מדלג על ההרים
ליבוביץ טען שהשיטה של דילוגים בתורה היא ביטוי אלילי. אין כל ספק שהייחוס המאגי לערכים מספריים הוא אלילי לחלוטין ואינו מתיישב עם אמונת ישראל ["יש אל אחד ששמו יוצג באמצעות מספר כבר בראשית האלף השני לפני הספירה. אל זה הוא אל הירח, סין, שנהגו לייצגו באמצעות המספר 30. לייצוג זה יש ערך פרשני, שכן הוא בא ליצור זיקה בין אל הירח ובין מספר ימי החודש". ישראל קנוהל].
על היבט זה העיר הרמב"ם בצורה נאותה כשגינה את שיגעון כותבי הקמיעות [מורה נבוכים א, סא]. דא עקא, הן תלמוד התורה של מאות שנים והן ממצאי המחקר המודרני מראים שבדומה לסופרי המזרח, גם כותבי המקרא השתמשו בהצפנות ["התופעה של סימול שמות אלוהיים באמצעות ערכים מספריים מוכרת בעולם המסופוטמי", ישראל קנוהול]. ככל הנראה גישה זו מאפיינת את הטפסים של המסורות הכהניות.
ליבוביץ שלל את התופעה, אולם מחקר אמור לחלק בין עצם קיומה של תופעה לבין מגמותיה המשוערות. השוואה בין מגמות שהוצהרו במפורש בתורה לבין עצם מציאותם של ערכים מספריים על ידי דילוגי אותיות מכריחה אותנו לערוך חילוק. לאמור, הכוונה איננה לצפונות נבואיות, או הכרה בכוחה המאגי של המילה וכד', מכיוון שאלו אליליות וגם חסרות משמעות פרשנית מנקודת מבט דתית. הכוונה היא לצפונות שמבטאות תפיסה דתית ומעודדות עיסוק בתורה. אסביר את דברי.
בהקדמה לפירושו לתורה כתב הרמב"ן: "יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד". לפיכך עצם העיסוק בתורה הוא "שיוויתי השם לנגדי תמיד", וזאת מפני ש"כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". מכיוון שלא ניתן לדעת את הקב"ה, מה שנותר זה לשוות את שמו לנגד עינינו. הדרך לעשות זאת היא להגות בתורה, מכיוון שהיא שמו של ה'. כלומר בין הדבקות כתכלית לבין התלמוד כתכלית, ניתן לשאול: תלמוד גדול או דבקות גדולה? הליטאי יאמר תלמוד גדול. החסיד יאמר דבקות גדולה. נענה כולם ונאמר: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי דבקות.
שמו של ה' מוצפן בתורה בדרכים שונות, החל מהצפנות פשוטות כגון: "יום השישי ויכלו השמים", וכלה ביחס המספרי שבין מניית המילים לבין מספר הצלעות בתקבולת, וכן המסגרת של מקטע מסוים. כך, לדוגמה, הערך חוזר בפרשת הבריאה בדילוגים של 7, מכיוון שכל הפרשה עוסקת בשבעת ימי הבריאה. בדומה לכך, פרשת המשכן בספר ויקרא, אשר מקבילה מבחינות רבות לפרשת הבריאה, חוזרת על ערך 7. גם שם - מאזכור של שם ה' במרווחים של 7 אותיות חוזר שם הוויה [ספרו מהי' הראשונה של "ויקרא" שבע אותיות שוב ושוב, תגיעו לשם ה'].
בנוסף לאמור, במזמורי השירה מחולקות היחידות למספר מילים זהה:
או 13 [כמניין אחד]
או 17 [שם הוויה ללא אפסים: 5+6+5+1]
או 26 [שם הוויה מלא, שהוא גם כפולה של 13]
או 52 [שם ב"ן, שהנו גם כפולה של שם הוויה, 26, וגם שם הוויה במילוי ה"א].
בשירת הים בספר שמות הפסקה הפותחת מסיימת במילים "ה' שמו". השירה עצמה מורכבת משלושה חלקים [א-ו; ז-יא; יב-טז]. הפסקה הפותחת מורכבת מ-26 מילים. היחידה האמצעית של שירת הים [ז-יא] מורכבת מ-52 מילים. גם שירת האזינו [דברים לב] פותחת בפסקה החותמת במילים "כי שם ה' אקרא", והיא מורכבת מ-26 אותיות. בדומה לכך, בברכת משה לשבטים מנוסחת השירה בשלוש יחידות: מספר הצלעות הוא 17, כשם שמספר הצלעות של החתימה הוא 17. המזמור פותח בפסקה בעלת 26 אותיות, ובשלוש היחידות, בכל יחידה מספר המילים הוא 52. בפרק ג בספר חבקוק באה שירת הנביא. שירה זו מחולקת לשתי יחידות. מספר הצלעות של חלק א הוא 17 ומספר המילים הוא 52.
מזמור פ בתהלים מחולק לשלושה בתים. חלקו הראשון מורכב מ-17 צלעות, וחלקו השני מ-26 צלעות. מספר המילים בבית השני הוא 26, ומספר הצלעות בבית השלישי הוא 26. הפזמון שחותם את הבתים מציג היררכיה שבה בכל בית נוסף שם לאל. בית א: "אלהים השיבנו"; בית ב: "אלהים צבאות השיבנו"; בית ג: "ה' אלהים צבאות השיבנו". הפסוקים היחידים שמוזכר בהם שם הוויה הם 5 ו-19. כאמור, מספר המילים של בית שני הוא 26 ומספר הצלעות של בית שלישי הוא 26. והנה, אלו הבתים היחידים שמוזכר בהם שם ה'. בדומה לכך, במזמור צב בתהלים ישנו רק פסוק אחד בעל צלע אחת, פסוק ט. מספר המילים לפני פסוק זה הוא 52, ומספר המילים אחרי פסוק זה הוא 52. פסוק זה מסיים במילים "ולזמר לשמך עליון".
לאחר הפתיחה של מזמור סח בתהלים הבית הראשון פותח בפסוק: "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ: סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ". מזמור זה בנוי בצורה כאיסטית, כשכל בית מורכב ממספר שווה של צלעות. מספר הצלעות הוא 17 והמספר 13 מופיעה פעמיים [כלומר 26], כסכום הצלעות של הבתים 3 ו-6. היחס בין צלעות המזמור לבין שמות האל המופיעים בו "הוא אפוא מלאכת מחשבת של עיצוב תבנית כאיסטית משוכללת, שיש זיקה הדוקה בין מספר צלעותיה ובין השמות האלוהיים הנזכרים בה [...] ממחקרי עלה כי שירות אלה הן יצירות מוקפדות הערוכות בתבניות מספריות מדוקדקות ומחושבות. הערכים המספריים של הצלעות והמילים במבנים ספרותיים שבשירות אלו משקפים ייצוגים מספריים של השם המפורש [...] השימוש באותיות הא"ב לשם ייצוג מספרי נשמר בסוד בקרב יוצרי השירות המקראיות במשך יותר מאלף שנה [...] לפנינו יצירות של קבוצת עילית סגורות ולא ספרות עממית". קנוהל].
הצפנות של שם ה' אינן מוכיחות דבר. אין לייחס לכך איזו משמעות שחורגת ממה שנתון לפנינו. אך בכל זרת קשה על ליבוביץ. ניתן אמנם להתווכח על מהי התכלית של הצפנה שכזו, אך לא ניתן להכחיש את עצם מציאותה. מהו הנימוק שליבוביץ יכול היה להביא לשלילתו תופעה שאינה תלוית פרשנות?
ליבוביץ טען שהשיטה של דילוגים בתורה היא ביטוי אלילי. אין כל ספק שהייחוס המאגי לערכים מספריים הוא אלילי לחלוטין ואינו מתיישב עם אמונת ישראל ["יש אל אחד ששמו יוצג באמצעות מספר כבר בראשית האלף השני לפני הספירה. אל זה הוא אל הירח, סין, שנהגו לייצגו באמצעות המספר 30. לייצוג זה יש ערך פרשני, שכן הוא בא ליצור זיקה בין אל הירח ובין מספר ימי החודש". ישראל קנוהל].
על היבט זה העיר הרמב"ם בצורה נאותה כשגינה את שיגעון כותבי הקמיעות [מורה נבוכים א, סא]. דא עקא, הן תלמוד התורה של מאות שנים והן ממצאי המחקר המודרני מראים שבדומה לסופרי המזרח, גם כותבי המקרא השתמשו בהצפנות ["התופעה של סימול שמות אלוהיים באמצעות ערכים מספריים מוכרת בעולם המסופוטמי", ישראל קנוהול]. ככל הנראה גישה זו מאפיינת את הטפסים של המסורות הכהניות.
ליבוביץ שלל את התופעה, אולם מחקר אמור לחלק בין עצם קיומה של תופעה לבין מגמותיה המשוערות. השוואה בין מגמות שהוצהרו במפורש בתורה לבין עצם מציאותם של ערכים מספריים על ידי דילוגי אותיות מכריחה אותנו לערוך חילוק. לאמור, הכוונה איננה לצפונות נבואיות, או הכרה בכוחה המאגי של המילה וכד', מכיוון שאלו אליליות וגם חסרות משמעות פרשנית מנקודת מבט דתית. הכוונה היא לצפונות שמבטאות תפיסה דתית ומעודדות עיסוק בתורה. אסביר את דברי.
בהקדמה לפירושו לתורה כתב הרמב"ן: "יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד". לפיכך עצם העיסוק בתורה הוא "שיוויתי השם לנגדי תמיד", וזאת מפני ש"כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". מכיוון שלא ניתן לדעת את הקב"ה, מה שנותר זה לשוות את שמו לנגד עינינו. הדרך לעשות זאת היא להגות בתורה, מכיוון שהיא שמו של ה'. כלומר בין הדבקות כתכלית לבין התלמוד כתכלית, ניתן לשאול: תלמוד גדול או דבקות גדולה? הליטאי יאמר תלמוד גדול. החסיד יאמר דבקות גדולה. נענה כולם ונאמר: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי דבקות.
שמו של ה' מוצפן בתורה בדרכים שונות, החל מהצפנות פשוטות כגון: "יום השישי ויכלו השמים", וכלה ביחס המספרי שבין מניית המילים לבין מספר הצלעות בתקבולת, וכן המסגרת של מקטע מסוים. כך, לדוגמה, הערך חוזר בפרשת הבריאה בדילוגים של 7, מכיוון שכל הפרשה עוסקת בשבעת ימי הבריאה. בדומה לכך, פרשת המשכן בספר ויקרא, אשר מקבילה מבחינות רבות לפרשת הבריאה, חוזרת על ערך 7. גם שם - מאזכור של שם ה' במרווחים של 7 אותיות חוזר שם הוויה [ספרו מהי' הראשונה של "ויקרא" שבע אותיות שוב ושוב, תגיעו לשם ה'].
בנוסף לאמור, במזמורי השירה מחולקות היחידות למספר מילים זהה:
או 13 [כמניין אחד]
או 17 [שם הוויה ללא אפסים: 5+6+5+1]
או 26 [שם הוויה מלא, שהוא גם כפולה של 13]
או 52 [שם ב"ן, שהנו גם כפולה של שם הוויה, 26, וגם שם הוויה במילוי ה"א].
בשירת הים בספר שמות הפסקה הפותחת מסיימת במילים "ה' שמו". השירה עצמה מורכבת משלושה חלקים [א-ו; ז-יא; יב-טז]. הפסקה הפותחת מורכבת מ-26 מילים. היחידה האמצעית של שירת הים [ז-יא] מורכבת מ-52 מילים. גם שירת האזינו [דברים לב] פותחת בפסקה החותמת במילים "כי שם ה' אקרא", והיא מורכבת מ-26 אותיות. בדומה לכך, בברכת משה לשבטים מנוסחת השירה בשלוש יחידות: מספר הצלעות הוא 17, כשם שמספר הצלעות של החתימה הוא 17. המזמור פותח בפסקה בעלת 26 אותיות, ובשלוש היחידות, בכל יחידה מספר המילים הוא 52. בפרק ג בספר חבקוק באה שירת הנביא. שירה זו מחולקת לשתי יחידות. מספר הצלעות של חלק א הוא 17 ומספר המילים הוא 52.
מזמור פ בתהלים מחולק לשלושה בתים. חלקו הראשון מורכב מ-17 צלעות, וחלקו השני מ-26 צלעות. מספר המילים בבית השני הוא 26, ומספר הצלעות בבית השלישי הוא 26. הפזמון שחותם את הבתים מציג היררכיה שבה בכל בית נוסף שם לאל. בית א: "אלהים השיבנו"; בית ב: "אלהים צבאות השיבנו"; בית ג: "ה' אלהים צבאות השיבנו". הפסוקים היחידים שמוזכר בהם שם הוויה הם 5 ו-19. כאמור, מספר המילים של בית שני הוא 26 ומספר הצלעות של בית שלישי הוא 26. והנה, אלו הבתים היחידים שמוזכר בהם שם ה'. בדומה לכך, במזמור צב בתהלים ישנו רק פסוק אחד בעל צלע אחת, פסוק ט. מספר המילים לפני פסוק זה הוא 52, ומספר המילים אחרי פסוק זה הוא 52. פסוק זה מסיים במילים "ולזמר לשמך עליון".
לאחר הפתיחה של מזמור סח בתהלים הבית הראשון פותח בפסוק: "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ: סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ". מזמור זה בנוי בצורה כאיסטית, כשכל בית מורכב ממספר שווה של צלעות. מספר הצלעות הוא 17 והמספר 13 מופיעה פעמיים [כלומר 26], כסכום הצלעות של הבתים 3 ו-6. היחס בין צלעות המזמור לבין שמות האל המופיעים בו "הוא אפוא מלאכת מחשבת של עיצוב תבנית כאיסטית משוכללת, שיש זיקה הדוקה בין מספר צלעותיה ובין השמות האלוהיים הנזכרים בה [...] ממחקרי עלה כי שירות אלה הן יצירות מוקפדות הערוכות בתבניות מספריות מדוקדקות ומחושבות. הערכים המספריים של הצלעות והמילים במבנים ספרותיים שבשירות אלו משקפים ייצוגים מספריים של השם המפורש [...] השימוש באותיות הא"ב לשם ייצוג מספרי נשמר בסוד בקרב יוצרי השירות המקראיות במשך יותר מאלף שנה [...] לפנינו יצירות של קבוצת עילית סגורות ולא ספרות עממית". קנוהל].
הצפנות של שם ה' אינן מוכיחות דבר. אין לייחס לכך איזו משמעות שחורגת ממה שנתון לפנינו. אך בכל זרת קשה על ליבוביץ. ניתן אמנם להתווכח על מהי התכלית של הצפנה שכזו, אך לא ניתן להכחיש את עצם מציאותה. מהו הנימוק שליבוביץ יכול היה להביא לשלילתו תופעה שאינה תלוית פרשנות?
