגיל שנתיים-שלוש, והם עומדים לא פעם ולא פעמיים בקצה גבול הסבלנות שלהם. את יכולה לתת דוגמאות מאצלך איך את מנסה להתמודד ולנסות למצוא ביחד שיטות להתמודדות עם הקשיים, עד שתתחילו טיפול משפחתי או סדנא או כל עזרה מקצועית אחרת. למשל, להסכים כשהוא מרגיש שהוא ממש עומד על הקצה ועל סף התפרצות, הוא יוצא מהחדר לכמה דקות ועושה משהו שמרגיע אותו, או סופר עד 10, או כל דבר אחד שנראה לכם שיכול לעזור כדי לקחת פסק זמן. ואת צריכה לעזור לו בזה, לא להאשים אותו אלא לנסות יחד לשתף פעולה בפתרון שיקל על שניכם. לנסות להבין ממנו מה הכי קשה לו בהתמודדות עם אופק. מקווה שיהיה פתרון טוב לבעיה הזו, כי האמת שמאז שקראתי את ההודעה שלך אני מאד דואגת.
אני במסר אם את צריכה. אני גם בעד
למרות שאני מורידה בפנייך את הכובע על הכנות. אני מקווה שעמית לא יפגע אם יוודע לו שכתבת על זה בפורום. כבר כתבו לך הרבה עצות טובות ומועילות, אני אוסיף את שלי: קודם כל, בהחלט נשמע שיש בעיה של שליטה בכעסים והרבה מאד תסכול. האם חלק מחוסר הסובלנות הזה מתבטא גם כלפייך, מלבד כלפי אופק? גם צעקות, וזריקת חפצים למשל, למרות שאינם פוגעים בך ישירות, יוצרים אווירה קשה של אלימות בבית. גם אם אין פיזית מכות (כמו שאמרת, "הוא לא אב מכה"). לצערי, אפילו "אינצידנט" אחד יכול להשפיע עמוקות על ילדה, ואווירה כללית של אלימות שאפילו היא מרומזת או מילולית, יש לה השפעה גדולה עלייך, על אופק וגם על דורון, למרות שהיא בינתיים בצד ה"אהוב". כולכם חייבים לעצמכם פתרון לבעיה הזו, כמה שיותר מהר, לפני שיגרם נזק שיהיה בלתי הפיך. לזרוק ילדה בת 3 על המיטה, לצעוק בפניה, לקלל ולהתפרץ כך זה בהחלט אווירה של אלימות. נשמע שקשה לו מאד, וכמובן שגם לך. כבר עכשיו קשה לו להתמודד עם התסכולים, וזה לא ילך ויהיה יותר טוב, אלא יותר קשה, ככל שהחיים נהיים מורכבים יותר, ככל שהבנות גדלות. אם לא תרכשו, יחד, יכולות התמודדות משותפות, כיחידה משפחתית אחת, עם כעסים, קשיי החיים והתמודדות רגשית, זה לא יפתר. אני לא יודעת אם סדנא זה הפתרון הטוב, השאלה הכי חשובה היא אם עמית מודע לכך שיש לו בעיה. אם כן - זו כבר התחלה טובה, ואם זה מפריע לו והוא מפחד בעצמו מתוצאות מעשיו, אז הוא בדרך הנכונה. אני מאמינה ומקווה שזה כך. אם הוא לא חושב שהוא עושה משהו לא בסדר ומאשים רק אותך ואת הילדות, אז הוא צריך איכשהו לעבור איזשהו תהליך של לקיחת אחריות, לא על כל המצב, אבל על חלקו, ובכך לקחת אחריות גם על הפתרון. לדעתי חשוב לנהל יחד שיחה ברוח טובה עד כמה שניתן, להדגיש שאתם יחד כמשפחה, ולא להאשים אותו. לנסות קודם כל להביע הבנה לקשיים שלו, אמנם לא לתמוך בהערה שלו שאופק לא ילדה נורמלית, אבל להגיד שגם לך מאד קשה, ולהרבה הורים הרבה פעמים קשה מאד עם ההתנהגות בגיל שנתיים-שלוש, והם עומדים לא פעם ולא פעמיים בקצה גבול הסבלנות שלהם. את יכולה לתת דוגמאות מאצלך איך את מנסה להתמודד ולנסות למצוא ביחד שיטות להתמודדות עם הקשיים, עד שתתחילו טיפול משפחתי או סדנא או כל עזרה מקצועית אחרת. למשל, להסכים כשהוא מרגיש שהוא ממש עומד על הקצה ועל סף התפרצות, הוא יוצא מהחדר לכמה דקות ועושה משהו שמרגיע אותו, או סופר עד 10, או כל דבר אחד שנראה לכם שיכול לעזור כדי לקחת פסק זמן. ואת צריכה לעזור לו בזה, לא להאשים אותו אלא לנסות יחד לשתף פעולה בפתרון שיקל על שניכם. לנסות להבין ממנו מה הכי קשה לו בהתמודדות עם אופק. מקווה שיהיה פתרון טוב לבעיה הזו, כי האמת שמאז שקראתי את ההודעה שלך אני מאד דואגת.
../images/Emo24.gif
תודה, תודה! הוא באמת לא כזה! מי שפגשה אותו (ורבות מהפורום כבר ראו אותו) ראתה איש עדין, סחבק, חייכן. אני לא יודעת איך הוא התדרדר...... בשלב מסויים הוא החליט שמותר לו. לא- הוא מעולם לא זרק חפצים (אם כבר מישהו יעשה את זה- זאת בטח תהיה אני....) או תפס עליי קריזה כזאת.... ובכל זאת כבר זמן רב שהוא משדר אווירת כעס ועצבים. אני שמחה שהוצאתי את הכל ודיברנו- עכשיו אפשר לתקן.
תודה, תודה! הוא באמת לא כזה! מי שפגשה אותו (ורבות מהפורום כבר ראו אותו) ראתה איש עדין, סחבק, חייכן. אני לא יודעת איך הוא התדרדר...... בשלב מסויים הוא החליט שמותר לו. לא- הוא מעולם לא זרק חפצים (אם כבר מישהו יעשה את זה- זאת בטח תהיה אני....) או תפס עליי קריזה כזאת.... ובכל זאת כבר זמן רב שהוא משדר אווירת כעס ועצבים. אני שמחה שהוצאתי את הכל ודיברנו- עכשיו אפשר לתקן.
אוי יקירתי ../images/Emo24.gif ../images/Emo10.gif
כמה כאב לי לקרוא את ההודעה שלך היום. רציתי להגיב קודם אבל לא היו לי היום אפילו כמה דקות לחשוב ולכתוב. קודם כל - איך את הבוקר? איך הוא? מקווה שהרוחות נרגעו ואתם מתפנים לטפל בשורש הבעיה. כל כך קשה לי לדמיין את עמית במצב כזה, מההכרות הקצרה שלי אתכם. ואי אפשר למצוא צידוק להתנהגות כזאת. בהחלט זועזעתי וליבי יוצא אל אופק ואלייך ואני נורא מקווה שהיא תמצא דרך להתגבר על זה. לגבי הקושי של עמית עם אופק באופן ספציפי - חשבת על טיפול משפחתי? אני לא בטוחה מה בדיוק את יכולה לחפש בכיוון כי אין לי מושג מה יכול להיות מוצע לגילאים האלה... אבל אולי משהו כזה יכול לעזור לכולם. אני בטוחה שסדנאות לריסון כעס הן טובות, אבל לא יודעת אם הן רלוונטיות כשמדובר בגידול ילדים. זה קושי אחר. הרבה יותר ספציפי והרבה יותר אישי. אני מעריצה אותך שלא התפרצת חזרה. ועל הכתיבה פה והעברת הדברים לעמית. אני יודעת שהוא מעריך את כוח הפורומים, ומקווה מאוד שהוא פתוח לכל מה שכתבו לך פה.
, מחכה לעדכוני בוקר <שאקרא אחרי כמה שעות כנראה...>
כמה כאב לי לקרוא את ההודעה שלך היום. רציתי להגיב קודם אבל לא היו לי היום אפילו כמה דקות לחשוב ולכתוב. קודם כל - איך את הבוקר? איך הוא? מקווה שהרוחות נרגעו ואתם מתפנים לטפל בשורש הבעיה. כל כך קשה לי לדמיין את עמית במצב כזה, מההכרות הקצרה שלי אתכם. ואי אפשר למצוא צידוק להתנהגות כזאת. בהחלט זועזעתי וליבי יוצא אל אופק ואלייך ואני נורא מקווה שהיא תמצא דרך להתגבר על זה. לגבי הקושי של עמית עם אופק באופן ספציפי - חשבת על טיפול משפחתי? אני לא בטוחה מה בדיוק את יכולה לחפש בכיוון כי אין לי מושג מה יכול להיות מוצע לגילאים האלה... אבל אולי משהו כזה יכול לעזור לכולם. אני בטוחה שסדנאות לריסון כעס הן טובות, אבל לא יודעת אם הן רלוונטיות כשמדובר בגידול ילדים. זה קושי אחר. הרבה יותר ספציפי והרבה יותר אישי. אני מעריצה אותך שלא התפרצת חזרה. ועל הכתיבה פה והעברת הדברים לעמית. אני יודעת שהוא מעריך את כוח הפורומים, ומקווה מאוד שהוא פתוח לכל מה שכתבו לך פה.
היידי שולחת לך חיבוק קודם כל
קראתי את ההודעה שלך וכאב לי מאוד. לפי דעתי עמית חייב לגשת לסדנה בטיפול לחצים ואני יודעת שיש כזאת בארץ זה ממש כמו קורס ולומדים להתמודד עם הלחצים והכעסים ולעבוד על זה. ובמקביל הייתי גם נוסעת לבד עם הבנות לכמה ימים להתרחק כדי לחשוב במקום אחר וגם כדי שהוא יחשוב ויבין וירגיש. המרחק והפרידה לפעמים מאוד "מעמיד במקום". אין ספק שיש בעיה משותפת וצריך לעבוד עליה. זה לא שהוא בעל ואבא מכה ותמיד היה ואז הייתי אומרת לך קחי את הרגלים ותברחי, הייתה פה מעידה הייתה פה קריאה לעזרה, נכוןשזה לא היה צריך לצאת על הבנות אבל לא שופטים אדם בכעסו. שבי תדברי איתו ותטפלו בבעיה היחד, גשו לפסיכולוג ותעבדו ביחד כזוג על הכעיה זה לא בעיה רק שלו זה גם שלך יקירתי. אולי תשמעי דברים שתופתעי לשמוע? אולי הוא מרגיש מוזנח? הרבה גברים חשים תסכול אחרי לידות ובדידות? בשביל זה יש פסיכולוגים שיודעים לעזור במשברים כאלה ויצליחו לגרום לו לדבר. שולחת לך המון חיבוקים מקווה שתדברו ותסדרו את העיניים שלכם. שיהיה רק טוב.
קראתי את ההודעה שלך וכאב לי מאוד. לפי דעתי עמית חייב לגשת לסדנה בטיפול לחצים ואני יודעת שיש כזאת בארץ זה ממש כמו קורס ולומדים להתמודד עם הלחצים והכעסים ולעבוד על זה. ובמקביל הייתי גם נוסעת לבד עם הבנות לכמה ימים להתרחק כדי לחשוב במקום אחר וגם כדי שהוא יחשוב ויבין וירגיש. המרחק והפרידה לפעמים מאוד "מעמיד במקום". אין ספק שיש בעיה משותפת וצריך לעבוד עליה. זה לא שהוא בעל ואבא מכה ותמיד היה ואז הייתי אומרת לך קחי את הרגלים ותברחי, הייתה פה מעידה הייתה פה קריאה לעזרה, נכוןשזה לא היה צריך לצאת על הבנות אבל לא שופטים אדם בכעסו. שבי תדברי איתו ותטפלו בבעיה היחד, גשו לפסיכולוג ותעבדו ביחד כזוג על הכעיה זה לא בעיה רק שלו זה גם שלך יקירתי. אולי תשמעי דברים שתופתעי לשמוע? אולי הוא מרגיש מוזנח? הרבה גברים חשים תסכול אחרי לידות ובדידות? בשביל זה יש פסיכולוגים שיודעים לעזור במשברים כאלה ויצליחו לגרום לו לדבר. שולחת לך המון חיבוקים מקווה שתדברו ותסדרו את העיניים שלכם. שיהיה רק טוב.
אחרי שחשבתי כל הלילה
אני חושבת שלעמית פשוט חסרים כלים להתמודד עם המצב. אני זוכרת בילדות חטפתי הרבה מכות מהורים שלי. כשהתבגרתי בהתחלה היה לי הרבה כעס עליהם, כי הם אנשים מקסימים ופתאום כלפיי הם התנהגו כך. כשבעצמי הפכתי לאמא ואחרי סדנאות ושיחות ותובנות אני הבנתי שלהורים שלי פשוט לא היו כלים להתמודד עם ההתנהגות שלי. הם לא ידעו מה לעשות, הם היו מאבדים שליטה ברגעים שהתחצפתי, עשיתי דווקא ומשכתי תשומת לב שלילי כי זה היה יותר קל. המשפט של עמית "את תמיד בצד שלה" בעיניי מצביע על זה שהוא אולי באיזשהו מקום מרגיש ש"כולם נגדו", שקיימת קואליציה בינך לבין הילדה ובמצב כזה הוא עוד יותר כועס, מאבד שליטה ולא רואה שמה שהוא עושה זה פוגע בילדה, בזוגיות ובו. גם אני חושבת שסדנא שעמית צריך לעשות תהיה כזאת שתכלול את כל החבילה משפחתית, כי עם דורון הוא עדיין בסדר, כי היא תינוקת ומה יקרה כשהיא תגדל וגם לא תקשיב לו? איך שאני רואה זה מעבר לשליטה בכעסים, זה יותר רחב. זה לעבוד על "כולם נגדי", על "אני צודק", על "אני בשליטה" וכו' וכו' וכו'. ובנתיים קבלי ממני
גדול גדול וכל הכבוד על האומץ!
אני חושבת שלעמית פשוט חסרים כלים להתמודד עם המצב. אני זוכרת בילדות חטפתי הרבה מכות מהורים שלי. כשהתבגרתי בהתחלה היה לי הרבה כעס עליהם, כי הם אנשים מקסימים ופתאום כלפיי הם התנהגו כך. כשבעצמי הפכתי לאמא ואחרי סדנאות ושיחות ותובנות אני הבנתי שלהורים שלי פשוט לא היו כלים להתמודד עם ההתנהגות שלי. הם לא ידעו מה לעשות, הם היו מאבדים שליטה ברגעים שהתחצפתי, עשיתי דווקא ומשכתי תשומת לב שלילי כי זה היה יותר קל. המשפט של עמית "את תמיד בצד שלה" בעיניי מצביע על זה שהוא אולי באיזשהו מקום מרגיש ש"כולם נגדו", שקיימת קואליציה בינך לבין הילדה ובמצב כזה הוא עוד יותר כועס, מאבד שליטה ולא רואה שמה שהוא עושה זה פוגע בילדה, בזוגיות ובו. גם אני חושבת שסדנא שעמית צריך לעשות תהיה כזאת שתכלול את כל החבילה משפחתית, כי עם דורון הוא עדיין בסדר, כי היא תינוקת ומה יקרה כשהיא תגדל וגם לא תקשיב לו? איך שאני רואה זה מעבר לשליטה בכעסים, זה יותר רחב. זה לעבוד על "כולם נגדי", על "אני צודק", על "אני בשליטה" וכו' וכו' וכו'. ובנתיים קבלי ממני
../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif
כל כך קשה! רוצה לספר לך על שיחה שהיתה לי עם עומר (בן 4.5) בסיטואציה בה לא הייתי רחוקה מהמצב אליו הגיע עמית (אבל אובדן השליטה התבטא בצרחות היסטריות). בתקופה האחרונה הוא מטריף אותי, ומתסכלת אותי ההנחה שאני לא ממש מצליחה להתגבר על הכעסים שהוא מצליח לעורר אצלי. בכל פעם זה טריגר אחר שמשחרר את הכעס, אבל התוצאה - חוסר תקשורת וכעס גדול - זהה ברוב המקרים. בפעם האחרונה כששוחחתי עם עומר על הויכוח הקולני שהיה בינינו הוא אמר לי משפט שנחרט לי בראש ומנחה אותי בכל רגע בהתנהלות הקשה איתו: "אמא, אני ילד קטן ולילדים קטנים מותר להתנהג לא יפה. את אדם מבוגר, ואנשים מבוגרים אמורים להתנהג יפה לילדים שלהם". (מצטטת אותו מילה במילה, כי זה הכניס לי אגרוף חזק חזק בבטן). זה הפיל אצלי את האסימון שהוא מצפה לתגובה בוגרת מצדי ולא להתפרצויות ילדותיות כתגובה למה שהוא מכנה "לא להתנהג יפה" (למשל: לבחור קלטת וידאו, להחליט שהיא משעממת אותו, לא להחליט מה הוא רוצה במקום, ושנותנים לאחות הקטנה שלו לבחור הוא פשוט מכבה לה את הטלויזה, מוציא את הקלטת שהיא בחרה, מעלים אותה ומצ'פח בדרך. או למשל לברוח ממני בבריכה, בזמן שאני מלבישה את אחותו הקטנה, ולרוץ למים בלי מצופים). אני חושבת שכדאי לחפש סדנא לשליטה בכעסים. אני אנסה לברר עם חברה שלי אם היא מכירה סדנאות כאלה. לעת עתה שולחת לך
גדול.
כל כך קשה! רוצה לספר לך על שיחה שהיתה לי עם עומר (בן 4.5) בסיטואציה בה לא הייתי רחוקה מהמצב אליו הגיע עמית (אבל אובדן השליטה התבטא בצרחות היסטריות). בתקופה האחרונה הוא מטריף אותי, ומתסכלת אותי ההנחה שאני לא ממש מצליחה להתגבר על הכעסים שהוא מצליח לעורר אצלי. בכל פעם זה טריגר אחר שמשחרר את הכעס, אבל התוצאה - חוסר תקשורת וכעס גדול - זהה ברוב המקרים. בפעם האחרונה כששוחחתי עם עומר על הויכוח הקולני שהיה בינינו הוא אמר לי משפט שנחרט לי בראש ומנחה אותי בכל רגע בהתנהלות הקשה איתו: "אמא, אני ילד קטן ולילדים קטנים מותר להתנהג לא יפה. את אדם מבוגר, ואנשים מבוגרים אמורים להתנהג יפה לילדים שלהם". (מצטטת אותו מילה במילה, כי זה הכניס לי אגרוף חזק חזק בבטן). זה הפיל אצלי את האסימון שהוא מצפה לתגובה בוגרת מצדי ולא להתפרצויות ילדותיות כתגובה למה שהוא מכנה "לא להתנהג יפה" (למשל: לבחור קלטת וידאו, להחליט שהיא משעממת אותו, לא להחליט מה הוא רוצה במקום, ושנותנים לאחות הקטנה שלו לבחור הוא פשוט מכבה לה את הטלויזה, מוציא את הקלטת שהיא בחרה, מעלים אותה ומצ'פח בדרך. או למשל לברוח ממני בבריכה, בזמן שאני מלבישה את אחותו הקטנה, ולרוץ למים בלי מצופים). אני חושבת שכדאי לחפש סדנא לשליטה בכעסים. אני אנסה לברר עם חברה שלי אם היא מכירה סדנאות כאלה. לעת עתה שולחת לך
כותבת שוב -
ומפרקת קצת את הדברים שמטרידים מאוד בעיני, כשלדעתי - עם כל אחד מהם צריך להתמודד כשלעצמו. לצערי - אין לי תשובות לגבי איך פותרים, אני רק מנסה לעשות קצת סדר בבלאגאן האירועים שהיו לכם - בקטע הזמן המאוד קצר הזה. התייעצות שלך עם איש מקצוע יכולה אולי לעזור לך לחשוב איך מתמודדים. קודם כל - ההתנהגות הראשונית - ה"זריקה" של אופק על המיטה. אני לא יודעת מה קרה לפני כן, אבל מהתיאור שלך - נראה לי שמדובר בהתפרצות זעם (ולא - כמו דוגמא שעלתה בשרשור אחר למשל - עצירה - גם אם בכוח - של ילד שהולך להשליך אבן על מישהו אחר). התנהלות מול ילדים שכרוכה באלימות מפחידה אותי - ומחייבת התמודדות מהירה וברורה. אני לא יודעת איך עושים ומה עושים - אבל זה בעיני קו אדום ברור - שאין לעבור אותו בשום מקרה. הרי מובן - שאם מישהו בעבודה ירגיז אותו - הוא לא ישליך אותו או ינהג כלפיו באלימות. אותו הדבר עם ילדים - זה שהם חלשים ולא מצויים בפוזיציה להחזיר - לא יכול להצדיק התנהגות שאינה מוצדקת כשלעצמה. אחר כך - בדברים שהוא אמר, יש כמה אלמנטים שונים ששווים בדיקה והתייחסות: אחד - "תמיד תקחי את הצד שלי" - זה נשמע שבחוויה של עמית יש חלוקת כוחות בבית - הוא-מולכן: את והילדות עשיתן קואליציה נגדו, וגם כשהוא "צודק" (כאמור בחוויה שלו) - את תקחי את הצד שלה. לחילופין - זה נשמע כמו משהו שאח היה אומר לאמא שלו על היחס שאחיו מקבל. כאילו הוא תופס את עצמו כ"עוד ילד" במשפחה - ושאת מעדיפה את אופק על פניו. יש לי הרגשה שהוא לא הצליח (באותו רגע - ואולי בכלל) לראות מעבר לעצבים הנקודתיים: מבחינתו - הוא היה ה"צודק" עניינית ולמרות זאת - את בכלל לא מבררת מה קרה שם (זה כמו שהוא היה עונה לך: "היא התחילה..."). נשמע שכאילו מבחינתו - המשקל של האירוע לא צריך היה להיות מונח על האלימות שלו או על התגובות שלו אל ילדה בת שלוש שהיא הבת שלו ("לא הרבצתי") - אלא על זה שכהורים אתם אמורים לשדר חזית אחידה ועל השאלה העניינית מי צודק בויכוח בינו לבין אופק. כשלא שיתפת פעולה עם החזית האחידה - הוא התרגז גם עלייך. "אם היא היתה ילדה נורמלית" - אמרו לך על זה הרבה דברים - ואני רוצה להוסיף משלי - למרות שאולי אחזור על מה שכבר נאמר. אני פשוט לא יודעת מאיפה לךהתחיל עם משפט כל כך טעון, נוראי ובעייתי. קודם כל - אני תוהה, אם עמית באמת, בכנות, גם כשהוא רגוע - מרגיש שאופר היא לא "נורמלית" בהתנהגות שלה. זה דבר שחשוב לברר - ואם יש שם בעיה - לפתור קודם כל אותה. שנית - גם אם הוא חושב ככה - ואפילו אם זה היה נכון - להגיד את זה לידה - מבחינתי שווהערך לאלימות. האימפקט שעלול להיות לאמירות כאלה עליה הוא מכריע, ויכל לדעתי להשפיע עליה מאוד. על הבטחון העצמי והתפיסה את עצמה. על הבטחון במשפחה ובו כגב תומך. על ההתנהלות והחשש שלה מלעשות דברים שאולי יחשבו ל"לא נורמליים" בעיניו או בכלל. וכו'. בנוסף, ומאחר שאני מניחה שזה כמובן לא נכון (לא פגשתי אתכן מעולם - אבל מהסיפורים), ואם גם הוא לא באמת חושב ככה - אז צריך להתייחס לשני דברים נוספים - זה שהוא מנסה להשליך את ההתפרצות שלו עליה ולהאשים אותה, במקום להתמודד בעצממו עם מה שהוא עושה, וזה שהוא מרשה לעצמו - גם אם מתוך כעס - להגיד דברים שלא יאמרו. לא בכלל - ובודאי שלא לבתך ובודאי לא כשהיא בת שלוש. "נמאס לי מכולכם" - זה עוד אור אדום בעיני. נראה לי שכאן את צריכה לעצור ולבדוק איתו, בלי קשר לטיפול בהתנהגות שלו כלפי הילדות, איפה הוא נמצא ביחס למשפחה ולחשיבות הגרעין המשפחתי שלכם בחייו. אם הוא חווה חווית "נמאס לי" ולא משתף ולא מטפל בה - אז כמו שאמרת - זה יגדל ויגדל ויום אחד ית]וצץ. צריך לגעת בזה כשזה עוד קטן. לפרק את זה. לבדוק את זה. לראות מה עובר עליו ומה מציק לו. אין לי ספק שעובר עליו משהו מאוד קשה - ועם כל הכעס על ההתנהלות שלו (שאני בטוחה שאת כועסת ומבינה מכל הלב) - לטובת המשפחה שלכם צריך לנסות לראות גם אותו בתמונה. זה מה שחשבתי. מקווה שלא מפספסת, ומדגישה שאין לי שום רקע מקצועי - ככה שזה באמת רק מחשבות שלי.
ומפרקת קצת את הדברים שמטרידים מאוד בעיני, כשלדעתי - עם כל אחד מהם צריך להתמודד כשלעצמו. לצערי - אין לי תשובות לגבי איך פותרים, אני רק מנסה לעשות קצת סדר בבלאגאן האירועים שהיו לכם - בקטע הזמן המאוד קצר הזה. התייעצות שלך עם איש מקצוע יכולה אולי לעזור לך לחשוב איך מתמודדים. קודם כל - ההתנהגות הראשונית - ה"זריקה" של אופק על המיטה. אני לא יודעת מה קרה לפני כן, אבל מהתיאור שלך - נראה לי שמדובר בהתפרצות זעם (ולא - כמו דוגמא שעלתה בשרשור אחר למשל - עצירה - גם אם בכוח - של ילד שהולך להשליך אבן על מישהו אחר). התנהלות מול ילדים שכרוכה באלימות מפחידה אותי - ומחייבת התמודדות מהירה וברורה. אני לא יודעת איך עושים ומה עושים - אבל זה בעיני קו אדום ברור - שאין לעבור אותו בשום מקרה. הרי מובן - שאם מישהו בעבודה ירגיז אותו - הוא לא ישליך אותו או ינהג כלפיו באלימות. אותו הדבר עם ילדים - זה שהם חלשים ולא מצויים בפוזיציה להחזיר - לא יכול להצדיק התנהגות שאינה מוצדקת כשלעצמה. אחר כך - בדברים שהוא אמר, יש כמה אלמנטים שונים ששווים בדיקה והתייחסות: אחד - "תמיד תקחי את הצד שלי" - זה נשמע שבחוויה של עמית יש חלוקת כוחות בבית - הוא-מולכן: את והילדות עשיתן קואליציה נגדו, וגם כשהוא "צודק" (כאמור בחוויה שלו) - את תקחי את הצד שלה. לחילופין - זה נשמע כמו משהו שאח היה אומר לאמא שלו על היחס שאחיו מקבל. כאילו הוא תופס את עצמו כ"עוד ילד" במשפחה - ושאת מעדיפה את אופק על פניו. יש לי הרגשה שהוא לא הצליח (באותו רגע - ואולי בכלל) לראות מעבר לעצבים הנקודתיים: מבחינתו - הוא היה ה"צודק" עניינית ולמרות זאת - את בכלל לא מבררת מה קרה שם (זה כמו שהוא היה עונה לך: "היא התחילה..."). נשמע שכאילו מבחינתו - המשקל של האירוע לא צריך היה להיות מונח על האלימות שלו או על התגובות שלו אל ילדה בת שלוש שהיא הבת שלו ("לא הרבצתי") - אלא על זה שכהורים אתם אמורים לשדר חזית אחידה ועל השאלה העניינית מי צודק בויכוח בינו לבין אופק. כשלא שיתפת פעולה עם החזית האחידה - הוא התרגז גם עלייך. "אם היא היתה ילדה נורמלית" - אמרו לך על זה הרבה דברים - ואני רוצה להוסיף משלי - למרות שאולי אחזור על מה שכבר נאמר. אני פשוט לא יודעת מאיפה לךהתחיל עם משפט כל כך טעון, נוראי ובעייתי. קודם כל - אני תוהה, אם עמית באמת, בכנות, גם כשהוא רגוע - מרגיש שאופר היא לא "נורמלית" בהתנהגות שלה. זה דבר שחשוב לברר - ואם יש שם בעיה - לפתור קודם כל אותה. שנית - גם אם הוא חושב ככה - ואפילו אם זה היה נכון - להגיד את זה לידה - מבחינתי שווהערך לאלימות. האימפקט שעלול להיות לאמירות כאלה עליה הוא מכריע, ויכל לדעתי להשפיע עליה מאוד. על הבטחון העצמי והתפיסה את עצמה. על הבטחון במשפחה ובו כגב תומך. על ההתנהלות והחשש שלה מלעשות דברים שאולי יחשבו ל"לא נורמליים" בעיניו או בכלל. וכו'. בנוסף, ומאחר שאני מניחה שזה כמובן לא נכון (לא פגשתי אתכן מעולם - אבל מהסיפורים), ואם גם הוא לא באמת חושב ככה - אז צריך להתייחס לשני דברים נוספים - זה שהוא מנסה להשליך את ההתפרצות שלו עליה ולהאשים אותה, במקום להתמודד בעצממו עם מה שהוא עושה, וזה שהוא מרשה לעצמו - גם אם מתוך כעס - להגיד דברים שלא יאמרו. לא בכלל - ובודאי שלא לבתך ובודאי לא כשהיא בת שלוש. "נמאס לי מכולכם" - זה עוד אור אדום בעיני. נראה לי שכאן את צריכה לעצור ולבדוק איתו, בלי קשר לטיפול בהתנהגות שלו כלפי הילדות, איפה הוא נמצא ביחס למשפחה ולחשיבות הגרעין המשפחתי שלכם בחייו. אם הוא חווה חווית "נמאס לי" ולא משתף ולא מטפל בה - אז כמו שאמרת - זה יגדל ויגדל ויום אחד ית]וצץ. צריך לגעת בזה כשזה עוד קטן. לפרק את זה. לבדוק את זה. לראות מה עובר עליו ומה מציק לו. אין לי ספק שעובר עליו משהו מאוד קשה - ועם כל הכעס על ההתנהלות שלו (שאני בטוחה שאת כועסת ומבינה מכל הלב) - לטובת המשפחה שלכם צריך לנסות לראות גם אותו בתמונה. זה מה שחשבתי. מקווה שלא מפספסת, ומדגישה שאין לי שום רקע מקצועי - ככה שזה באמת רק מחשבות שלי.
היידי, שמעת על שיטת גרינברג?
לא רוצה לחזור על דברים חכמים ונכונים שכתבו לך פה, ולכן הולכת ישירות לתכל'ס, וממליצה על תהליך ממוקד וקצר מועד (כ-6 חודשים) בשיטת גרינברג. זה תהליך שמשלב מגע ושיחה, ויכול להתמקד בדיוק בתבנית ההתנהגותית של עמית, שגורמת לו לאבד עשתונות ולהתפרץ בלי יכולת שליטה או בקרה על הסובבים אותו, שהם בעצם האנשים היקרים לו ביותר בעולם. אשמח לייעץ מנסיוני (בלי תשלום כמובן) ואשמח להפנות הלאה, למטפל/ת מתאים/מה.
לא רוצה לחזור על דברים חכמים ונכונים שכתבו לך פה, ולכן הולכת ישירות לתכל'ס, וממליצה על תהליך ממוקד וקצר מועד (כ-6 חודשים) בשיטת גרינברג. זה תהליך שמשלב מגע ושיחה, ויכול להתמקד בדיוק בתבנית ההתנהגותית של עמית, שגורמת לו לאבד עשתונות ולהתפרץ בלי יכולת שליטה או בקרה על הסובבים אותו, שהם בעצם האנשים היקרים לו ביותר בעולם. אשמח לייעץ מנסיוני (בלי תשלום כמובן) ואשמח להפנות הלאה, למטפל/ת מתאים/מה.
על שיטת גרינברג
זו שיטה שמלמדת אנשים איך לשלוט בדפוסים ותבניות התנהגות בחייהם, שחוזרות על עצמן ופוגעות באיכות חייהם. חלק מהדפוסים הם התנהגותיים, חלקם עם סימפטומים פיזיים, ולכולם הקשרים רגשיים והיסטוריים. לכל דפוס כזה יש "סיפור" ויש "היסטוריה", והרעיון הוא להיכנס לתהליך של עבודה על דפוס מסוים, כולל כל ההיבטים שלו, על מנת שאותו אדם יוכל להפסיק את הדפוס הזה, או לשלוט בו בצורה טובה יותר. כמו פחות לתפקד על "טייס אוטומטי" בסיטואציות שמדליקות את הדפוס, ויותר לשלוט במה שקורה לך. זה קצת כמו לומר, שגרינברג זה פסיכולוגיה דרך הגוף. לגבי העבודה עצמה, מדובר כאמור בשילוב של מגע ושיחה. מגע זה אומר טכניקות שונות של מגע באיזורים שונים בגוף, שמקושרים לדפוס. חלק מהטכניקות דומות לעיסוי, שיאצו או רפלקסולוגיה, חלק מהטכניקות קשורות לאיזורים כואבים. קצת קשה להסביר כי מדובר בטכניקות מגוונות, ולמי שלא בא מהעולם הזה, ההסבר לא ממחיש מה שקורה בפועל. בכל מקרה, וכדי להסיר ספקות, אין מגע באיזורים אינטימיים. לגבי הכשרה של מדריך - מדריכים בשיטת גרינברג לומדים מסלול בן 3 שנים. יש גם מסלולי המשך והתמחויות למי שסיים את המסלול בן שלוש השנים. אני מצרפת לך קישור למשהו שכתבתי פעם על השיטה, וחוזרת על הצעתי לייעץ ו/או להפנות, אני מדריכה מוסמכת בשיטה. מנסיוני, יש הצלחות טובות לעבודה על דפוס שמלווה ברגש מציף, כמו כמו פחד, חרדה, דיכאון, כעס, זעם ועוד.
זו שיטה שמלמדת אנשים איך לשלוט בדפוסים ותבניות התנהגות בחייהם, שחוזרות על עצמן ופוגעות באיכות חייהם. חלק מהדפוסים הם התנהגותיים, חלקם עם סימפטומים פיזיים, ולכולם הקשרים רגשיים והיסטוריים. לכל דפוס כזה יש "סיפור" ויש "היסטוריה", והרעיון הוא להיכנס לתהליך של עבודה על דפוס מסוים, כולל כל ההיבטים שלו, על מנת שאותו אדם יוכל להפסיק את הדפוס הזה, או לשלוט בו בצורה טובה יותר. כמו פחות לתפקד על "טייס אוטומטי" בסיטואציות שמדליקות את הדפוס, ויותר לשלוט במה שקורה לך. זה קצת כמו לומר, שגרינברג זה פסיכולוגיה דרך הגוף. לגבי העבודה עצמה, מדובר כאמור בשילוב של מגע ושיחה. מגע זה אומר טכניקות שונות של מגע באיזורים שונים בגוף, שמקושרים לדפוס. חלק מהטכניקות דומות לעיסוי, שיאצו או רפלקסולוגיה, חלק מהטכניקות קשורות לאיזורים כואבים. קצת קשה להסביר כי מדובר בטכניקות מגוונות, ולמי שלא בא מהעולם הזה, ההסבר לא ממחיש מה שקורה בפועל. בכל מקרה, וכדי להסיר ספקות, אין מגע באיזורים אינטימיים. לגבי הכשרה של מדריך - מדריכים בשיטת גרינברג לומדים מסלול בן 3 שנים. יש גם מסלולי המשך והתמחויות למי שסיים את המסלול בן שלוש השנים. אני מצרפת לך קישור למשהו שכתבתי פעם על השיטה, וחוזרת על הצעתי לייעץ ו/או להפנות, אני מדריכה מוסמכת בשיטה. מנסיוני, יש הצלחות טובות לעבודה על דפוס שמלווה ברגש מציף, כמו כמו פחד, חרדה, דיכאון, כעס, זעם ועוד.
../images/Emo41.gif עדכון ממני../images/Emo41.gif
אני רק מקדימה ואומרת שטרם קראתי את כל התגובות, ותודה על התמיכה והמסרים הרבים.... מסתבר שזו נקודה רגישה אצל רבות מאיתנו, והרבה הרבה הרבה אמהות כאן - חטפו מכות כילדות. עצוב. בכל מקרה- עמית שב הביתה בערב, ישבנו ודיברנו- הוא היה דווקא די רגוע, אני (כרגיל) בכיתי המון תוך כדי דיבור, ואחרי שלב ההסברים / הכחשות/ התגוננות / התקפה - בסוף בסוף (וזה היה אחרי הרבה זמן) הוא הסכים ללכת ליעוץ, בתנאי שאני אבוא איתו (בסדר- אין לי בעיה עם זה). וכמובן ששארית הערב עברה בנעימות, והוא התייחס לאופק כמו לנסיכה. ההתלבטות שלי כרגע- האם ללכת לסדנא לשליטה בכעסים? בית ספר להורות? פסיכולוג אחד- על - אחד?
אני רק מקדימה ואומרת שטרם קראתי את כל התגובות, ותודה על התמיכה והמסרים הרבים.... מסתבר שזו נקודה רגישה אצל רבות מאיתנו, והרבה הרבה הרבה אמהות כאן - חטפו מכות כילדות. עצוב. בכל מקרה- עמית שב הביתה בערב, ישבנו ודיברנו- הוא היה דווקא די רגוע, אני (כרגיל) בכיתי המון תוך כדי דיבור, ואחרי שלב ההסברים / הכחשות/ התגוננות / התקפה - בסוף בסוף (וזה היה אחרי הרבה זמן) הוא הסכים ללכת ליעוץ, בתנאי שאני אבוא איתו (בסדר- אין לי בעיה עם זה). וכמובן ששארית הערב עברה בנעימות, והוא התייחס לאופק כמו לנסיכה. ההתלבטות שלי כרגע- האם ללכת לסדנא לשליטה בכעסים? בית ספר להורות? פסיכולוג אחד- על - אחד?
עדכון טוב..
לי נראה לי שסדנה להורות לא בידוק מתאימה לכם.. אולי אני טועה אבל ממה שכתבת על עמית לא בטוחה שהוא ירגיש בנוח לפתוח ולשתף ברגשות אנשים זרים ועוד בפני מדריכה שתגיד לו איזה סוג הורה הוא צריך להיות. אבל זו דעתי האשיית - הסדנאות האלה נראות לי תמיד שיפוטיות מדי בלי קשר לבעיה הספציפית שלכם. לגבי הבחירה בין פסיכולוג לסדנה לשליטה בכעסים - אולי כדאי שעמית יבחר מה יותר לו? אולי ללכת לסדנה שהוא יראה שהוא לא היחיד שמרגיש ככה אבל יש מה לשעות ואיך להתמודד ולשפר את המצב יעזור לו להרגיש שבאמת הוא יכול לשנות? ואולי מצד שני סדנה עם אשנים זרים תקשה עליו להיפתח ולשתף באמת במה הוא מרגיש,חושב וכו'? נראה ליש הבחירה הזו צריכה להיות בין שניכם למה שמתאים לכם.. אולי כדאי להתחיל בלבדוק מה יש באזור שלכם וימים ושעות ואז משם להמשיך למה מתוך זה מתאים לכם? ומאחלת שוב שתמצאו את הדרך הכי נכונה וטובה בשבילכם להתמודדות ותמצאו את הפיתרון הנכון והטוב ביותר בשבילכם ישעזור לכם לשמור על האהבה והמשפחה הנפלאה שלכם.. POOH
לי נראה לי שסדנה להורות לא בידוק מתאימה לכם.. אולי אני טועה אבל ממה שכתבת על עמית לא בטוחה שהוא ירגיש בנוח לפתוח ולשתף ברגשות אנשים זרים ועוד בפני מדריכה שתגיד לו איזה סוג הורה הוא צריך להיות. אבל זו דעתי האשיית - הסדנאות האלה נראות לי תמיד שיפוטיות מדי בלי קשר לבעיה הספציפית שלכם. לגבי הבחירה בין פסיכולוג לסדנה לשליטה בכעסים - אולי כדאי שעמית יבחר מה יותר לו? אולי ללכת לסדנה שהוא יראה שהוא לא היחיד שמרגיש ככה אבל יש מה לשעות ואיך להתמודד ולשפר את המצב יעזור לו להרגיש שבאמת הוא יכול לשנות? ואולי מצד שני סדנה עם אשנים זרים תקשה עליו להיפתח ולשתף באמת במה הוא מרגיש,חושב וכו'? נראה ליש הבחירה הזו צריכה להיות בין שניכם למה שמתאים לכם.. אולי כדאי להתחיל בלבדוק מה יש באזור שלכם וימים ושעות ואז משם להמשיך למה מתוך זה מתאים לכם? ומאחלת שוב שתמצאו את הדרך הכי נכונה וטובה בשבילכם להתמודדות ותמצאו את הפיתרון הנכון והטוב ביותר בשבילכם ישעזור לכם לשמור על האהבה והמשפחה הנפלאה שלכם.. POOH
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.