לוח הודעות/מודעות/קישורים/שונות

[שְׁלוֹמִית]

יקירתי המלומדת,

הטחת השימוש בשרש ט.מ.ט.ם או אידיוט כהסברים המתמצים במילה דמגוגיה אינם משכנעים. נתונים או רעיונות יצירתיים לפתרון ישכנעו אותי קצת יותר.. נכון, במשק ישנה אבטלה נוראית. קשה למצוא עבודה אם לא ממש רוצים לעבוד. לא כולם בני מזל למצוא עבודה בלי פשרות, לא כולם. בשביל לעבוד במצב הזה צריך לעשות פשרות. העניין הוא שרבים לא רוצים להתפשר. את צעירה חביבתי, וככל הנראה יש לך טווח מצומצם יחסית של היכרות עם קהל של אנשים שמצאו פתרונות יצירתיים על מנת להתפרנס. זה לא קל. הייתי מצפה ממדינת רווחה לעזור לאנשים ביצירה של מקומות עבודה ולא בחלוקת כספים סתמית. מתוך עבודתי פגשתי אלפים כאלו. ומאידך גם רבים רבים שנהנו לנצל את המדינה. הענקת הדג במקום ללמד לדוג מזמינה שקרנים ורמאים למינהם שבגללם נחשדים הכשרים - כאלו שבאמת זקוקים לזה. ובסופו של דבר גם זה נלקח. ומי צועק? כמו תמיד, בדרך כלל זה ה"מפונקים". לא הנזקקים האמיתיים. הנזק שעושים אותם עצלנים הוא כפול ומכופל ונורא: פעם אחת, כשהם לוקחים במה ואגב טרוניות וטענות משניאים על הציבור את קהל הנזקקים כולו - כשיש בהחלט נזקקים אמיתיים פעם שניה כשהם גורמים לרשויות לחשוד בכשרים פעם שלישית כשהם גורמים לראשי המדינה להרגיש יופי טופי עם קיצוצים דווקא על גבם של נזקקים אלו. ואחרון "חביב" הם זורעים כעסים הדדים בתוך הציבור כולו - הנה לדוגמא מה שקורה פה בפורום. התמיכה באלו שאין להם מוטיבציה להתפשר - לא עוזרת לאף אחד, התמיכה הזו מעצימה את הבעיה. היא נותנת לגיטימציה לאותם אלו שלא רוצים להתפשר. ואל תשכחי שמדיניות הרווחה היא בעיקר על גבם של אלו שכל פירור מס מקשה עליהם את החיים. לא משנה כמה תצעקי שזו דמגוגיה - העובדות היבשות הן שיש יותר מידיי אנשים שמנצלים את המצב. ובמקביל הטיפול השגוי במצב מצד השלטונות. במקום לחפש את הרמאים, שמהווים נתח נכבד מכלל מקבלי הקיצבאות - על חשבון הזכאים האמיתיים, במקום סתם לקצץ בקצבאות לזכאים, - אפשר לייצר תמיכה שמעודדת יציאה לעבודה. ולא חסר רעיונות. במקום לצאת עם כתבות פרובוקטיביות ולצעוק חמס סטייל "המדינה דופקת אותי" צריך לצאת למלחמה עם רעיונות אפקטיביים. אדרבא, טל, אם הבעיות החברתיות הללו באמת כואבות לך, פתחי במחילה מכבודך שרשור מכובד שבו תזמיני את ציבור הקוראים לסיעור מוחין - ל מנת להעלות רעיונות פרודוקטיביים לשיפור המצב במקום התנצחויות תפלות. ...ואחר כך תצררי אותם ותשלחי בצרור לשר האוצר היקר שלנו.. לטיפולך המסור.

 

[transman]

אני מציע פתרון שונה

לדעתי אין בעיה עם חלוקת "דגים" לכל דורש, בלי מנגנון זכאויות ובלי קריטריונים. כמות מסוימת של "דגים" שגם שרי אריסון וגם ההומלס מדיזינגוף 100 זכאים להם. למה הכוונה ב"דגים"? מה שאדם זקוק לו כדי לחפש עבודה וכדי לעבוד: מי שתיה. מזון בסיסי ומזין. ביגוד יד שניה במחיר סמלי, לכל מזג אויר. נעליים. מקום מקלחת ציבורי. שרותים ציבוריים. מקום לינה ציבורי דיור ציבורי זול ופשוט הכשרה מקצועית למקצוע נדרש במשק. מעון ציבורי לילדים (במובן ההשגחתי) חינוך חינם לילדים. לווי מקצועי של עובד סוציאלי לטובת שיפור המצב. טיפולי גמילה. ספרי לימוד. טיפול רפואי. תחבורה ציבורית (ואולי אופניים). שני האחרונים לא קלים, כי סבסוד מדכא התיעלות ותחרות, אך אני מאמין שניתן לתת בהם פתרון חלקי. למעשה, אי אפשר להגיד על משאב אם הוא דגים או חכה. אם יש לי הון קטן בבנק, הוא דגים, אך אם אשקיע אותו בלימודי, בריבית, או בהקמת חברה, הוא למעשה חכה. כך גם לגבי הבגדים שאני לובש והאוכל שאני אוכל. בלעדיהם לא אוכל לעבוד ולהרויחם שוב. אם יסופקו אלה (ועוד ענינים, ברור שהרעיון הוא גולמי), יתבטל הצורך ברוב מרכיבי הקצבה הקיימים כיום. יחסך כסף רב על הוכחת אי כשירות לעבוד. מה תהיה המוטיבציה של אדם? יהיו אנשים שיסתפקו בזה. הם יקומו בבוקר ויאכלו מה שאכלו אתמול ושלשום, ויצאו לעיסוקיהם שלא ידרשו השקעה כספית. לא סביר שיהיה להם טוב במיוחד וצריך להשתדל שלא יהיה להם רע במיוחד. אני מאמין שעל הבסיס הזה לרוב האוכלוסיה תהיה מוטיבציה להרויח כסף שיאפשר רמת חיים גבוהה יותר. מי יממן את זה? מס ההכנסה+בט"ל+מס הבריאות הפרוגרסיביים של כולנו. אולי אפשר יהיה אז אפילו להקטין מעט את שכר המינימום (אם נותר ממנו משהו). קשה לי להעריך את הרווח מביטול חלק מחלוקת הכספים והמנגנון מאחורי הזכאויות ואת ההפסד מחלוקת ה"דגים". על פניו נראה שאם לא ניתן כלכלית לקיים כזו תוכנית (שבשעה 3:00 בלילה נראית די יעילה)אין ולא יהיה לעולם מה לדבר על מדיניות רוחה מספקת. אם ניקח את המשפחה מהכתבה המקורית, שבה יש שני הורים, אחד נכה 100% ואחד מסוגל לעבוד חלקית, ועוד ארבעה ילדים, הרי שיוכלו כולם לשרוד, והילדים יוכלו להגיע לנקודה שממנה ניתן להמשיך הלאה ולשפר את רמת החיים.

 

[אלי ו.]

אל תיקח את המשפחה מהכתבה

אני מכיר יותר מאדם אחד עם סכרת. גם אדם עם נכות של 100% כמו בסכרת יכול לעבוד. יש לי בן שהוא נכה 100%, הוא יודע שעליו לעבוד ולא מצפה להתלות בנכות כתירוץ לא לכלכל את עצמו. לגברת בכתבה יש אסתמה, גם לי יש אסטמה וזה לא מונע ממני לעבוד מעל 60 שעות בשבוע. בקשר להצעה שלך, צריך לעשות תחשיב כספי. אגב, בישראל היום יש דיור צבורי פשוט וזול. (עמידר/עמיגור) מעונות היום לנשים עובדות מסובסדים לפי הכנסה ומצב משפחתי יש השלמת הכנסה וקצבת סעד שמאפשרת קנית מזון בסיסי ויותר יש הכשרות מקצועיות שלא רק חינם אלא גם משלמים לך בזמן ההשתלמות (יצא ללמד בהכשרות כאלה) יש תחבורה צבורית מסובסדת. לא ברור לי למה צריך לתת את הדברים האלה לשרי אריסון, היא לא זקוקה להם. אין סבה שהציבור יתן לכל האזרחים דברים שהם לא צריכים, צריך לתת רק למי שצריך. (באותה הזדמנות אני גם בעד שיבטלו את קצבאות הילדים ויעניקו אותם רק למי שצריך)

 

[transman]

כמה תשובות

לשרי אריסון לא צריך לתת שום דבר מזה. אבל היא לא מהווה בעיה בתחשיב הכולל כי היא משלמת מסים כל כך מעל ומעבר למה שהיא תוכל לקבל מתכנית הרוחה המוצעת. מצדי, שתגור בדיור מוזל ותאכל מזון בסיסי. גלגלי הכלכלה יונעו בדיוק משום שהיא ואנשים עניים ממנה (כך אני מאמין) יבחרו שלא לעשות זאת. מצד שני, אני רוצה להמנע כליל מהצורך להגדיר גבולות חדים וזכאויות, לפחות כפי שהם היום. אני לא רוצה להגיע למצב שלאנשים עדיף לא לעבוד פן תפגע זכאותם. אז אני אומר: אתם זכאים מעצם היותכם חיים ונושמים על האדמה. לא להרבה, אבל לא ניתן לכם לגור ברחוב או לחלות מתזונה לקויה. אני גם מעונין ככל שניתן לא לתת לאנשים כסף. זה מאוד פטרוני לומר שהמדינה יודעת יותר טוב מאזרחיה העניים מה הם צריכים, אך צריך לזכור שעישון, סמים, אלכוהול, הימורים, משקאות קלים יקרים במקום מים וסתם בזבוז כספים ללא תכנון מדוקדק הן תופעות מאוד נפוצות שעולות הרבה מאוד כסף ולא תורמות לניידות החברתית של אף אחד. אם כי עישון במידה נמוכה אני עוד מוכן לקבל כחלק מההתמודדות הנפשית עם החיים. כך אולי גם עם דמי כיס חודשיים נמוכים מאוד, שישמשו לאיזשהו צורך גבוה יותר בפירמידה. אין לי בעיה שתהמר על כל רכושך, כל עוד מחר בבוקר תוכל ללכת לעבודה ולהרויח כסף מחדש על פי כישוריך. אז תכנית הרווחה בהתיחס לדוגמאות שהעלית: לבטל קצבאות ילדים לבטל קצבאות נכות לבטל קצבאות זקנה לבטל דמי אבטלה דיור ציבורי מוזל ופתרונות דיור בסיסיים בחינם (אוהל מוגן מגשם ורוח עם מקלחת ושירותים ציבוריים למשל). מעונות יום לכולם מעונות יום ומוסדות סיעודיים לאנשים עם צרכים מיוחדים חינוך חינם מהגיל הרך ואולי עד לסיום התואר הראשון במוסדות מסוימים שיהיו פתוחים לכולם. הכשרה מקצועית למקצוע נדרש במשק חינם לכולם. אדם נכה 100%, כמו גם אדם "מושלם" פיזית יוכל לבחור אם להתגולל ברפש (שיפוט שלי, זה לא חייב להיות השיפוט שלו) הקיום המינימלי או להתקדם בחיים. בענין התחשיב הכלכלי: פה עלול להיות קבור כלב גדול. יש לי רק תחושות בטן ולא ישבתי לחפש נתונים. אמרת "אין סבה שהציבור יתן לכל האזרחים דברים שהם לא צריכים". אני מסכים. אבל את כל הדברים שאני מציע אנשים צריכים על מנת להשתכר. הם מגולמים בגבהו של שכר המינימום, ובמשמעות של "נטל המיסים". ועוד בענין הצורך: אדם שאיננו ילד לא ילך לבית ספר שבו החינוך חינם פשוט כי איננו ילד. אדם שאיננו ילד רך בשנים לא ילך למעון יום. אדם שיש לו דירה משלו לא ילך לגור באוהל או בדיור פחות טוב (זו כבר הנחה על הפסיכולוגיה של אנשים ובכל זאת). אדם שאיננו מוגבל פיזית לא ילך למעון לאנשים שצריכים עזרה באכילה ומקלחת. אדם שאיננו חולה לא יקבל תרופה. להיפך: בשיטת הקצבאות אנחנו מניחים איזשהו ממוצע של צורך. אנחנו לא בודקים אם הזכאי X צריך יותר תרופות ואוכל מהזכאי Y. אנחנו נותנים לשניהם בדיוק אותו סכום כסף (שניהם קשישים / מובטלים/ ילדים) ושולחים אותם להסתדר.

 

[שְׁלוֹמִית]

אני מוצאת ברעיון שלך

דווקא המון טעם והיגיון פנימי שישבור את מעגר ה"ניצול" של נצלנים והחשדות בכשרים והפיתוי לבטלנות והנטיה לרמות והבזיון על קיומם של נזקקים אמיתיים שאינם מקבלים סיעוד הולם. אני שמחה שהדיון עבר לפסים פרודוקטיביים יותר.

 

[snift]

הרעיון הזה לא חדש. כמובן שצריך ללטש

אותו קצת, אבל בעיקרון הוא נכון. הבעיה היא שמי שמתנגד לו הם דווקא העניים, משום שאז לא תהיה להם שליטה על הכסף. ברור לכולם שבמקום לתת להורים כסף עבור הילדים, עדיף להחיל יום לימודים ארוך. אבל המימוש של הרעיון הזה לאו דווקא ישבור את מעגל הניצול. אם ללכת לבית תמחוי יחשב לדבר משפיל, אז גם עניים אמיתיים ישתדלו לא ללכת ויעדיפו לקבל תקציבים, אם ללכת לבית תמחוי לא יהיה משפיל, אז גם מי שיש לו מספיק כסף לאוכל ילך לשם כדי לאכול ועם הכסף יעשה דברים אחרים.

 

[transman]

רק בענין בית התמחוי

השפלה ופחד לא צריכים להיות חוויות בית התמחוי. להיפך, במידה סבירה (מבחינה כלכלית) זה צריך להיות מקום נעים ובטוח. אם חלק ניכר מאזרחי המדינה יבחרו לאכול את ארוחותיהם בבית התמחוי אני חושב שהרווחנו. אני חושב שההוצאה הציבורי הכוללת לאזרחי המדינה רק תקטן אם אנשים רבים יאכלו אוכל ממבחר סופי שהוכן בכמויות. יתכן שאף נרויח מעט בבריאות אם המנה תהיה מזינה ובריאה יחסית. הורה מהמעמד הבינוני והנמוך שלא יצטרך לעמוד ולבשל יוכל אולי לעשות משהו בזמן המצטבר שיחסך לו, וגם זה שווה ערך לכסף.

 

[snift]

כמובן שלא מדובר בפחד

ממשהו פיזי. לגבי הבחינה הכלכלית, ההוצאה האישית על אוכל גדולה מאוד, המדינה תפסיד הרבה מאוד במס העקיף אם יקנו פחות מוצרי אוכל. אומנם במצב כזה ישאר לאנשים יותר הכנסה פנויה, אך אז אנו עלולים להגיע למצב של "פרדוקס החיסכון" שהוא מסוכן מאוד למשק.

 

[Ergil]

מה הכתבה הזו מנסה להגיד, בעצם?

 

[טל קר]

אולי תקרא שוב את הכתבה?

 

[Ergil]

קראתי. עכשיו מה?

 

[טל קר]

ועכשיו תקרא שוב באמת, לא בכאילו

 

[Ergil]

קראתי. עכשיו מה?

 

[עופר ב.ה]

זה פשוט

1. טענת הכתבה אליה הכותבת מגיבה, כאילו יש בעייה חדשה, של נזקקים נצלנים וחצופים, משוללת כל יסוד. 2. הכותבת לא מוצאת כל רבב בעדויות שמובאות בכתבה, הדלות ממילא. 3. הכותרת מתרעמת על עצם פרסום הכתבה, שמכפישה את ציבור העניים והנזקקים. 4. הכותבת ממליצה לנדבנים להפנות את מיטב מרצם לפעולה לשינוי מדיניותה הכלכלית של הממשלה, במקום להטיל רפש על הציבור לו עוזרים להתקיים. 5. בברכה.

 

[Ergil]

טוב, זה בהחלט היה מאיר עיניים

לפני שקראתי את הכתבה לה הכתבה בלינק הגיבה לא היה לי מושג שאני בעצם רעב עוד מגיל 6.

 

[angela8]

אולי צריך לשאול שאלה יותר רצינית?

ולא להיגרר אחרי הצהוביות של העיתון. והשאלות הן , מה המערך החברתי הנכון? ומהי התיחסות רצינית למערך החברתי הקיים. (האם חלוקה לעוני עושר, היא כספית? (בלבד? ) ונשענת על אלמנטים חיצוניים כמו פלאפון לעומת אוכל? איך באמת אפשר להתיחס האופן רציני מהותית לעניין העוני, ולא רק בעמצעות "טוב ליבם של העשירים".?

 

[snift]

שני דברים :

1. ה"עשיר" אכן חש מרומה. מוכרים לו כל הזמן סיפורים על ילדים שאין להם אוכל לבית הספר ולכן הוא תורם. 2. התוצאה היחידה של כתה מסוג כשה היא שעוד פחות אנשים יתרמו. בכתבה כתוב רק דבר אחד נכון, מי שאחראי על העניין הוא הביטוח הלאומי.

 

[אלי ו.]

וקישור למאמר המקורי

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=482456&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

 

[טל קר]

ותגובתה של חוה רם (האשה מהכתבה)

כמה פסקאות לדוגמה: "* מכונית: אני מודה בפשע. אכן בעלי ואני בעלי מכונית מסחרית ישנה וחבוטה מסוג יונדאי. מכונית זו שימשה אותנו בעבר בעבודתנו והיא אולי הרכוש הכי ממשי שברשותנו. ערכה בשוק כ-15,000 שקל והיא מבוטחת בביטוח המינימלי ביותר שיכולנו לאפשר לעצמנו ובהתאם למה שהחוק מחייב אותנו. מכונית זו משמשת להסעת בעלי הנכה וילדי לטיפולים שלהם, לבתי הספר, והיא אפשרות ההסעה הזולה והנוחה ביותר שאנו יכולים לאפשר לעצמנו כמשפחה המונה שש נפשות + שתי אמהות קשישות שאנו דואגים גם להסעתן. היא גם ביטחון מסוים לרגעי חירום ולתקווה שתהיה לי עבודה כלשהי הכרוכה בהובלה ונסיעות, שעמה אוכל להתמודד. * טלפונים סלולריים: לפני כמה שנים ניתקתי את קו הטלפון של בזק שבביתי משום שלא עמדתי בהוצאות השוטפות והעדפתי לקחת במקומו מכשיר סלולרי במסלול המוזל ביותר. כאם המשפחה שעבדה בניידות גדולה, ושבה תלויים בעל נכה וחולה, שתי אמהות קשישות וילדים קטנים, אני זקוקה לאמצעי קשר. מכשיר הטלפון של בתי ניתן לה מסיבות שאיני רוצה לפרטן והוא מיועד לשיחות נכנסות ושני מספרי חירום. בקרוב יקבל בעלי אישור להנחה גדולה בתשלום לבזק ואני מקווה שאוכל אז להתקין בביתי קו טלפון ולעמוד בהוצאות. עברו הזמנים שבהם טלפון סלולרי היה סמל סטטוס. אני מבינה שהכתבת לא השכילה לראות את ההבדל בין הדברים ואני מקווה שהקוראים הנכבדים עומדים על ההבדל בין צעצוע סלולרי לבין מכשיר קשר המאפשר לי לפקח על שלום ילדי ומשפחתי ולהיות מסוגלת לעמוד לרשותם בזמן אמת למרות המעמסה הגדולה המוטלת עלי. * תאוות פרסום: אני מבינה שאם כלל העניים והניזוקים כלכלית היו שותקים ובולעים את הגלולה המרה בדממה, היה קל ונוח יותר לכולם. מה לעשות שלא כולם מסכימים להישאר בשקט? הייתי שמחה לוותר, וכך גם אחרים, על הפרסום והחשיפה האישיים. אולם, כשברור שנבחרי הציבור אינם רואים פנים ואנשים בבואם לגזור את הגזרות, שלא לדבר על כך שהם אינם מעלים בדמיונם ובחלומותיהם הרעים ביותר מה התחושה של לחיות כך מדי יום ביומו מבלי לראות אור בקצה המנהרה ועם הצורך להתמודד מול ילדים קטנים עם שאלות גדולות - אז כן, אני, בתי ומי שצריך הופיע, צעק, דיבר ומחה. מה שמותר לנבחרי העם לעשות מדי יום ביומו גם בשביל זוטות, ולו רק בעבור יחסי ציבור, לי ולכשכמותי אסור לעשות למען מטרה בסיסית של זעקה אמיתית ומרה, כי אז אנו נחשדים בתאוות פרסום. "

 

[אלי ו.]

מענין שאישה עם כזו יכולת התנסחות

עדיין מובטלת... אם תשימי לב, מלבד מערעור על הצגת העובדות בכתבה, היא מסכימה איתי ולא איתך ועם יחימוביץ. ציטוט מהארץ: בכל קבוצה יש שוליים. לצערי גם בקבוצת העניים יש אנשים התופסים טרמפ על מצוקתם האמיתית של אחרים. אנשים כשר האוצר בנימין נתניהו ויועציו, וכמו הכתבת שכתבה את הכתבה, מפנים את אור הזרקורים לקבוצת השוליים כדי לבסס את הדמגוגיה שלהם ביחס למצב העוני בארץ על ידי הפללה גורפת של ציבור מוכה ממילא. זהו הניסיון המתמיד של השלטון הזה לקבל פטור מאחריות חברתית, שהיוותה את אושיות החברה כאן בארץ. השאלה אינה הגברת חוה רם אלא מה רוחב השוליים. עוד שאלה היא מדוע עיתון הארץ מתמקד בסיפור של השוליים.