עתיד העבודה מהבית יהיה תלוי נטו באופי (קרי גחמה) של כל מנהל ומנהל בלי קשר לסוג העבודה או לרצונות העובדים (להוציא כמובן עבודות פיזיות).
אביא לדוגמא את הצוות שבו אני עובדת:
- מאז שהתחילה הקורונה והעבירו את כולנו לעבודה מהבית, התפוקה של הצוות עלתה (כך נמסר לנו בגאווה ע"י "הבוס הגדול" של החברה).
- למעט איש צוות 1 מתוך 15, כולנו מעדיפים לעבוד מהבית. יש אולי עוד שניים שהביעו רצון להגיע למשרד ליום בשבוע. ועדיין, הם מיעוט.
- אופי העבודה שלנו כזה שאין לנו - לחברי הצוות - צורך לדבר אחד עם השני; כל אחד מבצע את עבודתו באופן פרטני, ואם יש צורך לשאול/לבקש משהו מחבר צוות אחר, עושים זאת באמצעי דיגיטלי כלשהו (מייל או ווטסאפ). כך התנהלו גם כשעבדנו באופן מלא מהמשרד.
- אנחנו לא צריכים טלפונים כי גם עם אנשים מחוץ לחברה מתקשרים במייל.
עם זאת, בסוף הגל השלישי התקבלה ההחלטה להחזיר אותנו לעבודה מהמשרד ליומיים מהשבוע, וגם זה נעשה "בלית ברירה" מבחינת "הבוס הגדול", כי הוא היה רוצה להחזיר אותנו למשרד לכל חמשת ימי העבודה, אלא שבגלל קיצוצי תקציב צומצמו מספר מקומות הישיבה וכעת יש רק 9 מקומות עבודה - עבור צוות של 15. אז לא מספיק שחזרנו לפקקים, לרעש של המשרד ולהפרעות בלתי פוסקות (בדיוק בגלל כל שיחות המסדרון והפסקות הקפה), למלחמות על המזגן, למחסור באוויר צח (חדר פנימי עם 8 מקומות עבודה ואף לא חלון אחד), אנחנו צריכים לחלוק את מרחב העבודה הפרטי שלנו עם לפחות עוד עובד אחד, מה שאומר להתאים כל פעם מחדש את הכיסא, את המסך, את המקלדת, כי העובד שישב שם קודם התאים אותם לעצמו.
עם תחילת הגל הרביעי החזירו אותנו לעבודה מלאה מהבית, אבל אני בטוחה שכשהוא יסתיים נחזור לעבוד יומיים בשבוע מהמשרד.
נשאלת השאלה - בשביל מה?
כי הבוס הגדול צריך לראות אותנו עובדים.
זה לא מספיק לו
לדעת שהעבודה נעשית - ואפילו נעשית יותר טוב בזמן העבודה מהבית - לא, לא. הוא צריך
לראות אותנו עובדים.
אז אני חוזרת למשפט הראשון שלי: עתיד העבודה מהבית יהיה תלוי נטו באופי (קרי גחמה) של כל מנהל ומנהל.
כי, בואו נודה בזה, לרוב המנהלים ממש לא אכפת מהרצונות של העובדים שלהם, והם בטח לא יותר חשובים מהרצונות שלו.