משפחת שריטילי במסע לטורקיה
כמו רוב הישראלים, גם טילי ואנוכי (שרי) "בוגרי" מסעות בעולם, לא בדיוק כריסטופור קולומבוס ומרקו פולו אבל שנינו עברנו את מסלולי דרומאמריקהמזרחאסיהאוסטרליהניוזילנדארה"ב הסטנדרטיים וכמובן שחלמנו כמו כולם להנחיל משהו מחדוות הנדודים גם לדור הצעיר. אבל כמו כולם, מצאנו את עצמנו קצת "תקועים" עם עבודה, לימודים, מחויבויות כלכליות וכבדות כללית מהחיים. ובכל זאת הזיק הקטן לא כבה והשנה הרגשנו שהבשילו התנאים למסע! בחירת היעד היתה עניין מורכב: רצינו שיהיה זה יעד אקזוטי ומעניין, שמזג האויר בו נעים והנופים מהממים, שהאוכלוסיה תהיה חביבה, שיהיה נוח אבל לא מתורבת יתר על המידה ומבחינת אטרקציות ותרבות חיפשנו משהו שיהיה מעניין גם לנו וגם לילדים. ולבסוף, לאחר לבטים רבים קנינו את הכרטיסים ליעד הזול ביותר שהציעו לנו באיסתא... איסטנבול. למרבה ההפתעה, למרות שהפרמטר הקובע היה המחיר, טורקיה עמדה בכבוד בכל הדרישות שלנו מיעד למסע המשפחתי שלנו: המסע התחיל בשדה התעופה, הילדים שזה להם המפגש הראשון באוירה קוסמופוליטית שכחו את נימוסיהם הבסיסיים ונעצו עיניים בקבוצת תיירות מגאנה במלבושי חג צבעוניים עם טורבני ענק תואמים על ראשיהן וישבנים ענקיים עוד יותר, במשפחה שוודית שילדיהם הבלונדיניים עד סינוור עמדו בסדר מופתי מאחורי הוריהם (הבלונדיניים) והמתינו לביקורת הדרכונים כמו פסלי שעווה במוזיאון מאדאם טוסו ובקבוצת שייטים (או שמא היו אילו נגני קונטרבאס?) שניסו להעמיס על מסוע המזוודות את מטענם החריג . מרותקים הביטו השניים מבעד לשמשת הענק באולם הנוסעים במטוסים הממריאים ונוחתים וכמובן גולת הכותרת של המסע כולו : מילקשייק שוקולד סמיך ומתוק להחליא בכוסות ענק (22 ש"ח!!!) בקפיטריה של נתב"ג. מבחינתם הטיול יכול היה להסתיים שם. אבל למרות שנראה היה שהילדים ספגו די והותר חוויות חדשות, החלטנו בכל זאת לעלות לטיסה ולהמשיך בדרכנו. אחרי הכל, אין החזר כספי על ביטול כרטיסים ברגע האחרון… טיסה עם ילדים זה עניין מרגש וגם כייף גדול. במשך שעה אחת בדיוק. 40 הדקות הנותרות היו לא כייף בכלל (בפעם הבאה קפריסין). עם הנחיתה באיסטנבול קיבל את פנינו משב רוח קליל ונעים שמזכיר סתיו ישראלי במיטבו, סימנו V על פרמטר מזג האוויר שאכן לא אכזב עד הנחיתה חזרה בנתב"ג. תקצר היריעה מלתאר את שלושת הימים שלנו באיסטנבול, אציין רק שבסופם הודיעו לי שלושת רעיי למסע שלא עוד ארכיטקטורה הלניסטית, מבנים ביזאנטיים, רחובות עותומאנים, ארמונות סולטנים, כנסיות עתיקות ומסגדים נוראי הוד – מעכשיו רוצים רק לכייף! אי לכך, שכרנו מכונית ויצאנו מאיסטנבול. לכאורה מדובר במעשה טריוויאלי ויום יומי אבל אני בטוחה שמי מכם שנהג אי פעם באיסטנבול ידע בעתיד להעריך אותי יותר כנהגת, מה גם שבמסגרת מגבלות התקציב שכרנו מכונית עם הילוכים... וכך בניגוד לכל הסיכויים הצלחנו לצאת מאיסטנבול, חצינו את ימת מרמרה במעבורת והגענו לפנים הארץ המאופיין בהרים גבוהים, יערות, נחלים, אגמים ומעיינות עד קצה האופק. אזורים אילו אינם מתויירים ביותר ובמשך כ-10 ימים תרנו את הנופים הללו ברכב, ברגל, באופניים, ברכבל ובשחייה. במקומות רבים היינו התיירים היחידים כך שזכינו לתשומת לב מרובה מצד המקומיים אשר גילו עניין רב ביכולתו של הילד החמוד מישראל לאכול כמויות גלידה לא מבוטלות ופליאה לנוכח יכולתה של אחותו לנאום בפניהם נאומים ארוכים בשפת הקודש. למרבה הצער העובדה ששורשיו של טילי נטועים עמוק באדמת טורקיה, לא הועילה ליכולת התקשורת שלנו עם המקומיים ומצאנו את עצמינו פעם אחר פעם מביטים משתאים בצלחות המזון שלנו שהכילו דבר מה שונה בתכלית ממה שחשבנו שהזמנו. כל זה לא הפריע לנו להתפעל מהירוק האינסופי, משפע המים הזורמים, מהצפרדעים, הדגים, הסרטנים, שיחי הפטל שופעי הפרי, הסנאים והצב הענק שלקחנו טרמפ, ובעיקר מהאנשים הנחמדים, אשר למרות קשיי השפה שמחו תמיד להעניק לנו מידע על הדרך (לא תמיד אמין) ופירות ממטעיהם. התארחנו בעיקר בפנסיונים – בתי הארחה משפחתיים בהם אם המשפחה הנמרצת מבשלת לאורחים ארוחות ביתיות עתירות כולסטרול (נדמה לי שטרם התוודעו במרכז טורקיה לטרנד הבריאות השוטף את העולם) ומנהלת ביד רמה את משק הבית (כלומר בעל שקט וצייתן, בת רווקה ששולחת ידה לצלחת הבקלאווה לעיתים תכופות מידי וסבתא צמוקה שבוררת בפינת החדר ערימת פולים אינסופית). דווקא הדברים הקטנים והפשוטים הללו כבשו את ליבנו הרבה יותר מאשר אוצרות התרבות וההסטוריה של איסטנבול. נהננו לראות את הילדים מגלים עולם וחווים טבע אחר מהמוכר להם בישראל, חווינו יחד את האתגר של מפגש עם החדש, הלא מוכר ובדרך כלל גם לא מובן (רוב הטורקים מדברים רק טורקית) ושתינו הרבה צ'אי רותח ומריר, כמנהג הטורקים. כאשר תמו ימינו בהרים ירדנו לחוף הים התיכון באנטליה ובמקביל חזרנו לסחרחרת התיירות שהכרנו מאיסטנבול ואף ביתר שאת. חופי הים התיכון של טורקיה מדהימים ביופיים, מגוון הכחול-ירוק-תכלת-טורקיז מהמם אך בחודש ספטמבר צפיפות התיירים שבהם בלתי נסבלת. בכל זאת הספקנו לשנרקל קצת בצד הנכון של הים התיכון ואחר כך, למרות הבטחתי לשלושת רעיי למסע, גררתי אותם ל2-3 מאתרי העתיקות הפזורים על חופי מחוז אנטוליה כמו... זבל : מקדשים הלניסטיים עתיקים, אמפיתיאטראות יווניים מלאי הוד והדר, קילומטרים של אמות מים, מרחצאות קיסריים מפוארים ולסיום מוזיאון העתיקות אליו הועברו פסלי האלים והקיסרים שנמצאו באותן ערים עתיקות. בשלב הזה הבת דקלמה את כל סיפורי המיתולוגיה היוונית, טילי שכב מעולף תחת פסל של אפרודיטה גידמת והבן דרש גלידה בווליום שגרם לשומר להגיע לבדוק שמא מתרחש באזור פיגוע המוני... נאלצתי לחזור שוב על הבטחתי ש"מעכשיו רק כייף"... מכאן היינו צריכים בתוך שלושה ימים לחזור את כל הדרך צפונה לאיסטנבול, כ-1000 ק"מ. מאחר שאמינותי נסדקה, טילי החליט לקחת את ההגה לידיים (תרתי משמע) ובכישרון רב הוביל אותנו בדרכים צדדיות, דרך כפרים שאינם מופיעים במפה ובכבישים שהכינוי "שביל עיזים" מחמיא להם, אתגר לא קטן עם שני ילדים רעבים/משועממים/"יש לי פיפי" במושב האחורי. ובגלל שהכל היה כל כך פסטורלי וציורי, טילי החליט שהוא חייב, אבל חייב למען הדורות הבאים לצלם כל בקתת בוץ ומתבן מט לפול שנקרו בדרכינו, כל כרם, מטע, חווה, שדה כרוב, תירס, חמניות, כל נערה וזקנה, תינוק זב חוטם, עגלה עם חמור או טרקטור ישן ומקרטע (כאילו שחסרים כאלו בישראל...) וטבעי כמובן שהילדים הפרטיים שלנו יהוו את מוקד התמונה. את התוצאות ניתן לראות באלבומי המשפחה המורחבים, אולם עין חדה תוכל להבחין במורת הרוח בחיוכה המאולץ של הילדה בעודה מנסה ללטף עז עצבנית ובדמעה בקצה העין של הילד עת הוא יושב לו מצוברח בטבורו של שדה כרוב ומתלונן על חוסר הסדירות באספקת הגלידה שלו. בדרך נס הצלחנו לאחר שעות רבות של "כן-לא-שחור-לבן", "ארץ-עיר" ומשחק השירים הידוע "תמצאו לי שיר עם המילה גרביים" להגיע לאיסטנבול. למעשה הצלחנו כל כך שהקדמנו ביום לטיסה ונותר לנו יום אחרון באיסטנבול. נאמנה להבטחתי ש"מעכשיו רק כייף" לקחתי את החבר'ה למוזיאון מדליק של התפתחות הטכנולוגיה : חזינו במכוניות, רכבות, ספינות ומטוסים בני 100 שנים ויותר, סיירנו בצוללת (אמיתית!) של הצי הטורקי, למדנו איך עובדים מנועי קיטור, דיזל וסילון, ראינו אבטיפוס של קליידוסקופ, מיקרוסקופ, סטטוסקופ, טלסקופ וגרמופון, אך באולם שהוקדש להתפתחות הדפוס גיליתי שאני לבד... לא קשה לנחש ששלושת רעיי למסע נמצאו לבסוף בקפיטריה : טילי ישב מעולף ובהה בעיניים חלולות בתקרה ממנה השתלשל דגם בגודל טבעי של מטוסם של האחים רייט, הבת קראה בטורקית רהוטה את הפרוספקט של המוזיאון ותרגמה אותו לעברית לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא, והבן... אכל גלידה.
