אבל זה לא שקראת ראיון כזה לא אומר שהוא לא
קיים:
http://www.nytimes.com/2014/04/20/magazine/sia-furler-the-socially-phobic-pop-star.html?_r=0
וחוץ מזה, היא מדברת על זה כבר שנים.
זה תמיד היה שם, מאז שהיא התחילה לעבוד עם כריסטינה והתקשורת התחילה להתעניין בה (אגב, ערן צודק, היא לא הייתה לגמרי Nobody לפני כריסטינה, אבל אין ספר שכריסטינה הזניקה אותה למעמד של כותבת שירים A-list, ברמה של לינדה פרי/דיאן וורן החדשה).
היא דיברה על זה שקשה לה להיות מפורסמת.
היא אוהבת להיות מוזיקאית והיא רוצה לכבד את המעריצים שלה, אבל קשה לה עם הפרסום.
וזה מן הסתם משהו שהיא לא התמודדה איתו בכאלה רמות לפני כל מה שקרה עם כריסטינה, המועמדות לגלובוס הזהב על Bound To You, הפריצה הגדולה עם כל הכוכבות והכוכבים הכי A-list שיש (ביונסה, אמינם, ריהאנה וכו' - אומרים שעכשיו היא עובדת גם עם מדונה).
כשאתה מתחיל לעבוד בתור מוזיקאי (ואני לא מדבר איתך על בובת פופ שהונדסה מהרגע הראשון להיות מפורסמת, אלא מוזיקאי שמתחיל מלמטה כי הוא אוהב מוזיקה) אתה כמובן חולם על זה שיום אחד יהיה לך המון קהל, אבל אתה לא תמיד מבין את ההשלכות של זה.
סיה הייתה מוזיקאית שידועה בקהילת חובבי האינדי (וכמובן באוסטרליה) ואז היא פשוט...התפוצצה.
וזה יכול להיות טראומטי. אני לגמרי מבין אותה.
אני, למשל, עובד על כמה פרויקטים בתחומי היצירה שמעניינים אותי.
מה יקרה אם יום אחד החלום שלי יתגשם ופתאום אני אהיה מוכר?
אתה לא בדיוק חושב על זה כשאתה nobody ואף אחד לא מכיר אותך ואתה פאקינג נאבק לסגור את החודש ולממן שכר לימוד בעצמך ותוך כדי זה גם ליצור את מה שאתה אוהב. אתה לא אומר לעצמך: "אה כן, יום אחד בטח יעקבו אחרי פפראצי בזמן שאני עם חברים במסעדה - כדאי שאתחיל כבר עכשיו לחשוב על ההשלכות של זה".
זה לא כזה פשוט.