אחד ההסברים המוצעים לדיכאון אחרי לידה
שזה משהו שמתחיל מעייפות ותשישות ויש נשים שנלחצות מאוד מכך שהן תשושות ואז זה מתפתח לדיכאון אחרי לידה. אם זה ההסבר, אז מדובר בפרשנות לתשישות ולא משהו שקשור למשמעות של אימהות. לפחות לא באופן ישיר.
אבל גם אם הדיכאון מוסבר בגלל נטל האימהות אני לא מסכים שיש זהות בין מושג האימהות לבין כל המשימות שכרוכות בכך. אפשרי שנשים יטעו לחשוב שמשימות האימהות לא קשות כל כך כמו שהן חשבו. אפשר לעשות אידיאליזציה למטלות של האימהות, להקל בהן ראש ולחשוב שהן פחות קשות ממה שהן באמת.
בעוד שבסבלות יש זהות בין המושג "סבלות" לבין המשימה להרים דברים אז באימהות המצב לא כזה. המושג "אימהות" מעצם המושג לא כולל את המשימות של אימהות. גם אם האמא לא תעשה כלום היא עדיין תישאר מבחינת המושג "אמא" להבדיל מסבל שאם הוא לא ירים כלום אז אי אפשר לקרוא לו סבל.
הקשר בין סבלות להרמה הוא קשר אנליטי, מושגי, קונצפטואלי, הכרחי. אבל הקשר בין אימהות לבישול ורחצה הוא לא אנליטי-מושגי, אלא סינתטי, קונטינגנטי. "אמא שלא עושה כלום למען הבת שלה" זאת לא סתירה לוגית או סתירה במושג. אבל "סבל שלא מרים" זאת סתירה במושג או סתירה לוגית. סבל שלא מרים זה כמו רווק שהוא נשוי. אבל אמא שלא רוחצת ומאכילה זה לא כמו רווק נשוי. זה אפשרי [גם אם לא רצוי]
המושג "אמא" הוא לא מושג שכולל משימות ומטלות מעצם המושג אלא רק קשר או יחס בין אדם א' לאדם ב'. המושג "סבלות" מעצם המושג כולל משימות ומטלות.
אבל אנחנו מניחים שהאמהות לא מתנערות מאחריותן כלפי משימות האימהות אז למה הן קיבלו על עצמן משימות כה קשות ועכשיו הן בדיכאון?
יש הטייה ידועה שנקראת "הטיית האופטימיות" או אופטימיות נאיבית [naive optimism) לפיה בני אדם נוקטים בהתעלמות מסכנות או גימוד חומרתן [לי זה לא יקרה] מאמינים שהם ישלטו במצב או שהסיכון לא כה גבוה. הדבר מתבטא בתופעות כמו הערכת סיכון נמוך להתגרש, להיקלע לתאונת דרכים, להיות קורבן פשע, להיות מובטל, לחלות. או הערכת יתר לסיכויים לדברים טובים כמו לקבל משכורת טובה, שיוולדו להם ילדים מחוננים. יש הערכת יתר עצמית של יכולת ביצוע שיכולים להספיק לעשות דברים בפחות זמן , להצליח יותר ולהתאמץ פחות. ביטחון עצמי מופרז בכושר וביכולת.
זה בהחלט יכול לקרות לסבל שהוא מבין שהוא צריך להרים דברים אבל הוא לא חושב שזה יהיה לו כל כך קשה כפי שהוא חשב.
[על הטיית האופטימיות, נירה ליברמן, קוגניציה חברתית, בתוך פסיכולוגיה חברתית, כרך א', יחידה 2, עמ' 144-145]
יש מנגנון הגנה שנקרא "הכחשה" (denial) . מנגנון הגנה [defence mechanism] הוא אסטרטגיה שננקטת ע"י האדם להגן על עצמו [לפי פרויד להגן מפני דחפי הסתמי ומלחצי האני העליון] והכחשה היא תוכן שנכנס למודעות אך מלווה בטענה שהתוכן אינו נכון. הכחשה היא כלפי תכנים מאיימים למשל "לי זה לא יקרה" [אירית ביטמן, אירית בן עטר-כהן, חן פוך, אישיות: תיאוריה ומחקר, תיאוריות דינמיות, דור המייסדים, כרך א', יחידה 2, חלק א' עמ' 107]
האם למשל אדם יכול לעשן סיגריות בלי לרצות להיות חולה? זה דומה לסבל שרוצה להרים דברים אבל בלי הקושי הגדול או לאישה שרוצה להיות אמא אבל בלי הקושי הגדול. כשהיא חושבת על אימהות היא חושבת על התועלת ופחות על הנטל או מקטינה את הנטל. ייתכן שאם האמא תחשוב מראש על הנטל הקשה באימהות היא תקבל "דיסוננס קוגניטיבי" [cognitive dissonance] אי הלימה בין קוגניציות שונות כמו אדם מעשן למרות שהוא רוצה להיות בריא ויודע שהעישון מזיר לבריאות, און אדם בדיאטה שהתנפל על מוס שוקולד. אדם שרוצה להיות בריא וזה עתה חזר משלוש שעות שיזוף בים והוא יודע שהשמש מזיקה לבריאות. כך גם, הרצון להיות אמא למרות הקושי והנטל. במצב זה בני אדם נוקטים בהפחתת הדיסוננס כמו הפחתה מחשיבות הקונפליקט [לא אכפת לי שאני שמן החיים קצרים וצריך להנות כמה שיותר] , שינוי אחת הקוגניציות [מה כבר אכלתי בסך הכל? או "אני לא עד כדי כך שמן שצריך דיאטה"] או הוספת קוגניציות [מוס שוקולד מזין מאוד] כל האישה יכולה לומר שהנטל לא צפוי להיות כל כך קשה [יוסף שורצולד, עמדות, שכנוע לאחר מעשה, פסיכולוגיה חברתית, כרך ב', יחידה 4, חלק שלישי, עמ' 251-253]
האמא שבדיכאון כן רוצה להיות אמא אבל היא לא רוצה "אימהות כזאת" אלא "אימהות אחרת" אימהות שתהיה יותר קלה או שיהיו לה יכולות לעמוד באימהות הקשה.
יש הבדל בין לרצות להיות ב- "אימהות" בתור שם עצם כללי כאשר האמא מדמיינת אימהות ספציפית קלה יותר לבין לרצות ב- "אימהות הספציפית הזאת" כשם עצם פרטי. היא רוצה שהאימהות הזאת תשתנה ותקבל מאפיינים יותר קלים. היא לא אומרת לעצמה "אם ככה זה אימהות אז אני מתחרטת על כל העניין" היא רוצה שאופי האימהות ישתנה ולא יהיה ככה. שהאימהות תהיה יותר קלה ולא שלא תהיה בכלל.
אישה שמתחרטת אומרת אני לא רוצה את התועלת מהאימהות אם זה מה שנדרש
כדי לוותר על הקושי
אישה שלא מתחרטת אומרת אני לא רוצה לוותר על התועלת אלא להקטין את הנטל בלי לוותר על התועלת.
