תשובות
א. נפתח במה שאני מאמין מוסכם על שנינו. אדם, באשר הוא אדם, אינו יכול לגעת באיזו "אמת" שאין לו מושג מה טיבה, ולמעשה עצם החיפוש חסר משמעות, היות שכלל איננו יודעים מה לחפש, או אם בכלל יש מה לחפש. זוהי הנחה בסיסית שמקובלת על כל הוגה בר דעת, כפי שניסח בצורה נהדרת מחבר ספר "איוב", בעקבות ספר החכמה השומרי:
"והחכמה מאין תבוא ואי זה מקום בינה. ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. אבדון ומות אמרו: באזנינו שמענו שמעה: אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" [איוב כ"ח]
היות שכך, כשאנו מדברים על ענינים שונים ומגוונים, ברי לשנינו שאנו מדברים על כך בשפתנו הרגילה, כל עוד לא הגדרנו מלכתחילה שאנו נכנסים למתחם-שיח אחר. קח לך כלל שילווה אותך תמיד בקראך את דברי: אלא אם כן אני מציין אחרת, כשאני דן על ה"אמת" שניתן לדעת, אותה אמת שאותה אנו מבקשים, לעולם כוונתי ל"אמת" במובן שהשתמש בו ג'מבטיסטה ויקו. או במילים אחרות, איני מדבר על 'אלתיאה' ["אמת". ביוונית: תנודה אלוהית], משום שזו נעלמה מעין כל חי, וחשיפתה היא הסתרתה,
[במובן Un-wahrheit של היידגר]. ב"אמת" אין כוונתי למילים הגדולות Sein, ousia, physis, ואין כוונתי לחשיפת הישות הנאיבית בתורת-ההתאמה של אריסטו; כוונתי היא אך לאמת במובנה המשפטי. אותו מובן של "ודרשת וחקרת ושאלת היטב". במובן זה, ישנן אמתות פילולוגיות, היסטוריות ואף מיתולוגיות.
ב. כשאני מדבר על קראים אינני מתכוון לצדוקים. למרות שישנן ראיות לכך שחכמי הקראים הכירו אי אלו כתבים של צדוקים - אף כאלו שנמצאו רק במגילות במאה ה-20 - כלל לא בטוח מהו היחס שבין הצדוקים לבין הקראים. אמנם היו שיחסו את הקראים לצדוקים, כמו הראב"ע שברגיל כינה אותם בשמות מתחלפים, אך יכלל לא בטוח שישנו קשר גנטי, מעבר לקשר רעיוני, בין שתי הקבוצות. היהדות הרבנית בת ימינו אינה יהדות חז"ל, אך ישנו קשר גנטי ברור ביניהן. אצל הקראים והצדוקים קשר כזה איננו מוכח. יתר על כן, הקראות עצמה עברה אבולוציה, אף גדולה יותר מזו שעברה על היהדות הרבנית. אני מבחין הבחנה חדה בין "הענניים" לבין הקראות שצמחה לאחר דורם של חכם דניאל אלקומיסי וחכם סהל בן מצליח. הרבניים לפחות קיבלו כמה עיקרים לפסיקה, הקראים לעומת זאת לא קיבלו עקרונות נוקשים מלבד ההסתמכות של הלשון, ההיקש וסבל הירושה, שגם בזה היו להם מחלוקות נוקבות, ומבחינה פרקטית, הלכה למעשה, קראים כלל לא נוהגים על פי ספר המצוות של ענן.
למרות האמור, אותו חלק של "סבל הירושה" דווקא קיבע כמה דברים אצל הקראים, ולכן דברייך לפיהם הם לא השאירו שום כתבים מכוננים אינם נכונים. "אשכול הכופר" של חכם יהודה הדסי, "אדרת אליהו" של חכם אליהו בשייצי, "ספר המבחר", או "ספר העשר" של החכם יעקב בן ראובן הם בהחלט ספרים קאנוניים. מה גם שהם גם ספרים מצוינים. כל אוהב מקרא יסמוך ידיו על הדברים שכתב רבי יוסף שלמה בן אליהו דילמידיגו : "בני אל תטוש תורת אמך ללמוד בספרי הקראים כלם ובס' המצוות והאדרת והיית לכל רואיך לשם ולתפארת. בני, אם תקח אמרי אלו הספרים מספיקים לך לדעת כל למוד יקיר מן הארץ אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר".
מה גם שאל לנו לשכוחשהקראים דהאידנא אינם שוללים את חז"ל, אלא רק את פסיקות חז"ל המנוגדות להבנתם. כשנכנסתי למשרדו של חכם קראי אחד, ראיתי שבספרייה שלו רוב הספרים היו ספרים רבניים: ש"ס, ארבעה טורים, שולחן ערוך וכד'. שאלתי אותו מה פשר הדבר, הרי אתה דוחה את הכתבים האלו. הוא השיב לי "חס וחלילה, אלו דברי חכמי עמנו, אנחנו שוללים רק את מה שמנוגד לכתוב". כאן, כמובן, נכנס הוויכוח של מהי משמעות הכתוב וכיצד ניתן להגיע אליה. וכאן, כאמור, מתפלגת היהדות ליהדות רבנית ויהדות קראית. אולם אין כל ספק שהקראים, לפחות בימינו, מקדשים את הנוסח שמקובל בבית ישראל, והם אף מודעים לכך. העניין הוא שקידוש כ"ד ספרים לא פסק עם חז"ל. היו אלו דווקא הקראים שביארו את החלוקה הפנימית של הטקסטים, הוסיפו טעמים וניקוד, מסורות קריאה וכד'. פה היהדות הרבנית נסמכה על הפילולוגים הקראיים ולא להפך. לכן על שאלתך "מי אמר לך שבראשית ברא אלוהית את השמיים ואת הארץ [...] אולי רשום שם בראשית ברוא אלוהים את (האל"ף בפת"ח)" אענה לך שמי שאמר לי, - ואף לרש"י, לרמב"ם ולרב עובדיה - כיצד לקרוא את הפסוק, אלו חכמי הקראים!
לגבי דבריו של ליבוביץ על הרצון. אתה פזיז במסקנותייך. אני מכיר היטב את עמדותיו של ליבוביץ ויודע אף על מה הן נשענות.הבחנתו של ליבוביץ בין קוגניטיבי לקונאטיבי היא הבחנה פילוסופית. היום כל בר בי רב יודע שמכלול הדברים שנקראים בפינו "רצון" הם קוגנטיביים לחלוטין, והם אף קשורים לאזורי שפה כ'אזור ברודמן 22 ["ורוניקה"]. הן בספריו ומאמריו על הבעיה הפסיכופיסית והן בשיחותיו, כגון בדיון הארוך על הרצון בדיאלוגים עם טוני לביא, ליבוביץ דן על הרצון כסובסטנס, במונחים מודרניסטיים לחלוטין. הוא כלל לא ערך הבחנה בין הכרעות "רצוניות" המערבות רק פעילות באזור DLPFC לבין כאלו המתבצעות באזור DMPFC, לא כל שכן שהוא לא דיבר על היחסים הקונו-קוגנטיביים המתקיימים באזור ACC/MSA. מה שהיה ידוע על המח בימיו הוא כאין וכאפס לעומת מה שידוע בימינו. למעשה, מה שליבוביץ ידע על המוח בזמנו כבר חסר חשיבות בימינו, מלבד הערך ההיסטורי שיש לידיעות כאלו בהיסטוריה של המדע.
