בקצרה וללא הדיוק הנדרש
בתחשיב הפרדיקטים אנו מצביעים על מבנה לוגי של פסוקים. אנו מבקשים לחשוף מה הקשר, או מהו היחס, בין שם לבין תכונותיו, או בין שם לשמות אחרים [תוכל לומר 'אובייקטים' אם תרצה, וברגיל כך אכן אומרים, אך כאן תכניס עצמך לבעיות נוראיות הנוגעות ליחס שבין מובן להוראה]. במובן זה, פרדיקט שונה מהמובן של "נשוא" בלוגיקה האריסטוטלית. בתחשיב הפרדיקטים כל פרדיקט מציין תכונה או יחס. השמות מצוינים באמצעות משתנים או קבועים. המשתנה x נעדר משמעות, משום שהוא רק "שומר מקום" של קבוע [קבוע = שם], ולפיכך מבעים המכילים משתנים נעדרי משמעות:
Px
הביטוי הנ"ל אינו פסוק אלא פונקציה פסוקית. כדי להפוך אותו לפסוק עלינו להכניס קבועים במקום המשתנים. לדוגמה:
נאמר ש-m מייצג את 'משה'.
Px מייצג את הפרדיקט: x הוא נביא.
לפיכך: Pm = משה הוא נביא. כעת יש לפנינו פסוק.
"היות נביא" זו תכונה בתחשיב הפרדיקטים, ואל תתבלבל מהמובן של 'תכונה', או 'מקרה', בלוגיקה האריסטוטלית, ואף לא לתכונות כפי שהן אצל לוק, שפינוזה ולייבניץ. הפסוק "משה הוא נביא" מבטא פרדיקט חד מקומי, והוא קובע שמשה הוא בעל התכונה המדוברת.
פרדיקטים דו מקומיים מבטאים יחס בין משתנים או קבועים. אם אנו טוענים שמשה הוא נביאם של ישראל, נאמר שישנו x, אותו x הוא נביא, והוא נביאם של ישראל. כלומר יש לפנינו שני שמות: 'משה' ו'ישראל', ויחס אחד:
m = משה
i = ישראל
x = F הוא הנביא של y
אנו טוענים Fmi, כלומר שהפרדיקט F מצביע על היחס בין משה לישראל, ושיחס זה הוא שמשה הוא הנביא של ישראל.
