לאור בקשות הקהל - חוויות מתהליך ההרשמה והקבלה לאוניברסיטה

[possum2]

מנסיון של שש שנים באחת מאוניברסיטאות העילית שהזכרת,

כפוסטדוק ולא סטודנט אמנם, אבל עם היכרות קרובה מאד עם די הרבה סטודנטים, אני יכול לומר לך שהרבה יותר קשה להתקבל לאוניברסיטאות האלה מאשר לסיים אותן אחרי שכבר התקבלת. היום אני פרופסור (טוב, בוקי, אסיסטנט פרופסור) באוניברסיטה שמדורגת בד"כ בין העשרים לארבעים וחמש האוניברסיטאות המובילות בעולם. כן, אני מכיר את חוקי המשחק היטב, וגם יושב בוועדות הקבלה לעתים. אני יכול בקירוב טוב מאד לומר כמעט על כל סטודנט אם הוא התקבל בזכות עצמו, או אם הורי ההליקופטר כתבו לו את החיבור. יש"כ לבנך על הציונים,ובהצלחה בקבלה. בלי ציניות. לילדים שלי, כשיגיעו לגיל הזה (בקרוב מאד) אומר בערך מה שנווומדר אמרה: MIT זה חשוב, אבל תמיד צריך לזכור את המוטו המפורסם של אוניברסיטת סלמנקה...

 

[meir12121]

מסכים שיותר קשה להתקבל מאשר לסיים, אבל..

... נושא הפוסט שלי, שאליו הגבת (כתיבת חיבורים והורים שעוזרים ל"בוקים" שלהם להתקבל), זה בעניין קבלה, לא סיום...

 

[possum2]

לא לכל בוק,

אבל קהל המטרה שלו הוא בדיוק הבוק עם ה GPA 4 וה SAT המושלם, שחסר לו ה edge שיעשה אותו "מיוחד" - זה שאבא שלו מנסה לגרד בשבילו עוד איזה טיפת יחודיות שהוא לא חשב עליה בעצמו.

(עריכה: זאת היתה צריכה להיות תגובית להודעתך על הגשר למכור לבואש, שאני, בוק שכמוני, שרשרתי בטעות לכאן).

 

[תמי יונועה]

מאיר, קודם כל בהצלחה לבן

בהחלט השיגים מרשימים

אבל תן לי לספר לך סיפור על MIT...
יש לי חבר שהוא פרופסור ב MIT, יום אחד הדין קרא לו לחדר ואמר לו שהוא משקיע יותר מידי זמן ועבודה בהרצאות לסטודנטים בתואר ראשון, ושהם מצפים ממנו להשקיע בזה הרבה פחות מאמץ ובמקום זה הם רוצים שהוא יתמקד במיוחד בפירסומים ובמחקר שלו...
מבחינת MIT תלמידי התואר הראשון הם Money maker וגם זה לא ממש חשוב מבחינתם, ויש שמועות על זה שהם שוקלים בכלל לסגור את התואר הראשון. זאת בעיה שקיימת בכל האונברסיטאות שהן tier one research universities, אבל אומרים שב MIT זה קיצוני במיוחד. אחרי הרבה מחשבה, והתלבטות בין אחת מאונברסיטאות המחקר החשובות ובין האוניברסיטה שנבחרה, החלטנו שחשוב לנו, לתואר הראשון, אוניברסיטה קטנה יותר ומחבקת יותר ששם התואר הראשון הוא המרכז, יש להם כמובן גם תארים מתקדמים, אבל הלימוד זה העיקר ולא המחקר. שוב במקרה שלנו התואר הראשון הוא רק הראשון, בתואר השני יש לדעתינו חשיבות יותר גדולה להיות ב tier one research universities .

 

[meir12121]

MIT? זה בשמיים, אנחנו לא בונים על זה

תמי, תודה על המדריך המפורט שכתבת, מצאתי בו המון מידע מועיל. את עכשיו ה-Role Model שלי לענייני בחירה וקבלה לאוניברסיטה. ובהצלחה לבת באוניברסיטה שנבחרה.

להתקבל ל-MIT זה כמו לזכות בפיס, אז אומנם נקנה כרטיס (במחיר של 75$), אבל אנחנו לא בונים על זה. כפי שאת ממליצה הרכבנו רשימה של כמה אוניברסיטות עילית בתחום ה STEM שהם Reach לנו (ולמעשה לכל אחד). אוניברסיטת ה-Match העיקרית שלנו היא University of Florida, שהיא האוניברסיטה הטובה בסטייט שלנו וגם הזולה לנו ביותר. אנחנו עושים ככל יכולתנו להגיע הכי גבוה, אבל מבחינתי גם אם בני יידחה מכל ה"עילית" למיניהן ויתקבל ל-UF אני אומר "דיינו" (יש לה פקולטה טובה להנדסה ומדורגת כ-50 בארה"ב).

 

[תמי יונועה]

ממש לא Role Model בשום דבר

הנושא עיניין אותי אז חקרתי

לגבי MIT, זה לא כמו לזכות בפייס, אני מכירה ילדים שהתקבלו והם ילדים חכמים וחרוצים אבל לא יוצאי דופן, יש לילד סיכוי, רק לא לתלות בזה יותר מידי תקוות.

ואם מדברים על בוסטון, אני ממליצה על BU ועל Northeastern, לשתיהן בתי ספר מעולים להנדסה. עוד אוניברסיטה מעניינת זה Worcester Polytechnic Institute, הם מאוד נדיבים במילגות MERIT, הם מקום 61 לפי ה-USNEWS אבל הם עלו יפה בדרוגים בשנים האחרונות, ונראה שהמקום הזה במגמת עליה, שמעתי עליהם דברים מצויינים... הרבה ילדים מהמחזור של הבת, שמעוניינים בהנדסה, הגישו להם אפליקציות.

בהצלחה

תחזור לעדכן

 

[ניצן חזר הבייתה]

אבל מה אם לנער היה משבר נפשי\אהבה נכזבת או

משהו שהוריד לו את הציונים בכיתה י למשל?
&nbsp

 

[תמי יונועה]

יש דרכים לפתור גם את זה...

אם זה קרה בכיתה י' ובכיתה י"א הציונים השתפרו אז זה דווקא טוב כי האונברסיטאות רוצות לראות עליה בציונים... אם זה קרה בי"א זה פחות טוב...

אבל ניצן, כבר אמרנו שהתחרתיות היא על השכבה הדקה של אונברסיטאות ה"עילית", יש עוד 3000 אונברסיטאות אחרות שהרבה פחות סלקטיביות... כל אחד יכול להתקבל, אבל לא כל אחד יכול להתקבל להארווארד.

עוד אפשרות זה להתחיל במקום אחד ולעשות טראנספר למקום אחר אחרי השנה הראשונה או השניה... בטראנספר האפליקציה תישען על הציונים מהאוניברסיטה שבה אתה לומד כרגע ולא על ציוני התיכון. זאת דרך, לא רק למי שלא התקבל, אלא גם למי שרוצה לחסוך כסף... אני מכירה משפחה שרצתה לחסוך, הילדה התחילה באוניברסיטאת סטייט ובתחילת השנה ה-3 היא עשתה טראנספר ל-NYC... ככה היא גמרה עם תואר של אוניברסיטה מכובדת ושילמה על זה חצי מחיר. יותר קל להתקבל בטראנספר, כי האוניברסיטה חייבת למלא מספר מסויים של מקומות שמוקצים לסטודנטים מטראנספר, ויש עליהם פחות ביקוש מאשר בפראשמן.

 

[iris mom of two]

נשמע ככה

אבל הפרטיים שלי לא עשו שום דבר בשביל להתקבל לאוניברסיטה.
&nbsp
הם עשו את זה בשביל עצמם. הבת היתה פעילה בבית הכנסת, התנדבה מלא, היתה עוזרת הוראה. בנוסף היא עשתה תאטרון, טיפסה, והיתה פעילה פוליטית. זה בא ממנה, וזה עזר לה, אבל לא היה שום לחץ מצידנו והיא נהנתה מהפעילות הזו.
&nbsp
הבן לא היה מעוניין יותר מדי בכל אלו. הוא היה עסוק בחוג טיפוס. השקיע בזה 12 שעות בשבוע, מעבר ללמודים. זה היה לא רק משהו שחשוב לו, זו היתה השפיות שלו, המקום שבו הוא היה מאושר. אז זה גם עזר לו להתקבל לאוניברסיטה, מה טוב.
&nbsp
החבור? שניהם כתבו מהלב. במקרה שניהם כתבו על טיפוס, כי זה החיים שלהם (ושל אמא שלהם, אבל זה לא קשור כאן), לקח כמה שעות. שוייף במשך כמה שבועות. לא משמעותי.
&nbsp
שניהם התקבלו לאוניברסיטאות טובות. הבת יותר תחרותית, ותלמידה יותר טובה, התקבלה לכל האוניברסיטאות (חוץ מאחת) להן הגישה בקשה. בחרה את זו שהכי התאימה לה לדעתה, וסיימה תוך שלוש שנים (בדרך כלל לוקח 4, אבל לה היה חשוב לסיים מוקדם).
&nbsp
הבן פחות תחרותי. התקבל רק לשתיים מתוך הארבע, לשתיהן קבל מלגה. אחרי סמסטר וחצי עזב את האוניברסיטה בה בחר ועבר לאחרת (שם קיבל מלגה נכבדת ביותר). הוא במסלול החמש שנים. למה חמש שנים? כי הוא לא ממהר לשום מקום, וצריך פחות לחץ.
&nbsp
בסופו של דבר הילדים הללו לא מסכנים. אני רואה גם את הילדים של חברים, אחד בהארוורד, הרבה באוניברסיטאות מעולות, NYU, Smith, ועוד בין הדרגה הראשונה. כל הילדים שליויתי אותם גם בילדותם היו ילדים שמחים, ולא מסכנים בכלל.

 

[meir12121]

מי שרוצה להגיע לצמרת בכל תחום צריך לעבוד קשה, אלה החיים

כפי שתמי כתבה, למי שלא רוצה לעבוד קשה יש המון אופציות להרשם לאוניברסיטאות שמדורגות נמוך יותר. הבעיה היא שלבחירת האוניברסיטה יש בארה"ב השפעה משמעותית על הקריירה התעסוקתית. ככל שהאוניברסיטה סלקטיבית יותר הבוגרים יהיו מבוקשים יותר בשוק העבודה, ואופציות הקריירה שלהם יהיו טובות יותר.
הבן שלי למשל שואף להגיע לאחת מאוניברסיטאות העילית בתחום ההנדסה, והוא באמת עובד על זה חזק. לא הייתי מגדיר זאת כ"נורא ואיום" אבל הוא משקיע המון בלימודים, זה קשה וזה בא כמובן על חשבון החיים החברתיים ועיסוקי הפנאי. במשך השבוע כל הזמן שלו מתחלק בין הלימודים ובין ענף ספורט שהוא עוסק בו בצורה אינטנסיבית, ואין זמן לשום דבר אחר. פגישות חברתיות ומשחקי מחשב זה רק בסופי שבוע. אבל זה מבחירה ואני תומך בו ומעריץ אותו על הנחישות וההשקעה.
"ניצן חזר הבייתה", לאן? לארץ? יש לי חברים בארץ שיש להם ילדים שאפתניים והם משקיעים בלימודים לא פחות מהבן שלי, אז אני מאמין שזה ככה בכל מקום.

 

[xbuffalomen]

רק חמורים עובדים קשה ... האחרים עובדים חכם ...

 

[תמי יונועה]

לא פייר לכתוב את המשפט הזה...

אתה יודע שאני מאוד מחבבת אותך, ומאוד מעריכה את דעותך, ואת הדרך שבה בחרת לחיות... אבל אתה מסתכל על העולם מזוית מאוד שונה מהזוית שממה אני ורוב חברי הפורום הזה מסתכלים על העולם. אתה כעסת, בעטת בהכל, והלכת לגדל בופאלו בשום מקום... וזה נפלא ונהדר בשבילך... אבל רובינו, אנשי העיר הגדולה, מנסים לכוון את העתיד של ילדינו כך שישרדו בעיר, ואולי לא רק ישרדו אלא גם יצליחו... וכן, יש אנשים שעדיין מאמינים בהשכלה גבוהה, וחושבים שאם הילד שלהם יגמור אוניברסיטת עילית, אז יהיה לו סיכוי גבוה, יחסית לאחרים, להצליח בחיים... והם מוכנים לעבוד מאוד קשה ולשלם עבור זה הרבה כסף... ואולי גם לשלם במחיר החופש שלהם... אתה בא וזורק כאן סיסמאות, ומי שלא מכיר את הסיפור שלך לא יכול להבין מה עומד מאחורי הסיסמאות האלה.
אתה שמח בדרך שבה בחרת לחיות, אבל לי למשל, היא מאוד לא מתאימה... ולכן הבחירות שלנו יהיו שונות, וזה בסדר... אם כולנו היינו בוחרים אותו דבר העולם היה מתמוטט. וכן, רק 50% מהילדים באמריקה הולכים לאונברסיטאות, ה-50% האחרים נשארים לעבוד בחוות של המשפחה שלהם או בכל מיני עבודות אחרות שלא דורשות השכלה גבוהה... ואין טעם להתווכח עם האבא שעומד מולך אם מהנדס, בוגר MIT למשל, יהיה יותר מצליח/מאושר/חופשי מהבן של החוואי שגר לידך וסיים רק ביה"ס תיכון ואולי גם את זה הוא לא סיים... העולמות שלנו שונים מידי, והכותרות הריקות מתוכן שאתה זורק לא אומרים הרבה למישהו שלא יודע מה יש מאחוריהן... זה סתם "לרדת" על אחרים...

 

[xbuffalomen]

באימ'שלי - סתם בדיחה ...

אני לא מטיל ספק בבחירות של אף אחד ולו מהעובדה שלא בי מדובר. היתרון של ההמאה ה 21 הוא במיספר "הנישות" האי סופי ולכן כל אחד ימצא את דרכו לפי מה מתאים לו... ושוב עם (בכוונה שגיאת הכתיב

) אני מתנצל

 

[תמי יונועה]

סתם לקחתי אותך יותר מידי ברצינות

 

[meir12121]

הפוך גוטה, הפוך! חמורים הם אלה שלא מוכנים לעבוד קשה...

...ואחר כך אוכלים קש כל החיים

ובעניין עבודה קשה וחוכמה, אמר החכם באדם:
"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם!"

 

[xbuffalomen]

ראה תגובתי למעלה

 

[placid1]

הכל טוב ויפה, אבל מה תגיד לו

אם הוא לא יגיע לשם למרות העבודה הקשה? או כשהוא יגיע לשם אבל בגיל 40 יגיע למסקנה שנמאס לו להיות בתוך המרוץ לשומקום וישבור את הכלים?
לא נכתב מתוך ביקורת, אבל ככל שעוברות השנים ברור לי יותר ויותר שכל הרדיפה הזאת אחרי ה״הצלחה״ צריכה להיעשות בזהירות רבה וצריך איזון. בתור הורה, אני חושבת שהתפקיד שלנו, בהנחה שהצאצא בעל יכולות ומוטיבציה, הוא דוקא להזכיר שיש דברים וחוויות בגילאי בית ספר שהם מעבר ללימודים והכנה לאוניברסיטה. חיים חברתיים ומשחקי מחשב שמוגבלים רק לסופי שבוע זה בעיני פספוס גדול, גם אם יוביל לקבלה לאוניברסיטת עילית.

הילדים שלי בחלקם כבר עברו את התהליך של הקבלה לאוניברסיטה, אחד מסיים תיכון השנה ומטפל הרשמה לשנה הבאה. הם תלמידים מצוינים, עושים דברים מחוץ ללימודים, אבל הכל במידה. בחופשות הקיץ מהתיכון הם זכו/זוכים להתבטל קצת, לטייל קצת לעשות דברים שהם אוהבים ולצבור כוחות. בניגוד לבאפלומן, אני לא אשמח אם הילדים שלי יבחרו שלא ללכת ללמוד לימודים אקדמיים, אבל ראיתי,אצל חברים בני גילי וגם אצל סטודנטים שלי, יותר מדי מקרים של כאלה שנתנו פול גז בניוטרל בתקופת ההתבגרות וכשהגיעו לפסגה בתארים המתקדמים יותר כבר יצא להם האויר מהבלון וסבלו משחיקה שהתבטאה בהישגים נחותים ביחס לפוטנציאל או עזיבה של המסלול לגמרי.

 

[xbuffalomen]

ממש לא איכפת לי איזו דרך יבחר הילד שלי ...

תחושת האכזבה היחידה שתהייה לי זה באם הוא יבחר ללכת בדרכי כחסיד שוטה - אם כך יעשה סימן שכשלתי בהעברת המסר "היה עצמך" , במחשבה ובעשיה ... ככה בשביל הפרוטוקול

 

[בוקובזה שטראסה]

אני לא בטוח מה הוא יגיד לו, אבל אני

יודע שאני אמרתי לבן שלי מראש, ואני מתכוון לפחות מגיל 10, שני דברים:
1. שאם הוא רוצה להגיע לאן שהוא רוצה להגיע הוא יצטרך לעבוד קשה בשנים הבאות, וגם זה לא מבטיח שהוא יגיע, אבל זה צריך להיות כך שייתן לו כלים להצליח בכל מקום אחר.
2. שיזכור ששנות הנעורים לא צריכות להיות מנוהלות רק כהקדמה לאוניברסיטה, אלא גם כתקופה חשובה בפני עצמה לצבירת נסיונות וחוויות, בתקווה כמה שיותר מהנים.
&nbsp
אחריי שנות העבודה הקשה הוא לא התקבל לאוניברסיטה שהיתה אוניברסיטת החלומות שלו (היה וייט-ליסטד, ולבסוף נדחה), אבל לא נרשמו מחזות קוראי לב או איזה משברים כי אותה עבודה קשה עזרה לו להיכנס לאוניברסיטת עלית אחרת שמדורגת קצת פחות טוב.
&nbsp
מה יהיה בגיל 40? אני עוד לא יודע מה יהיה כשהוא יהיה בגיל 22... מה שאני כן יודע עכשיו כשהוא באמצע שנה שניה, זה שבכל התייעצות ביננו אני מזכיר לו שאלו החיים שלו ושהוא צריך לעשות את הבחירות לפי מה שנראה לו שיגרום לו בצורה המיטבית ביותר לשילוב של סיפוק ורווחה כלכלית. לאן זה יילך אין לדעת, בדיוק כמו שכשאני הייתי בין 19 לא היתה שום דרך בעולם לחזות לאן החיים ייקחו אותי.

 

[תמי יונועה]

placid1, יש לי שאלה בתור הורה שעובר את הגיל הזה בפעם הראשונה

אצלנו הבכורה הולכת לקולג' בשנה הבאה אז יש לי פחות נסיון ממך, אבל כשאת כותבת "חיים חברתיים ומשחקי מחשב שמוגבלים רק לסופי שבוע זה בעיני פספוס גדול" אני מנסה להבין אם רק אצלנו, במשולש האונברסיטאות בין הארווארד, MIT, ו-BU, זאת האווירה הכללית בין בני הנוער?... נראה לי שכאן יותר מ-90% מבני הנוער עסוקים כל השבוע ויש להם זמן לאינטרקציה חברתית רק בסופי השבוע... להיפך הפעילות בקבוצות תאטרון או נבחרת ספורט יוצרת אפשרות לאינטרקציה חברתית במהלך השבוע, כשהבת בין הצגות היא "מבלה" את אחר הצהריים לבד (לאו דווקא לומדת, לעיתים קרובות "מבזבזת זמן בצפיה ביוטיוב) אבל אין מצב שיהיה לה עם מי להפגש לבילוי חברתי במהלך השבוע... אפילו כשהם צריכים להכין פרוייקט בקבוצות, הם נפגשים לפגישה קצרה לפני או אחרי ביה"ס או בבלוק פנוי, מחלקים בינהם את העבודה, ובורחים כל אחד לדרכו, מזל שקיים גוגל דוקס בלעדיו הם לא היו מסתדרים... נראה לי ש"לשחק עם חברים אחרי הצהריים" זאת חוויה ששמורה לילדים בבית ספר היסודי, במחוזותינו אנחנו בכלל לא יוצאי דופן, כל החברים שלה מכינים את עצמם לאוניברסיטה וכולם עסוקים במיליון פעילויות אקסטאקריקולר ואין עם מי "לבלות" בימות השבוע... אני מספספת משהו? במקומות אחרים זה נראה אחרת? ושוב, יחסית לאיפה שאנחנו גרים, ההשקעה שלה בבניית "הרזומה לאוניברסיטה" לא הייתה חריגה או אפילו נמוכה ביחס להורים וילדים אחרים בתיכון שלנו.

סתם מתוך עיניין, האם במקומות אחרים בארה"ב זה נראה אחרת? האם קיים במהלך התיכון מפגש חברתי בין בני נוער במהלך השבוע? האם אצלכם ילדים בתיכון לא "עסוקים" עד מעל הראש?