מחשבות על לידות, יולדות ומיילדות.
- פותח הנושא mise
- פורסם בתאריך
בסדר, צודקת, סליחה.
אני ממש לא התכוונתי חלילה להתקפה, ממש לא. אני מאוד מעריכה את המיילדת. רציתי רק במסגרת האירוח שלה כאן, שנשאל באופן כללי על גישתה והשקפת עולמה בנושאים אלו (זו אגב חלק ממטרת האירוחים) . בכלל בלי קשר ישיר ללידה שלך. אבל אולי לא הובנתי נכון ואני מתנצלת. אין כל צורך להזכיר את הלידה שלך באירוח שלה וגם לא לעשות הקשר.
אני ממש לא התכוונתי חלילה להתקפה, ממש לא. אני מאוד מעריכה את המיילדת. רציתי רק במסגרת האירוח שלה כאן, שנשאל באופן כללי על גישתה והשקפת עולמה בנושאים אלו (זו אגב חלק ממטרת האירוחים) . בכלל בלי קשר ישיר ללידה שלך. אבל אולי לא הובנתי נכון ואני מתנצלת. אין כל צורך להזכיר את הלידה שלך באירוח שלה וגם לא לעשות הקשר.
רוני של יובל ומאיה
New member
יש לי מחשבות גם על היולדת
כמו שמייז כתבה, יש יולדות שמאפשרות התנהלות זו או אחרת. אני חושבת שמאד קשה לבוא בטענות למיילדת שמתנהלת באופן מסויים ורואה שזה מתאפשר לה ע"י היולדת, וממשיכה בהתנהלות זו. אני מאמינה שאם מיילדת עושה X וזה לא מתאים ליולדת, היא חייבת להתבטא ולומר לה. עדיין לא יצא לי לפגוש מיילדת שקוראת מחשבות ויודעת בלי שמכוונים אותה כיצד מרגישים בני הבית. גם אני עוסקת במקצוע שמפגיש אותי עם אמהות, תינוקות, ומשפחות. זה מאד מתסכל לשבת מול אשה שכל מה שהיא עושה זה להנהן בראשה או לא אומרת כלום, ולהמשיך בהתנהלות הפגישה בלי באמת לדעת מה היא חושבת ומרגישה. אני גם אומרת להן את זה - אם משהו שאנחנו עושות לא מתאים לך, תגידי! אל תשבי ותעשי כל מה שאני אומרת רק בגלל שאמרתי, ואז תלכי הביתה ותעשי מה שעשית קודם לכן... אם משהו לא מתאים לך, אני אשנה את הפרוטוקול. את התנוחה. את העיצה. יש הרבה דרכים שאני יכולה ללכת בהן, אני רק צריכה בעצמי קצת הכוונה מהאם. ואם אני יושבת מול אשה שמהנהנת בהתלהבות לכל מלה שלי, או שעושה הכל בלי להתלונן ולא מראה לי שלא נוח או לא מתאים לה, איך אני אדע את זה? לא כולן מראות את זה בשפת גוף ואני מגלה זאת רק בשיחת מעקב אחרי מס' ימים, כשמתברר לי ששום דבר ממה שדיברנו עליו לא נעשה בגלל שזה לא התאים לאשה. זה מאוד מאוד מתסכל. [דנה יקירתי, אני מתנצלת על הגיגיי הבאים ורוצה שתדעי שאני מעריכה אותך מאד ואין בכוונתי להעליב או לפגוע במודע. מקווה שאת מקבלת את דבריי] משהו שחלף בראשי בנוגע ללידתה של דנה והפריע לי קצת, היה עניין אי ידיעת המשפחה על היות הלידה בבית. לדעתי זה משהו שיכול מאוד לעצור את ההתנהלות, רק החשש שמא מישהו יופיע, או הידיעה בקרקעית המוח שיש עניינים לא פתורים שם. במיוחד כאשר הילד הגדול איתם... אני מבינה שיש משפחות ש"יכולות לקחת את זה קשה" אבל זה לא פוטר (לדעתי האישית) את היולדת מהתמודדות איתם. ויפה שעה אחת קודם. אולי זה קצת נופל תחת הקטגוריה של "לעשות מה שאומרים לי" כי אם אשה מבוגרת שהיא אם בעצמה מפחדת כל כך מהתמודדות עם בני משפחתה והיא מסתירה דבר כל כך חשוב, למה שלא "תפחד" גם מהמיילדת? איך היא תדע להביע את רצונותיה בפני אשה שהיא בסה"כ זרה לה, אם היא לא יודעת איך לעשות זאת עם המשפחה הפרטית שלה?
כמו שמייז כתבה, יש יולדות שמאפשרות התנהלות זו או אחרת. אני חושבת שמאד קשה לבוא בטענות למיילדת שמתנהלת באופן מסויים ורואה שזה מתאפשר לה ע"י היולדת, וממשיכה בהתנהלות זו. אני מאמינה שאם מיילדת עושה X וזה לא מתאים ליולדת, היא חייבת להתבטא ולומר לה. עדיין לא יצא לי לפגוש מיילדת שקוראת מחשבות ויודעת בלי שמכוונים אותה כיצד מרגישים בני הבית. גם אני עוסקת במקצוע שמפגיש אותי עם אמהות, תינוקות, ומשפחות. זה מאד מתסכל לשבת מול אשה שכל מה שהיא עושה זה להנהן בראשה או לא אומרת כלום, ולהמשיך בהתנהלות הפגישה בלי באמת לדעת מה היא חושבת ומרגישה. אני גם אומרת להן את זה - אם משהו שאנחנו עושות לא מתאים לך, תגידי! אל תשבי ותעשי כל מה שאני אומרת רק בגלל שאמרתי, ואז תלכי הביתה ותעשי מה שעשית קודם לכן... אם משהו לא מתאים לך, אני אשנה את הפרוטוקול. את התנוחה. את העיצה. יש הרבה דרכים שאני יכולה ללכת בהן, אני רק צריכה בעצמי קצת הכוונה מהאם. ואם אני יושבת מול אשה שמהנהנת בהתלהבות לכל מלה שלי, או שעושה הכל בלי להתלונן ולא מראה לי שלא נוח או לא מתאים לה, איך אני אדע את זה? לא כולן מראות את זה בשפת גוף ואני מגלה זאת רק בשיחת מעקב אחרי מס' ימים, כשמתברר לי ששום דבר ממה שדיברנו עליו לא נעשה בגלל שזה לא התאים לאשה. זה מאוד מאוד מתסכל. [דנה יקירתי, אני מתנצלת על הגיגיי הבאים ורוצה שתדעי שאני מעריכה אותך מאד ואין בכוונתי להעליב או לפגוע במודע. מקווה שאת מקבלת את דבריי] משהו שחלף בראשי בנוגע ללידתה של דנה והפריע לי קצת, היה עניין אי ידיעת המשפחה על היות הלידה בבית. לדעתי זה משהו שיכול מאוד לעצור את ההתנהלות, רק החשש שמא מישהו יופיע, או הידיעה בקרקעית המוח שיש עניינים לא פתורים שם. במיוחד כאשר הילד הגדול איתם... אני מבינה שיש משפחות ש"יכולות לקחת את זה קשה" אבל זה לא פוטר (לדעתי האישית) את היולדת מהתמודדות איתם. ויפה שעה אחת קודם. אולי זה קצת נופל תחת הקטגוריה של "לעשות מה שאומרים לי" כי אם אשה מבוגרת שהיא אם בעצמה מפחדת כל כך מהתמודדות עם בני משפחתה והיא מסתירה דבר כל כך חשוב, למה שלא "תפחד" גם מהמיילדת? איך היא תדע להביע את רצונותיה בפני אשה שהיא בסה"כ זרה לה, אם היא לא יודעת איך לעשות זאת עם המשפחה הפרטית שלה?
רוני של יובל ומאיה
New member
זה נשמע לי מאוד נכון
וזה באמת משהו שמעסיק אותי לאחרונה ודיברנו עליו כבר פה השבוע (בהקשר שלי). יש לי אישית עוד הרבה מה לעבוד בנושא הזה, בעיקר עם עצמי.
וזה באמת משהו שמעסיק אותי לאחרונה ודיברנו עליו כבר פה השבוע (בהקשר שלי). יש לי אישית עוד הרבה מה לעבוד בנושא הזה, בעיקר עם עצמי.
אני חייבת כאן - לא להסכים
וגם אני אתנצל, דנה, ואתייחס ישירות לסיפור לידתך.. אני לא חושבת שיש X דברים שצריכים להתקיים כדי ללדת. אולי חוץ מלותר על הפחד ללדת. גם אני הייתי עסוקה בדברים חיצוניים במקום לצלול אל תוך עצמי, אך בגלל שהייתי חופשיה לעשות זאת, ואף אחד לא החליט עבורי מה טוב לי או ניסה לשכנע אותי איך אני אמורה ללדת, ההתעסקות החיצונית תרמה, לדעתי, ללידה מאד straight forward ופשוטה. לי מאד הפריע בסיפורה של דנה שכולם החליטו עבורה מה הכי טוב לה, ולא כיבדו את רצונותיה.. אני לא יכולה לחשוב על משהו יותר disempowering מאי קבלת רצונותיה ודרישותיה של היולדת.
וגם אני אתנצל, דנה, ואתייחס ישירות לסיפור לידתך.. אני לא חושבת שיש X דברים שצריכים להתקיים כדי ללדת. אולי חוץ מלותר על הפחד ללדת. גם אני הייתי עסוקה בדברים חיצוניים במקום לצלול אל תוך עצמי, אך בגלל שהייתי חופשיה לעשות זאת, ואף אחד לא החליט עבורי מה טוב לי או ניסה לשכנע אותי איך אני אמורה ללדת, ההתעסקות החיצונית תרמה, לדעתי, ללידה מאד straight forward ופשוטה. לי מאד הפריע בסיפורה של דנה שכולם החליטו עבורה מה הכי טוב לה, ולא כיבדו את רצונותיה.. אני לא יכולה לחשוב על משהו יותר disempowering מאי קבלת רצונותיה ודרישותיה של היולדת.
לגבי התמודדות עם המשפחה:
ורוני - לא לדאוג - אני כמובן לא נעלבת ולומדת ממה שכתבת. אני רוצה להזכיר לך (את פשוט מכירה אותי מפרורמים נוספים) שאני מתמודדת פעמים רבות עם דיעות והחלטות לא שגרתיות מול המשפחה. תמיד עשיתי בחירות שונות שגרמו לי להתעמת עם המשםחה (התחיל בגיל 11 כשהחלטתי להיות צמחונית ואת זה בם כבר לקחו קשה..) ובבגרותי החלטותי השפיעו גם על המשפחה של עמית וגם שם נאלצתי / נאלצנו לעמוד על שלי / שלנו. העניין הוא לא חוסר יכולת לעמוד על דרכי, למרות שאני מודה שכבר מתחילה עייפות אישית מניסיון לשכנע אנשים שאני לא פועלת ע"פ טרנדים או גחמות אלא עושה החלטות מושכלות, ולכן כבר נמאס לי הרבה פעמים להביע דיעותי בחברה. במקרה זה לא יידענו את המשפחה כי ידענו שהם יהיו בהיסטריה עד הלידה. שתי הסבתות אמרו לי תודה שלא הודעתי להם קודם והגדילה לעשות חמותי כשרמזה לי שיש לה מספיק נכדים מאיתנו. היא כבר חוששת מהפעם הבאה. כשאבא של עמית גילה הוא מאוד נבהל וזו הייתה פשלה, אבל תראי מה הם כמעט עשו, שלא לדבר על אמא שלי (למבי - באמת אל תתחילי לדבר עליה...
) שהייתה בטוח הורסת לי את הלידה ההיסטריה שלה. זהו - חצי התחשבות וחצי ניסיון להמנע מהפרעות בלידה. באמת שהעמדתי את המשפחה בשוקים לא קטנים ואני לא כותבת את זה כי אני מתבאסת מדברייך אלא כי באמת, למרות חסרונות רבים שיש לי, דוקא אני ידועה כאחת שעושה מה שאני רוצה, במיוחד למול המשפחה שלי. לגבי שאר הדברים שכתבת אני כמובן מקבלת (חוץ מהאלילה - הגזמת..) ותודה!
ורוני - לא לדאוג - אני כמובן לא נעלבת ולומדת ממה שכתבת. אני רוצה להזכיר לך (את פשוט מכירה אותי מפרורמים נוספים) שאני מתמודדת פעמים רבות עם דיעות והחלטות לא שגרתיות מול המשפחה. תמיד עשיתי בחירות שונות שגרמו לי להתעמת עם המשםחה (התחיל בגיל 11 כשהחלטתי להיות צמחונית ואת זה בם כבר לקחו קשה..) ובבגרותי החלטותי השפיעו גם על המשפחה של עמית וגם שם נאלצתי / נאלצנו לעמוד על שלי / שלנו. העניין הוא לא חוסר יכולת לעמוד על דרכי, למרות שאני מודה שכבר מתחילה עייפות אישית מניסיון לשכנע אנשים שאני לא פועלת ע"פ טרנדים או גחמות אלא עושה החלטות מושכלות, ולכן כבר נמאס לי הרבה פעמים להביע דיעותי בחברה. במקרה זה לא יידענו את המשפחה כי ידענו שהם יהיו בהיסטריה עד הלידה. שתי הסבתות אמרו לי תודה שלא הודעתי להם קודם והגדילה לעשות חמותי כשרמזה לי שיש לה מספיק נכדים מאיתנו. היא כבר חוששת מהפעם הבאה. כשאבא של עמית גילה הוא מאוד נבהל וזו הייתה פשלה, אבל תראי מה הם כמעט עשו, שלא לדבר על אמא שלי (למבי - באמת אל תתחילי לדבר עליה...
איימי שפירא
New member
אני מאוד מתחברת למה שדנה..
אני חושבת שאם יש סיכוי שהמשפחה תפעיל לחצים ותביע דעה שיכולה להחליש או להפריע, עדיף שלא יידעו. לא לכולנו יש קשר פתוח ואמיץ עם ההורים שלנו. לפני לידת הבית הראשונה שלי, היה לי נוח מאוד לספר להורים שלי והם קיבלו את הבחירה שלי וכדי להרגיע אותם באופן טוטלי, ביקשתי מהמילדת שיבואו איתי לאחד הפגישות איתה (עכשיו שאני חושבת על זה, אני רואה עד כמה היחסים שלי השתנו מאז עם הורי, כי היום לא היה עולה על דעתי להפגיש אותם עם מיילדת. אך ברור לי, שאצלי, לאחר הלידה, התחיל מסע ארוך של הפרדה ושימת גבולות ברורים מול ההורים שלי. זה לא היה לי פשוט. אך דווקא אז עצם העובדה שהיה להם מקום הרבה יותר גדול בחיים שלי דוקא עמד לטובתי - הסברתי את עצמי טוב???). לעומת זאת, להורים של בועז לא סיפרנו - כי היתה לי תחושה שזה לא יתקבל טוב. נכון, שיש אנשים שיאמרו שאני משקרת בכך שאינני מספרת את האמת. אני לא אדם שמשקר. השתדלתי מאוד לא להיכנס לדיונים של "איפה אני מתכוונת ללדת" עם אנשים. אם הנושא עלה, הייתי אומרת, "לא החלטתי עוד", ואפילו פעם התפלק לי "קפלן" (השם ישמור!) - על זה הייתי יכולה לומר אחר כך, "בסוף שיניתי את דעתי והחלטתי ללדת בבית". גם לחברות לא סיפרתי על לידת הבית חוץ מלאחת. וזה אחרי שסיפרתי לאחת אחרת והיא ישר תקפה אותי שמה יקרה אם חבל הטבור יהיה כרוך סביבה הצוואר וכו'. מיד הבנתי, שאנשים לא מבינים, ואין לי עניין בלסנגר על עצמי ובחירותי. זה ממש מתיש. אני זוכרת שבועז מתח על זה ביקורת ואמר לי שעצם העובדה שאני לא מספרת לאנשים מעיד על כך שאינני בטוחה בבחירה שלי. וזה, עם כל הכבוד לבעלי היקר, שטויות ברסק עגבניות!!! בהמשך לדברים אחרים שנכתבו כאן, באופן אישי, אינני מוצאת עניין בלנתח לידה של משהי אחרת (נכון שעצם כתיבת הסיפור פותח לכך פתח) בפרהסיה. מה שקרה, היה נכון לאותו הרגע. איני רואה טעם בלדון, מה ומי לא היו בסדר. אך זוהי דעתי האישית. ועוד בהמשך לדיון המרתק, הענין של ההפרעות החיצוניות והפנימיות בלידה הוא משמעותי. לא יודעת אם אפשר לנטרל את הדברים הללו באופן טוטאלי. ראבאק, אנחנו בנות אדם. בלידה השניה, ילדתי אצלי בבית, בחדר השינה. גם לי כמו לדנה, רצו בראש מחשבות על איתמר (הבכור) כל הזמן. היה לי קשה להתנתק מהם וזה הפריע. אבל אני מקבלת את זה כחלק מהתהליך. הרגשתי ממש שאני מתאבלת על כך שכבר לא יהיה רק אמא של אחד. הספדתי את המצב. ונראה לי שזה לא תהליך שקרה רק לי. חודשים רבים לאחר הלידה הבנתי, שאולי היה עדיף אם הייתי יולדת אצל אילנה בצימר, ואז לפחות זה היה מנטרל את הרעשים החיצונים, כי אמנם איתמר לא היה בבית (תודה לאל!) אבל עצם העובדה שילדתי בחדר השינה שבו הוא ישן איתנו, בדיעבד, הפריעה לי כי הוא היה חלק מהחדר. נכון שההפרעות הפנימיות מהבחינה הזו היו קיימות גם אצל אילנה בצימר, כי המחשבות עליו היו מגיעות איתי לשם, אבל אני חושבת שהניתוק הפיזי ממקום שמשותף לשנינו היה עוזר. וזה מלמד אותי, שוב, שאין חוקים!!! לידת בית לא חייבת להיות בבית. היא גם יכולה להיות בבית של משהו אחר. אם זה מה שעוזר להכניס אישה ללידה, מה טוב.
אני חושבת שאם יש סיכוי שהמשפחה תפעיל לחצים ותביע דעה שיכולה להחליש או להפריע, עדיף שלא יידעו. לא לכולנו יש קשר פתוח ואמיץ עם ההורים שלנו. לפני לידת הבית הראשונה שלי, היה לי נוח מאוד לספר להורים שלי והם קיבלו את הבחירה שלי וכדי להרגיע אותם באופן טוטלי, ביקשתי מהמילדת שיבואו איתי לאחד הפגישות איתה (עכשיו שאני חושבת על זה, אני רואה עד כמה היחסים שלי השתנו מאז עם הורי, כי היום לא היה עולה על דעתי להפגיש אותם עם מיילדת. אך ברור לי, שאצלי, לאחר הלידה, התחיל מסע ארוך של הפרדה ושימת גבולות ברורים מול ההורים שלי. זה לא היה לי פשוט. אך דווקא אז עצם העובדה שהיה להם מקום הרבה יותר גדול בחיים שלי דוקא עמד לטובתי - הסברתי את עצמי טוב???). לעומת זאת, להורים של בועז לא סיפרנו - כי היתה לי תחושה שזה לא יתקבל טוב. נכון, שיש אנשים שיאמרו שאני משקרת בכך שאינני מספרת את האמת. אני לא אדם שמשקר. השתדלתי מאוד לא להיכנס לדיונים של "איפה אני מתכוונת ללדת" עם אנשים. אם הנושא עלה, הייתי אומרת, "לא החלטתי עוד", ואפילו פעם התפלק לי "קפלן" (השם ישמור!) - על זה הייתי יכולה לומר אחר כך, "בסוף שיניתי את דעתי והחלטתי ללדת בבית". גם לחברות לא סיפרתי על לידת הבית חוץ מלאחת. וזה אחרי שסיפרתי לאחת אחרת והיא ישר תקפה אותי שמה יקרה אם חבל הטבור יהיה כרוך סביבה הצוואר וכו'. מיד הבנתי, שאנשים לא מבינים, ואין לי עניין בלסנגר על עצמי ובחירותי. זה ממש מתיש. אני זוכרת שבועז מתח על זה ביקורת ואמר לי שעצם העובדה שאני לא מספרת לאנשים מעיד על כך שאינני בטוחה בבחירה שלי. וזה, עם כל הכבוד לבעלי היקר, שטויות ברסק עגבניות!!! בהמשך לדברים אחרים שנכתבו כאן, באופן אישי, אינני מוצאת עניין בלנתח לידה של משהי אחרת (נכון שעצם כתיבת הסיפור פותח לכך פתח) בפרהסיה. מה שקרה, היה נכון לאותו הרגע. איני רואה טעם בלדון, מה ומי לא היו בסדר. אך זוהי דעתי האישית. ועוד בהמשך לדיון המרתק, הענין של ההפרעות החיצוניות והפנימיות בלידה הוא משמעותי. לא יודעת אם אפשר לנטרל את הדברים הללו באופן טוטאלי. ראבאק, אנחנו בנות אדם. בלידה השניה, ילדתי אצלי בבית, בחדר השינה. גם לי כמו לדנה, רצו בראש מחשבות על איתמר (הבכור) כל הזמן. היה לי קשה להתנתק מהם וזה הפריע. אבל אני מקבלת את זה כחלק מהתהליך. הרגשתי ממש שאני מתאבלת על כך שכבר לא יהיה רק אמא של אחד. הספדתי את המצב. ונראה לי שזה לא תהליך שקרה רק לי. חודשים רבים לאחר הלידה הבנתי, שאולי היה עדיף אם הייתי יולדת אצל אילנה בצימר, ואז לפחות זה היה מנטרל את הרעשים החיצונים, כי אמנם איתמר לא היה בבית (תודה לאל!) אבל עצם העובדה שילדתי בחדר השינה שבו הוא ישן איתנו, בדיעבד, הפריעה לי כי הוא היה חלק מהחדר. נכון שההפרעות הפנימיות מהבחינה הזו היו קיימות גם אצל אילנה בצימר, כי המחשבות עליו היו מגיעות איתי לשם, אבל אני חושבת שהניתוק הפיזי ממקום שמשותף לשנינו היה עוזר. וזה מלמד אותי, שוב, שאין חוקים!!! לידת בית לא חייבת להיות בבית. היא גם יכולה להיות בבית של משהו אחר. אם זה מה שעוזר להכניס אישה ללידה, מה טוב.
ומדוע לא לדון בזה?
איך דברים יבואו לידי הכלל? איך דברים עשויים להפתר? למה לידות בי"ח אנחנו יכולים לנתח על ימין ועל שמאל ולידות בית לא? אם הייתי נחשפת לידיעה כזו לפני הלידה הראשונה שלי, היתה לי פלטפורמה רחבה יותר לבניית ציפיות עם המילדת וסביר שלא הייתי בוחרת בה אילו הייתי יודעת שהיא תצעק עליי ותגיד לי את כל מה שאמרה בלידה.
איך דברים יבואו לידי הכלל? איך דברים עשויים להפתר? למה לידות בי"ח אנחנו יכולים לנתח על ימין ועל שמאל ולידות בית לא? אם הייתי נחשפת לידיעה כזו לפני הלידה הראשונה שלי, היתה לי פלטפורמה רחבה יותר לבניית ציפיות עם המילדת וסביר שלא הייתי בוחרת בה אילו הייתי יודעת שהיא תצעק עליי ותגיד לי את כל מה שאמרה בלידה.
מאד מסכימה
אם דנה ילדה בבית חולים, אני בטוחה שהיתה קמה כאן צעקה על איך המיילדת\רופא מרשים לעצמם להתנהג כך עם יולדת. אך בגלל שמדובר בלידת בית עם מיילדת "משלנו" פתאם אי אפשר לדבר על זה...? בפורום של לידות ללא מיילדת יש סיפורים שלא תמיד נגמרים כפי שהיה רצוי. אחד הדברים שמאד עוזרים לאם ולשאר נשות הפורום זה לנתח את הארוע ולנסות להבין למה דברים לא "עבדו". הדיונים האלו לעיתים הופכים לחשובים ביותר, כי המון נושאים עולים לגבי לל"מ (אולי למישהו יש רעיון יותר מוצלח להגדרת הלידה הזו!!!) ועוזרים לחדד בעיות ולעלות דרכי פתרון.
אם דנה ילדה בבית חולים, אני בטוחה שהיתה קמה כאן צעקה על איך המיילדת\רופא מרשים לעצמם להתנהג כך עם יולדת. אך בגלל שמדובר בלידת בית עם מיילדת "משלנו" פתאם אי אפשר לדבר על זה...? בפורום של לידות ללא מיילדת יש סיפורים שלא תמיד נגמרים כפי שהיה רצוי. אחד הדברים שמאד עוזרים לאם ולשאר נשות הפורום זה לנתח את הארוע ולנסות להבין למה דברים לא "עבדו". הדיונים האלו לעיתים הופכים לחשובים ביותר, כי המון נושאים עולים לגבי לל"מ (אולי למישהו יש רעיון יותר מוצלח להגדרת הלידה הזו!!!) ועוזרים לחדד בעיות ולעלות דרכי פתרון.
הבעיה היא
שלפעמים דווקא יש סיוע - של הבעל, חברה וכדומה... אני גם לא אוהבת את דרך השלילה שבהגדרה. באנגלית יש מספר שמות: unassisted unhindered freebirth השניים הראשונים גם מתארים על דרך השלילה, אם כי השני בדרך יותר נעימה (ללא הפרעה, ללא עכבות) והשלישי קצת באויר.. יש עוד רעיונות??
שלפעמים דווקא יש סיוע - של הבעל, חברה וכדומה... אני גם לא אוהבת את דרך השלילה שבהגדרה. באנגלית יש מספר שמות: unassisted unhindered freebirth השניים הראשונים גם מתארים על דרך השלילה, אם כי השני בדרך יותר נעימה (ללא הפרעה, ללא עכבות) והשלישי קצת באויר.. יש עוד רעיונות??
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.