לידה עצמית (לל"מ)
- פותח הנושא אשכר ש
- פורסם בתאריך
בחרתי ללדת 'לבד'
כי הרגשתי שכאשר אני לבד, הכל הולך יותר בקלות. זה כמו שרוב האנשים יתפנו הכי במהירות בשירותים אם אף אחד לא נמצא. ואם מישהו יהיה שם, וינדנד 'נו נו נו' הכל ילך יותר לאט. וגם אם מקיימים יחסי מין, יש בעיה להגיע לאורגזמה אם יש נוכחות של מישהו זר בחדר שצופה עליך וסופר את הדקות..
כי הרגשתי שכאשר אני לבד, הכל הולך יותר בקלות. זה כמו שרוב האנשים יתפנו הכי במהירות בשירותים אם אף אחד לא נמצא. ואם מישהו יהיה שם, וינדנד 'נו נו נו' הכל ילך יותר לאט. וגם אם מקיימים יחסי מין, יש בעיה להגיע לאורגזמה אם יש נוכחות של מישהו זר בחדר שצופה עליך וסופר את הדקות..
לי היה ברור שבעלי יהיה שותף מלא.
אחרי הכל הוא היה שותף מלא ביצירת הילד. לגבי מידת השותפות שלו תוכלו לקרוא יד ראשונה בסיפור הלידה שלי המופיע במאמרים. מיילדת היא בהחלט זרה שפוגעת באינטימיות לפחות בעיניי. מאותה סיבה לא ארצה שאמי תהיה נוכחת בלידה. לא היא לא זרה, אבל היא גם לא שייכת לתהליך הלידה. (ממש כפי שלא ארצה קהל בעת קיום יחסי מין).
אחרי הכל הוא היה שותף מלא ביצירת הילד. לגבי מידת השותפות שלו תוכלו לקרוא יד ראשונה בסיפור הלידה שלי המופיע במאמרים. מיילדת היא בהחלט זרה שפוגעת באינטימיות לפחות בעיניי. מאותה סיבה לא ארצה שאמי תהיה נוכחת בלידה. לא היא לא זרה, אבל היא גם לא שייכת לתהליך הלידה. (ממש כפי שלא ארצה קהל בעת קיום יחסי מין).
תמיכה בלידה וקשב לגוף - שתי שאלות
כשאני חושבת על עצמי יולדת ללא מיילדת, מצד אחד, זה נשמע לי מאד נכון. מצד שני - יש שני דברים שמטרידים אותי: 1. תמיכה. גם בלידה שלי, וגם בלידות אחרות שנכחתי בהן, התמיכה הפיסית (מסאז') והרגשית (במיוחד בשלב המעבר, הנקרא גם "משה למה עשית לי את זה") היתה משמעותית מאד, ועזרה לצלוח את השלבים הקשים. איך מתמודדים עם זה בלידה עצמאית? (אני יודעת שלפעמים יש עוד מישהו מהמשפחה בלידה אבל הוא לא בהכרח יודע לתמוך בצורה יעילה). 2. מדברים על זה שבלידה עצמאית, היולדת יודעת, מתוך הקשב לגוף, אם משהו לא בסדר וכן צריך סיוע. אני מוטרדת מכך שלא אדע לזהות האם זהו קול פנימי, או שמא הפחדים שלי מדברים. וגם - במצב שכן אזהה בעיה, מה אפשר לעשות? (ודרך אגב, ללמוד החייאת תינוקות מתדפיס, זה לעג לרש. הסיכוי שזה יעבוד בשטח בעת הצורך (חס וחלילה) הוא מזערי). או שמא קבלת האפשרות שלא הכל ילך טוב (ובסך הכל זה קורה, פה ושם) היא חלק מקבלת תהליך הלידה העצמאית? תודה
כשאני חושבת על עצמי יולדת ללא מיילדת, מצד אחד, זה נשמע לי מאד נכון. מצד שני - יש שני דברים שמטרידים אותי: 1. תמיכה. גם בלידה שלי, וגם בלידות אחרות שנכחתי בהן, התמיכה הפיסית (מסאז') והרגשית (במיוחד בשלב המעבר, הנקרא גם "משה למה עשית לי את זה") היתה משמעותית מאד, ועזרה לצלוח את השלבים הקשים. איך מתמודדים עם זה בלידה עצמאית? (אני יודעת שלפעמים יש עוד מישהו מהמשפחה בלידה אבל הוא לא בהכרח יודע לתמוך בצורה יעילה). 2. מדברים על זה שבלידה עצמאית, היולדת יודעת, מתוך הקשב לגוף, אם משהו לא בסדר וכן צריך סיוע. אני מוטרדת מכך שלא אדע לזהות האם זהו קול פנימי, או שמא הפחדים שלי מדברים. וגם - במצב שכן אזהה בעיה, מה אפשר לעשות? (ודרך אגב, ללמוד החייאת תינוקות מתדפיס, זה לעג לרש. הסיכוי שזה יעבוד בשטח בעת הצורך (חס וחלילה) הוא מזערי). או שמא קבלת האפשרות שלא הכל ילך טוב (ובסך הכל זה קורה, פה ושם) היא חלק מקבלת תהליך הלידה העצמאית? תודה
כרמית
לגבי התמיכה... גם אני נזקקתי לתמיכה פיזית בשלב המעבר, וקיבלתי אותה, מבעלי. בלידה האחרונה דווקא חשבתי שאולי אלד לבד ואני לא יודעת איך הייתי מעבירה את צירי המעבר לבד, אך אני מאמינה שהייתי מוצאת תנוחה או משהו שיעזור לי (אולי זרם מים חמים מהטוש..). לתמיכה רגשית בשלב ה"סוזוקיסאן, למה עשית לי את זה" נזקקתי רק בלידת בית החולים שלי, שנמשכה 35 שעות, בפעם הראשונה שילדתי ואגינאלית. לא היתה עימי מלווה או דולה, אז התקשרתי לחברה טובה לקבלת התמיכה לה נזקקתי. ללידתו של בני הקטן, הכנתי שלוש חברות תומכות (מהארץ ומארה"ב) שייתכן ויקבלו טלפון ממני. בלידה עצמה הייתי כל כך סגורה בתוך מרחב הלידה שלי, שלרגע לא היה לי צורך לצאת מהבועה. בלידת ביתי הקטנה, הכל תיקתק כל כך מהר וחלק, ששוב, לא היה לי צורך בתמיכה רגשית. יש המון סיפורי לידת סולו באתרים שצירפנו לשירשור. מהרבה סיפורים שאני קראתי, דווקא נשים שבבחרו ללדת לגמרי לבד פחות סבלו כאבים ולא נזקקו כלל לתמיכה (שרה?). ואולי זה קשור?
אבל גם בלידה עצמית, תמיד ניתן להזמין אנשים שאת בוטחת בהם שיתמכו בצורה יעילה. אין חוקים
לדעתי כשאישה יולדת בחברת מלווה\מיילדת בלידת בית - בניגוד לל"מ או אפילו לבית חולים, יש סיכוי רב יותר שהיא תחווה את עצמה כחלשה ונזקקת. המיילדת היא האם הגדולה שיודעת הכל, המלווה היא האחות הגדולה והמנוסה, והיולדת "תשען" עליהם, תחפש אצלן תשובות, ותרגיש שהיא "לא יכולה יותר" במקום למצוא את הכוחות שקיימים בתוכה ללדת מעצמה. (או שאולי זה רק הדרך בה אני הייתי חווה לידה עם מיילדת...) ??? טוב, חייבת לרוץ, אך אחזור מאוחר יותר עם תשובה לחלק השני..
לגבי התמיכה... גם אני נזקקתי לתמיכה פיזית בשלב המעבר, וקיבלתי אותה, מבעלי. בלידה האחרונה דווקא חשבתי שאולי אלד לבד ואני לא יודעת איך הייתי מעבירה את צירי המעבר לבד, אך אני מאמינה שהייתי מוצאת תנוחה או משהו שיעזור לי (אולי זרם מים חמים מהטוש..). לתמיכה רגשית בשלב ה"סוזוקיסאן, למה עשית לי את זה" נזקקתי רק בלידת בית החולים שלי, שנמשכה 35 שעות, בפעם הראשונה שילדתי ואגינאלית. לא היתה עימי מלווה או דולה, אז התקשרתי לחברה טובה לקבלת התמיכה לה נזקקתי. ללידתו של בני הקטן, הכנתי שלוש חברות תומכות (מהארץ ומארה"ב) שייתכן ויקבלו טלפון ממני. בלידה עצמה הייתי כל כך סגורה בתוך מרחב הלידה שלי, שלרגע לא היה לי צורך לצאת מהבועה. בלידת ביתי הקטנה, הכל תיקתק כל כך מהר וחלק, ששוב, לא היה לי צורך בתמיכה רגשית. יש המון סיפורי לידת סולו באתרים שצירפנו לשירשור. מהרבה סיפורים שאני קראתי, דווקא נשים שבבחרו ללדת לגמרי לבד פחות סבלו כאבים ולא נזקקו כלל לתמיכה (שרה?). ואולי זה קשור?
ממשיכה
לגבי התמיכה.. מאחר ואני מאמינה שלידה היא דבר מאד טבעי ופשוט, אני לא חושבת שיולדת באמת זקוקה לכל כך הרבה תמיכה בזמן הלידה. הגוף עושה את מלאכתו נפלא, ללא כל עזרה. כפי שאמרתי, אני חושבת שתומכים דווקא עלולים להחליש את היולדת ומעבר לכך, לדעתי גם עלולים להפריע למהלכה כי היולדת עלולה לחפש אצלם תשובות ותמיכה ולא להקשיב לגופה. מנסיוני, כשילדתי לבד הכל היה מאד בהיר. לרגע לא היו לי ספקות או חששות, המוח בכלל כבה, וגם בלידה השניה, למרות שהמשכתי לתפקד בחיי היום יום, לא עסקתי בחשיבה על מה קורה לגופי, מה עלול לקרות, וכדומה. אני מאמינה שזה אינדוידואלי, ואולי מישהי כמו שרה (וכמוך) שיודעת כל כך הרבה על כל התהליך והסכנות תתעסק יותר בניתוחים ופירושים... לא יודעת. בכל מקרה, כאשר אין תמיכה, קל יותר להתנתק מהסביבה וללדת בפשטות. יחד עם זאת, כמובן שאם יש מחסומים נפשיים, כדאי לעבוד עליהם לפני הלידה.. זה מתחבר לי לשאלה השניה ששאלת. איך אפשר להבדיל בין פחד לאינסטינקט.. יש הרבה דיונים על כך בפורום הלל"מ, כשהשואלות הן בעיקר נשים שעדיין לא ילדו ולטענת היולדות - פשוט יודעים! אין לי נסיון עם כך כי גם לא חוויתי פחדים בלידה, וגם לא בעיות. ממה שאני מבינה, בזמן הלידה, המוח כובה והגוף משתלט .במידה ויש בעיה, אורות אדומים יתחילו להבהב והמוח יתחיל לעבוד! זה קורה גם בלידות עם מלווים, אך אז, יש סיכון שהיולדת תבקש מהמיילדת תשובה ולא תתן לגופה לכוון אותה. כי הפתרון מגיע לרוב דרך הגוף. הגוף נותן אותותיו מיד. לך, היולדת, יש אז אפשרות להחליט האם לתת לגוף להמשיך בלידה ולסמוך עליו שהוא יפתור את הבעיה או לקחת את עצמך לבי"ח. אני למעשה חושבת שכשיש מיילדת זה מגביר את הסיכון כי כשסומכים על אדם חיצוני לעלות על הבעיה ולפתור אותה זה עלול לעלות בזמן וביעילות הפתרון. Bottom line אני מאמינה שהגוף יודע הכי טוב, וגם אם לא מבינים בדיוק את התהליך, הגוף ימצא את הדרך ההכי נכונה לפתירת הבעיה. קראתי סיפור על בחורה שלפתע היתה צריכה ללחוץ, למרות שהיה לה ברור שהיא לא בפתיחה מלאה... היא לחצה פעמיים, נקרעה לחלוטין וילדה - דרך השיליה -!!! סיפור נוסף של בחורה שילדה ויבק בלל"מ (באנגלית ubac - unassisted birth after ceasarian ) ולפתע חשה כאב דוקר מכיוון הצלקת. היא פינתה את עצמה מיד לבית חולים שם נמצא שהתחיל לה uterous rapture. כמובן שהיא הגיעה בזמן (זה לא כמו בלון שמתפוצץ - אך לך בטח שאני לא צריכה להסביר
) והיא נותחה בהצלחה. למרות כל האמור לעיל, למען ההגינות, חשוב לי לציין שיש מספר לידות עצמיות שנגמרות בבית חולים גם ללא הצדקה רפואית: אפיסת כוחות, איבוד ביטחון וכדומה. במקרים אלו ייתכן ולו היתה מיילדת הלידה היתה מסתיימת בבית. [למרות שאני יודעת ללדת לבד, אני לא יודעת כל כך טוב לכתוב על זה, אז סליחה אם זה יצא קצת מבולגן ולא מנוסח הכי טוב..]
לגבי התמיכה.. מאחר ואני מאמינה שלידה היא דבר מאד טבעי ופשוט, אני לא חושבת שיולדת באמת זקוקה לכל כך הרבה תמיכה בזמן הלידה. הגוף עושה את מלאכתו נפלא, ללא כל עזרה. כפי שאמרתי, אני חושבת שתומכים דווקא עלולים להחליש את היולדת ומעבר לכך, לדעתי גם עלולים להפריע למהלכה כי היולדת עלולה לחפש אצלם תשובות ותמיכה ולא להקשיב לגופה. מנסיוני, כשילדתי לבד הכל היה מאד בהיר. לרגע לא היו לי ספקות או חששות, המוח בכלל כבה, וגם בלידה השניה, למרות שהמשכתי לתפקד בחיי היום יום, לא עסקתי בחשיבה על מה קורה לגופי, מה עלול לקרות, וכדומה. אני מאמינה שזה אינדוידואלי, ואולי מישהי כמו שרה (וכמוך) שיודעת כל כך הרבה על כל התהליך והסכנות תתעסק יותר בניתוחים ופירושים... לא יודעת. בכל מקרה, כאשר אין תמיכה, קל יותר להתנתק מהסביבה וללדת בפשטות. יחד עם זאת, כמובן שאם יש מחסומים נפשיים, כדאי לעבוד עליהם לפני הלידה.. זה מתחבר לי לשאלה השניה ששאלת. איך אפשר להבדיל בין פחד לאינסטינקט.. יש הרבה דיונים על כך בפורום הלל"מ, כשהשואלות הן בעיקר נשים שעדיין לא ילדו ולטענת היולדות - פשוט יודעים! אין לי נסיון עם כך כי גם לא חוויתי פחדים בלידה, וגם לא בעיות. ממה שאני מבינה, בזמן הלידה, המוח כובה והגוף משתלט .במידה ויש בעיה, אורות אדומים יתחילו להבהב והמוח יתחיל לעבוד! זה קורה גם בלידות עם מלווים, אך אז, יש סיכון שהיולדת תבקש מהמיילדת תשובה ולא תתן לגופה לכוון אותה. כי הפתרון מגיע לרוב דרך הגוף. הגוף נותן אותותיו מיד. לך, היולדת, יש אז אפשרות להחליט האם לתת לגוף להמשיך בלידה ולסמוך עליו שהוא יפתור את הבעיה או לקחת את עצמך לבי"ח. אני למעשה חושבת שכשיש מיילדת זה מגביר את הסיכון כי כשסומכים על אדם חיצוני לעלות על הבעיה ולפתור אותה זה עלול לעלות בזמן וביעילות הפתרון. Bottom line אני מאמינה שהגוף יודע הכי טוב, וגם אם לא מבינים בדיוק את התהליך, הגוף ימצא את הדרך ההכי נכונה לפתירת הבעיה. קראתי סיפור על בחורה שלפתע היתה צריכה ללחוץ, למרות שהיה לה ברור שהיא לא בפתיחה מלאה... היא לחצה פעמיים, נקרעה לחלוטין וילדה - דרך השיליה -!!! סיפור נוסף של בחורה שילדה ויבק בלל"מ (באנגלית ubac - unassisted birth after ceasarian ) ולפתע חשה כאב דוקר מכיוון הצלקת. היא פינתה את עצמה מיד לבית חולים שם נמצא שהתחיל לה uterous rapture. כמובן שהיא הגיעה בזמן (זה לא כמו בלון שמתפוצץ - אך לך בטח שאני לא צריכה להסביר
../images/Emo41.gif ../images/Emo41.gif אפשר עוד להמשיך בדיון?
קודם כל - תודה על התשובה המעמיקה והמרתקת (והמנוסחת היטב!). באותם נושאים: לגבי תמיכה: בלידה שלי, לא כל כך ידעתי "למצוא את עצמי" בתחילת הצירים (מהר מאד אלו היו צירים חזקים של לידה, לא צרצורי התחלה). כשבאה המיילדת היא עזרה לי ממש, אפילו בעצה של איך להשען, ובמיוחד במסאז' המדויק (לא מסובך, אבל לא הייתי מעלה אותו על דעתי לבד, בשביל לבקש מבן הזוג). יכול להיות שהיום, עם הידע שרכשתי מאז הלידה (בעיקר ידע מעשי, תיאוריה היתה לי גם קודם), כן הייתי מסוגלת ליצור לעצמי את התמיכה, אבל אז - אני מרגישה שהקושי לא נבע מהסתמכות על המיילדת, אלא ממשהו אחר. האם הכנת/ן את עצמך/ן איכשהו להתמודדות עם הצירים (לא מתכוונת לידע רפואי, אלא לאופן ההתמודדות)? לגבי מצבים הדורשים התערבות: אחד הסיבוכים הנפוצים יותר בלידה, הוא דימום יתר של האם או סיבה אחרת לצניחת המוגלובין. במצב כזה, בעצם היולדת לא יכולה, פיסית, לתפקד - לא להעריך את מצבה, לא לבצע טיפולי חירום, אפילו לא לדאוג לפינוי. [זה לא מצב נורמלי של לידה, אבל גם בלידות בית, מהסוג הלא התערבותי, פגשתי כבר לפחות 2 לידות שבהן היולדת היתה חלשה מאד בגלל איבוד דם, ונדרשה התערבות של המיילדת וטיפול ביולדת]. איך מתיחסים לאפשרות הזאת בלידה עצמאית?
קודם כל - תודה על התשובה המעמיקה והמרתקת (והמנוסחת היטב!). באותם נושאים: לגבי תמיכה: בלידה שלי, לא כל כך ידעתי "למצוא את עצמי" בתחילת הצירים (מהר מאד אלו היו צירים חזקים של לידה, לא צרצורי התחלה). כשבאה המיילדת היא עזרה לי ממש, אפילו בעצה של איך להשען, ובמיוחד במסאז' המדויק (לא מסובך, אבל לא הייתי מעלה אותו על דעתי לבד, בשביל לבקש מבן הזוג). יכול להיות שהיום, עם הידע שרכשתי מאז הלידה (בעיקר ידע מעשי, תיאוריה היתה לי גם קודם), כן הייתי מסוגלת ליצור לעצמי את התמיכה, אבל אז - אני מרגישה שהקושי לא נבע מהסתמכות על המיילדת, אלא ממשהו אחר. האם הכנת/ן את עצמך/ן איכשהו להתמודדות עם הצירים (לא מתכוונת לידע רפואי, אלא לאופן ההתמודדות)? לגבי מצבים הדורשים התערבות: אחד הסיבוכים הנפוצים יותר בלידה, הוא דימום יתר של האם או סיבה אחרת לצניחת המוגלובין. במצב כזה, בעצם היולדת לא יכולה, פיסית, לתפקד - לא להעריך את מצבה, לא לבצע טיפולי חירום, אפילו לא לדאוג לפינוי. [זה לא מצב נורמלי של לידה, אבל גם בלידות בית, מהסוג הלא התערבותי, פגשתי כבר לפחות 2 לידות שבהן היולדת היתה חלשה מאד בגלל איבוד דם, ונדרשה התערבות של המיילדת וטיפול ביולדת]. איך מתיחסים לאפשרות הזאת בלידה עצמאית?
אז ככה:
לגבי התמודדות: הגלל שישעתי שזו הולכת להיות לידה אינטימית (ממש כמו ההריון שעשיתי ללא התערבות/מעקב רפואי) הייתי מאוד קשובה לגופי. לפיכך עשיתי מה שהרגיש לי נכון לאותו רגע. אם תקראי את סיפור הלידה שלי תראי שאני נתתי את הטון בכל מהלכה אפילו שזו היתה הלידה הראשונה שלי. באשר לדימום חלק מעניין לל"מ זה לקחת אחריות על עצמך ותינוקך. זה כולל עשיית המחקר הנחוץ לדעת מה את רוצה שיהיה נגיש למצבי של "מה אם". לי היה תמיסת "ילקוט רועים", מתכון לתמהיל פלפל חריף וחומץ בן יין אדום שעזר לי מאוד עם הדימום הבלתי נשלט שהיה לי כשהיפלתי (הפלה טבעית שבוע 9). ו... תוכנית לידה מאוד מפורטת הכוללת הוראות של מה לעשות בכל מצב כך שגם אם לא אהיה מסוגלת לתקשר או לא אהיה קוהרנטית, בעלי יידע מה רצוני שיעשה.
לגבי התמודדות: הגלל שישעתי שזו הולכת להיות לידה אינטימית (ממש כמו ההריון שעשיתי ללא התערבות/מעקב רפואי) הייתי מאוד קשובה לגופי. לפיכך עשיתי מה שהרגיש לי נכון לאותו רגע. אם תקראי את סיפור הלידה שלי תראי שאני נתתי את הטון בכל מהלכה אפילו שזו היתה הלידה הראשונה שלי. באשר לדימום חלק מעניין לל"מ זה לקחת אחריות על עצמך ותינוקך. זה כולל עשיית המחקר הנחוץ לדעת מה את רוצה שיהיה נגיש למצבי של "מה אם". לי היה תמיסת "ילקוט רועים", מתכון לתמהיל פלפל חריף וחומץ בן יין אדום שעזר לי מאוד עם הדימום הבלתי נשלט שהיה לי כשהיפלתי (הפלה טבעית שבוע 9). ו... תוכנית לידה מאוד מפורטת הכוללת הוראות של מה לעשות בכל מצב כך שגם אם לא אהיה מסוגלת לתקשר או לא אהיה קוהרנטית, בעלי יידע מה רצוני שיעשה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.