מבצע פסקה ביום - מאוחד!
- פותח הנושא אלודאה
- פורסם בתאריך
לחוץ ומהיר
כי אין לי זמן. אבל הנה "הדבר הזה על הילדים של יום שני" פסקה חמישית.
כשהיו הילדים ישובים סביבו בשנית, עיניהם בורקות ומתחננות להמשך הסיפור, גירד הזקן את פדחתו עטויית
הפלומה מתחת לעיגול הבד הרקום קמיעות. "איפה הייתי? בואו נראה...." הוא משך את מילותיו.
"הנחש!"
"הנחש אכל את הפירות!" קראו הילדים במקהלה נלהבת.
"אוה! נכון." הזקן חייך והניח את הנחש על הסלע לידו, שם התכרבל הזוחל לערימה ונדם. "הנחש אכל מפירות
העץ וויתר על גופו הישן כדי לקבל את מתנותיו החדשות. לאחר שנוכח בקיומם של הפולשים, ביקש הנחש
להזהיר את שאר יצירי הבריאה, להודיעם על הסכנה האורבת להם. אך יציריה הרכים של הבריאה החדשה היו
תמימים, דעתם אינה נגועה בחשכת הפחד. ביאושו, פנה הנחש אל האיש והאישה הראשונים. האישה הייתה
ידידה לנחש ושעות רבות בילו בנעימים בתורם אחר דברי מאכל. האישה כמעט ולא זיהתה את ידידה בצורתו
החדשה ודרשה בשלומו בדאגה. הוא ניסה לספר לה על השינוי שעבר, על החשיכה שראה אך היא, רכה
בשנים ותמה, לא הבינה את שביקש לומר. או אז החליט הנחש ביאושו להערים עליה. אם לא יוכל לשכנע
אותה, יוכל להראות לה. הוא הוביל אותה אל העץ, העץ החדש, היחיד ועיניה אורו למראה הפירות
החדשים,שהיו נאים למראה. לעיתים קרובות היה הנחש ידידה מוביל אותה אל עץ או שיח נושא פירות והם היו
חולקים במציאה החדשה. בידעו כמה אהבה האישה את טעמו של מאכל חדש הציע לה הנחש מן הפירות.
זריזה וגמישה הייתה האישה ובלי כל קושי טיפסה על ענפי העץ ואספה מן הפרי. הנחש צפה בה כשנגסה מן
הפרי בכל פה. השינוי לא איחר להגיע והאישה נפלה את העשב כשגפיה המשתנים סירבו לתמוך בה. כשקמה
בשנית, לא הייתה עוד רכה בשנים ותמה. היא ראתה בעיניים חדשות, הילכה בעולם בגוף שונה וחזק, גמיש
ובעל עצמה שלא הייתה מודעת לה בעבר, עצמה שחלקה נרמז בכתמי הדם שעל ירכיה. עידן התום נגוז
והבריאה לא הייתה עוד מקום שקט ושליו שדבר רע לא יכול לקרות בו. העיניים דרכם צפתה בעולם השתנו
וכעת ראתה את הקור, את החשיכה האורבת. היא פנתה אל הנחש בבהלה וזה הסביר לה שנית את כל שראה.
הפעם- היא הבינה.
כי אין לי זמן. אבל הנה "הדבר הזה על הילדים של יום שני" פסקה חמישית.
כשהיו הילדים ישובים סביבו בשנית, עיניהם בורקות ומתחננות להמשך הסיפור, גירד הזקן את פדחתו עטויית
הפלומה מתחת לעיגול הבד הרקום קמיעות. "איפה הייתי? בואו נראה...." הוא משך את מילותיו.
"הנחש!"
"הנחש אכל את הפירות!" קראו הילדים במקהלה נלהבת.
"אוה! נכון." הזקן חייך והניח את הנחש על הסלע לידו, שם התכרבל הזוחל לערימה ונדם. "הנחש אכל מפירות
העץ וויתר על גופו הישן כדי לקבל את מתנותיו החדשות. לאחר שנוכח בקיומם של הפולשים, ביקש הנחש
להזהיר את שאר יצירי הבריאה, להודיעם על הסכנה האורבת להם. אך יציריה הרכים של הבריאה החדשה היו
תמימים, דעתם אינה נגועה בחשכת הפחד. ביאושו, פנה הנחש אל האיש והאישה הראשונים. האישה הייתה
ידידה לנחש ושעות רבות בילו בנעימים בתורם אחר דברי מאכל. האישה כמעט ולא זיהתה את ידידה בצורתו
החדשה ודרשה בשלומו בדאגה. הוא ניסה לספר לה על השינוי שעבר, על החשיכה שראה אך היא, רכה
בשנים ותמה, לא הבינה את שביקש לומר. או אז החליט הנחש ביאושו להערים עליה. אם לא יוכל לשכנע
אותה, יוכל להראות לה. הוא הוביל אותה אל העץ, העץ החדש, היחיד ועיניה אורו למראה הפירות
החדשים,שהיו נאים למראה. לעיתים קרובות היה הנחש ידידה מוביל אותה אל עץ או שיח נושא פירות והם היו
חולקים במציאה החדשה. בידעו כמה אהבה האישה את טעמו של מאכל חדש הציע לה הנחש מן הפירות.
זריזה וגמישה הייתה האישה ובלי כל קושי טיפסה על ענפי העץ ואספה מן הפרי. הנחש צפה בה כשנגסה מן
הפרי בכל פה. השינוי לא איחר להגיע והאישה נפלה את העשב כשגפיה המשתנים סירבו לתמוך בה. כשקמה
בשנית, לא הייתה עוד רכה בשנים ותמה. היא ראתה בעיניים חדשות, הילכה בעולם בגוף שונה וחזק, גמיש
ובעל עצמה שלא הייתה מודעת לה בעבר, עצמה שחלקה נרמז בכתמי הדם שעל ירכיה. עידן התום נגוז
והבריאה לא הייתה עוד מקום שקט ושליו שדבר רע לא יכול לקרות בו. העיניים דרכם צפתה בעולם השתנו
וכעת ראתה את הקור, את החשיכה האורבת. היא פנתה אל הנחש בבהלה וזה הסביר לה שנית את כל שראה.
הפעם- היא הבינה.
אני מרגישה... מרירות. ושום דבר אחר.
יעקב הביט במכשפה.
היא גירדה את סנטרה. "אם מוח עצם תברח, אתה חושב שתוכל לתפוס אותה שוב?"
יעקב הנהן. זו העבודה שלו. הוא טוב בה.
"בבקשה," מכשפה חייכה אל מוח עצם חיוך מתוח. "ספרי לנו מה את יכולה לעשות בשבילנו."
מוח עצם פרצה בצחוק, ורצה בתוך התא שלה, חובטת בקירות בכפות ידיה.
יעקב שמע את מכשפה נאנחת. היא לכסנה אליו מבט. "אתה בטוח?"
הוא הנהן שוב.
מוח עצם חיככה את כפות ידיה זו בזו. "אני מכירה את הקללה הזו, כי היא הייתה מוטלת עליי פעם. אני זוכרת איך בעל האוב הסיר אותה."
"מי בעל האוב הזה," התחילה מכשפה.
"מת!" קראה מוח עצם. "הוא מת. אבל אני שמרתי את הדברים שלו ביחד עם החסכונות שלי. החבאתי אותם במקום סודי. החבאתי, החבאתי, החבאתי."
היא נשענה על הסורגים ורחרחה. "קללות הן כמו אוכל. הן מתקלקלות אחרי מספיק זמן. אני יכולה להריח אותה ממך," היא נדה בראשה ועצמה את עיניה. "זה לא נעים."
"תוכיחי את זה!" קראה מכשפה. "תוכיחי לנו שיש על יעקב קללה או שלא נשתף איתך פעולה."
"לא," אמר יעקב.
מכשפה הביטה בו.
"אני מרגיש שיש משהו."
"ובעל האוב הזה," מכשפה הצרה את עיניה. "איך הוא מת בדיוק?"
מוח עצם הרימה את גבותיה. "מה זאת אומרת? בשיבה טובה."
"כדאי שתהיה מאוד בטוח בנוגע לזה, יעקב," מכשפה רטנה. אבל היא שלפה את צרור המפתחות מכיסה.
יעקב הביט במכשפה.
היא גירדה את סנטרה. "אם מוח עצם תברח, אתה חושב שתוכל לתפוס אותה שוב?"
יעקב הנהן. זו העבודה שלו. הוא טוב בה.
"בבקשה," מכשפה חייכה אל מוח עצם חיוך מתוח. "ספרי לנו מה את יכולה לעשות בשבילנו."
מוח עצם פרצה בצחוק, ורצה בתוך התא שלה, חובטת בקירות בכפות ידיה.
יעקב שמע את מכשפה נאנחת. היא לכסנה אליו מבט. "אתה בטוח?"
הוא הנהן שוב.
מוח עצם חיככה את כפות ידיה זו בזו. "אני מכירה את הקללה הזו, כי היא הייתה מוטלת עליי פעם. אני זוכרת איך בעל האוב הסיר אותה."
"מי בעל האוב הזה," התחילה מכשפה.
"מת!" קראה מוח עצם. "הוא מת. אבל אני שמרתי את הדברים שלו ביחד עם החסכונות שלי. החבאתי אותם במקום סודי. החבאתי, החבאתי, החבאתי."
היא נשענה על הסורגים ורחרחה. "קללות הן כמו אוכל. הן מתקלקלות אחרי מספיק זמן. אני יכולה להריח אותה ממך," היא נדה בראשה ועצמה את עיניה. "זה לא נעים."
"תוכיחי את זה!" קראה מכשפה. "תוכיחי לנו שיש על יעקב קללה או שלא נשתף איתך פעולה."
"לא," אמר יעקב.
מכשפה הביטה בו.
"אני מרגיש שיש משהו."
"ובעל האוב הזה," מכשפה הצרה את עיניה. "איך הוא מת בדיוק?"
מוח עצם הרימה את גבותיה. "מה זאת אומרת? בשיבה טובה."
"כדאי שתהיה מאוד בטוח בנוגע לזה, יעקב," מכשפה רטנה. אבל היא שלפה את צרור המפתחות מכיסה.
עוץליגוץלי
New member
מזכיר לי במעט סיפור קצר
שקראתי לפני המון שנים ב"פנטזיה 2000". לא זוכר את שמו.
 
ואת לא "תפסת טרמפ", את נוסעת מכובדת ומוזמנת
שקראתי לפני המון שנים ב"פנטזיה 2000". לא זוכר את שמו.
 
ואת לא "תפסת טרמפ", את נוסעת מכובדת ומוזמנת
עוץליגוץלי
New member
הפעם שתי פסקות. אתמול לא כתבתי
 
שבת, ה-8 בינואר 77. אברהם משה לונץ סוף סוף בדרך חזרה לים. אחרי חודשיים של גילוח זקן, החלפת הזקף ולוחות החרטום, תיקון נזילות סביב בית החרב, צבע וקנפט חדש, הלוויתנית הכחולה על העגלה כשהחניכים ויוסי מאזנים אותה ומגלגלים לאט לעבר הים. אותיות שחורות "א.מ. לונץ" על רקע הכחול של הדופן, הצבע הכתום של השפות, הצבע הלבן של הספסלים מבהיקים בשמש החורפית, כשיוסי מנחה את אלי לכוון את העגלה והחניכים לאורך הבטונדה חזרה אל המים. במים. הלוחות שהתיבשו בחודשיים האחרונים מעבירים דליפה קטנה, היא תיפסק אחרי שהלונץ תשתה מספיק מים. החניכים משכו החוצה את העגלה, רגליהם שחורות מהבוצה שבתחתית המעגן, ידיהם משחירות מהבוצה שדבקה בגלגלי העגלה וחבלי ההנחיה.
 
.
.
.
 
שבת, ה-15 בינואר 77. כשדמעות בעיניו, יוסי הביט מהגשר אל המעגן. כתם שחור צף על המים, נדבק לכל דבר. הלונץ, שרק שבוע שעבר ירדה למים, שקועה עד השפות ומושחרת. אי אפשר לקרוא את שם הסירה, אי אפשר להפליג. חודשיים של שיפוצים - וחזרנו לנקודת ההתחלה. השמן השחור המיס את הצבע, פורר את הקנפט מבין הלוחות, הפך את הלוויתנית הכחולה והנקיה ללגיגית שחורה ומלוכלכת. החניכים גלגלו את העגלה הגדולה למים, אלי מכוון את הגלגלים כך שהשידרית של הלונץ תזכה לתמיכה, והם החלו למשוך את הסירה הגדולה חזרה לצריף, רגליהם מושחרות משמן ובוצה, חולצותיהם מוכתמות ובפיהם טעמו המתכתי המר של הנפט. חודשיים של שיפוצים, והכל נהרס.
 
שבת, ה-8 בינואר 77. אברהם משה לונץ סוף סוף בדרך חזרה לים. אחרי חודשיים של גילוח זקן, החלפת הזקף ולוחות החרטום, תיקון נזילות סביב בית החרב, צבע וקנפט חדש, הלוויתנית הכחולה על העגלה כשהחניכים ויוסי מאזנים אותה ומגלגלים לאט לעבר הים. אותיות שחורות "א.מ. לונץ" על רקע הכחול של הדופן, הצבע הכתום של השפות, הצבע הלבן של הספסלים מבהיקים בשמש החורפית, כשיוסי מנחה את אלי לכוון את העגלה והחניכים לאורך הבטונדה חזרה אל המים. במים. הלוחות שהתיבשו בחודשיים האחרונים מעבירים דליפה קטנה, היא תיפסק אחרי שהלונץ תשתה מספיק מים. החניכים משכו החוצה את העגלה, רגליהם שחורות מהבוצה שבתחתית המעגן, ידיהם משחירות מהבוצה שדבקה בגלגלי העגלה וחבלי ההנחיה.
 
.
.
.
 
שבת, ה-15 בינואר 77. כשדמעות בעיניו, יוסי הביט מהגשר אל המעגן. כתם שחור צף על המים, נדבק לכל דבר. הלונץ, שרק שבוע שעבר ירדה למים, שקועה עד השפות ומושחרת. אי אפשר לקרוא את שם הסירה, אי אפשר להפליג. חודשיים של שיפוצים - וחזרנו לנקודת ההתחלה. השמן השחור המיס את הצבע, פורר את הקנפט מבין הלוחות, הפך את הלוויתנית הכחולה והנקיה ללגיגית שחורה ומלוכלכת. החניכים גלגלו את העגלה הגדולה למים, אלי מכוון את הגלגלים כך שהשידרית של הלונץ תזכה לתמיכה, והם החלו למשוך את הסירה הגדולה חזרה לצריף, רגליהם מושחרות משמן ובוצה, חולצותיהם מוכתמות ובפיהם טעמו המתכתי המר של הנפט. חודשיים של שיפוצים, והכל נהרס.
את הפסקה הראשונה כתבתי בחלקה אתמול, אז... רמאות.
השניה מעכשיו.
הוא חיכה ליד בית המעצר, כפות ידיו טמונות בכיסי מעילו, צווארו מכווץ כנגד הקור. כשמכשפה הגיחה מאחת הסמטאות, הוא הזדקף.
היא שילבה את זרועותיה. "בוא נבהיר משהו," היא אמרה. "אני מכירה אותך מאז שהיית ילד,"
את מכירה אותי מאז שהייתי בן שבע עשרה, חשב יעקב.
"אני אוהבת לעבוד איתך. אתה מסודר, אתה עובד עם תוכנית, אתה לא לוקח סיכונים מיותרים."
הוא הנהן.
"אבל אם אתה הולך להפוך להיות..." היא נדה בראשה. "מבולבל בגלל העסק הזה עכשיו, אני צריכה לחשוב על העיר שלי."
"אני לא אעשה שום דבר שיסכן-"
היא הרימה את ידה. "שקט."
הוא חשק את שיניו.
"אני לא רוצה שתהפוך להיות אויב שלי. תהיה זהיר."
הוא חשב על המילים לכמה רגעים.
"העבודה שלי חשובה לי," הוא אמר. "אני לא מתכוון לאבד אותה."
"זו לא רק העבודה שלך."
היא שלפה צרור מפתחות מהחגורה שלה ודחפה אחד מהם אל המנעול.
מוח עצם שכבה מתחת לדרגש שבתא שלה. היא נחרה בעדינות. מכשפה מחאה כף.
האסירה נעה ומצמצה אליהם. היא זחלה אל מחוץ לדרגש, ואז זינקה אל הסורגים כל כך מהר, ונחבטה בהם ברעש כל כך חזק, שאפילו מכשפה נרתעה.
"הוא בא!" הכריזה מוח עצם. "כל כך חזק, וחכם, ויפה."
"די," אמר יעקב. הוא הרגיש את הפנים שלו מתחממות.
"אתם יודעים מה אני הולכת לעשות לכם כשאהיה חופשייה? אני הולכת לטחון את העצמות-"
"אם," אמר יעקב.
מוח עצם הטתה את ראשה. היא פתחה את פיה.
"לא," אמרה מכשפה. "האיומים שלך לא מהווים עניין עבורנו. אמרת שיש על יעקב קללה ושרק את יכולה להסיר אותה."
היא חייכה חיוך רחב והנהנה.
"תבהירי," אמר יעקב.
"אני... מוכנה לעזור," אמרה מוח עצם. "בתמורה למתנה."
מכשפה הזעיפה את פניה. "כמה מפתיע. מה את רוצה?"
"יום אחרון בשמש לפני ש..." היא לכסנה מבט מבעד לסורגי החלון אל הגרדום.
"עכשיו חורף," אמר יעקב.
"יום אחרון בשמש החורפית," היא הנהנה.
השניה מעכשיו.
הוא חיכה ליד בית המעצר, כפות ידיו טמונות בכיסי מעילו, צווארו מכווץ כנגד הקור. כשמכשפה הגיחה מאחת הסמטאות, הוא הזדקף.
היא שילבה את זרועותיה. "בוא נבהיר משהו," היא אמרה. "אני מכירה אותך מאז שהיית ילד,"
את מכירה אותי מאז שהייתי בן שבע עשרה, חשב יעקב.
"אני אוהבת לעבוד איתך. אתה מסודר, אתה עובד עם תוכנית, אתה לא לוקח סיכונים מיותרים."
הוא הנהן.
"אבל אם אתה הולך להפוך להיות..." היא נדה בראשה. "מבולבל בגלל העסק הזה עכשיו, אני צריכה לחשוב על העיר שלי."
"אני לא אעשה שום דבר שיסכן-"
היא הרימה את ידה. "שקט."
הוא חשק את שיניו.
"אני לא רוצה שתהפוך להיות אויב שלי. תהיה זהיר."
הוא חשב על המילים לכמה רגעים.
"העבודה שלי חשובה לי," הוא אמר. "אני לא מתכוון לאבד אותה."
"זו לא רק העבודה שלך."
היא שלפה צרור מפתחות מהחגורה שלה ודחפה אחד מהם אל המנעול.
מוח עצם שכבה מתחת לדרגש שבתא שלה. היא נחרה בעדינות. מכשפה מחאה כף.
האסירה נעה ומצמצה אליהם. היא זחלה אל מחוץ לדרגש, ואז זינקה אל הסורגים כל כך מהר, ונחבטה בהם ברעש כל כך חזק, שאפילו מכשפה נרתעה.
"הוא בא!" הכריזה מוח עצם. "כל כך חזק, וחכם, ויפה."
"די," אמר יעקב. הוא הרגיש את הפנים שלו מתחממות.
"אתם יודעים מה אני הולכת לעשות לכם כשאהיה חופשייה? אני הולכת לטחון את העצמות-"
"אם," אמר יעקב.
מוח עצם הטתה את ראשה. היא פתחה את פיה.
"לא," אמרה מכשפה. "האיומים שלך לא מהווים עניין עבורנו. אמרת שיש על יעקב קללה ושרק את יכולה להסיר אותה."
היא חייכה חיוך רחב והנהנה.
"תבהירי," אמר יעקב.
"אני... מוכנה לעזור," אמרה מוח עצם. "בתמורה למתנה."
מכשפה הזעיפה את פניה. "כמה מפתיע. מה את רוצה?"
"יום אחרון בשמש לפני ש..." היא לכסנה מבט מבעד לסורגי החלון אל הגרדום.
"עכשיו חורף," אמר יעקב.
"יום אחרון בשמש החורפית," היא הנהנה.
עוץליגוץלי
New member
הכוון של הסיפור הזה מוצא חן בעיני.
גם אני פסקה..
הבטתי במדורה וניסיתי להחליט מה עדיף: להתקרב עוד קצת לאש ולריח שלה או להישאר במקום רועדת מקור, מקללת את עצמי על הבגדים שהחלטתי ללבוש. בסוף בחרתי באש. ניסיתי לנחם את עצמי שגם נועה תסריח בדיוק כמוני, כמו ארבע מיליון סיגריות מהסוג הכי זול, רק אלוהים יודע מה הנשים האלו הכניסו למדורה, אבל בפנים כבר ידעתי שזה לא משנה. גם אם הייתי לובשת חרמונית, גם אם הייתי לובשת בקיני ורוד זוהר, נועה הייתה ממשיכה לשבת עם הגב אליי ולהביט מהופנטת בצללים שהטילה האש על פניה של גאיה.
הבטתי במדורה וניסיתי להחליט מה עדיף: להתקרב עוד קצת לאש ולריח שלה או להישאר במקום רועדת מקור, מקללת את עצמי על הבגדים שהחלטתי ללבוש. בסוף בחרתי באש. ניסיתי לנחם את עצמי שגם נועה תסריח בדיוק כמוני, כמו ארבע מיליון סיגריות מהסוג הכי זול, רק אלוהים יודע מה הנשים האלו הכניסו למדורה, אבל בפנים כבר ידעתי שזה לא משנה. גם אם הייתי לובשת חרמונית, גם אם הייתי לובשת בקיני ורוד זוהר, נועה הייתה ממשיכה לשבת עם הגב אליי ולהביט מהופנטת בצללים שהטילה האש על פניה של גאיה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.