אני רצינית לגמרי, נמאס לי מההתנשאות הבלשנית
על כל מי שלא נושא בתואר "בלשן", כאילו הוא לא מבין מהחיים שלו בלשון או בבלשנות או ספציפית בסמנטיקה. בסדר, אז המילונאים טועים, והספרים, ומשרד החינוך וגם אני. מה אני יכולה לומר על זה שלא אמרתי כבר? זכותך לא להסכים, אני כבר מזמן לא מתרגשת, זו תהיה הפעם הלא-יודעת-כמה השבוע. אבל מה לעשות, הקייס שבנית לא משכנע (אותי), ולו המצב היה הפוך, אני בספק שהיית ממהר לקבל את עמדתי.
האירוניה היא שכבר הסכמת שמדובר בוויתור (או לפחות כך התרשמתי) וכרגע הדיון הוא רק על סמנטיקה... אבל הסמנטיקה מושפעת מהפרגמטיקה, אז לא ברורה לי ההפרדה המלאכותית שאתה עושה כאן. הפער בין הסמנטיקה לפרגמטיקה רלוונטי באותם מקרים שבהם יש פער בין המסר הלשוני לקידוד המילולי שלו, אבל זה לא המקרה. הרי אם מילה משמשת באופן קבוע בהקשרים מסוימים במשמעויות מסוימות, זה מה שמגדיר אותה. כך הסמנטיקה עובדת, כך מילים מרחיבות את משמעותן, אז מה קרה הפעם? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
הדוגמה שנתת עם וי"ו החיבור לא רלוונטית, מאחר שהיא מילת חיבור בסיסית, ניטרלית, אין לה קשר לוגי מובהק אלא כשמה כן היא, היא מחברת, מוסיפה, ואת זה עושות גם מילות קישור אחרות שיש להן קשר לוגי מובהק.
אני שואלת לפעמים תלמידים "מה נותן לנו החלק הזה במשפט?" והתשובה שאני מקבלת לעתים היא "מוסיף מידע". ואללה, זה בדרך כלל נכון...
לרוב כשמוסיפים עוד מילים למשפט המטרה היא להוסיף עוד מידע... גם תיאור ויתור מוסיף מידע, וגם תיאור סיבה, וזמן...
אבל הרעיון בשימוש במילות קישור רלוונטיות, כאלה שכבר מביעות קשר לוגי מסוים, הוא להאכיל את הנמען בכפית, לא לתת לו להסיק לבד את הקשר הלוגי אלא לעשות זאת עבורו. לכן אני גם אומרת שאם יש קשר לוגי מובהק יש להשתמש במילה רלוונטית ולא בוי"ו החיבור (כי על זה לא יקבלו את הנקודות במטלה...).
וי"ו החיבור לא מקבלת משמעויות נוספות כי היא משאירה לך
להסיק את הקשר הלוגי, לא עושה זאת עבורך. אבל לו היו מתחילים להשתמש בה בהקשרים
מסוימים, היא הייתה מקבלת מובהקות סמנטית, והמשמעות הזו הייתה מתווספת אליה ובהמשך גם מתועדת במילונים (כי זה מה שמילונאים טובים עושים).
בניגוד לוי"ו החיבור, "אפילו" לא משאירה לך את העבודה, היא מופיעה בהקשרים
מסוימים שניתן לאפיין (וזו מלאכתם של המילונאים), אז למה שאלה לא יהיו המשמעויות שלה?
העובדה שיש ל"אפילו" שימוש נוסף שלא קשור לוויתור לא מעלה ולא מורידה. לדוגמה, גם המילה "כי" משמשת בימינו בכמה אופנים (בתנ"ך יותר). הנפוץ ביותר בימינו (במשלב בינוני) הוא לפתיחת פסוקית סיבה שבאה אחרי הפועל, אבל היא משמשת (במשלב גבוה) גם כמילה הפותחת פסוקית תוכן (לוואי / מושא) כחלופה לשי"ן הזיקה. אז מה בכך? האם העובדה שיש לה שני שימושים שונים בהקשרים שונים אומרת שזו רק פרגמטיקה ולא סמנטיקה?
