אני, אגב, קצת פחות פנאטית בעניין הביות.
כלומר, אני חושבת שזה דבר חיובי, בגדול, אבל מצד שני אני גם חושבת שהצוות צריך להפעיל יותר שיקול דעת וכן לאפשר לפעמים לשים את התינוק בתינוקייה לזמן קצר.
בבית החולים שילדתי בו היתה מדיניות מחמירה של ביות מלא. בגדול, תינוקות לא הלכו לתינוקיה אלא אם היתה סיבה בריאותית רצינית לכך.
ובעקרון, אני חושבת שזה בהחלט נכון שהתינוק היה איתנו, וזה מאוד עזר לנו ללמוד להכיר אותו בסביבה שבה בכל זאת יש צוות מיומן של אחיות שיכול לעזור לנו אם אנחנו נתקעים וכו'.
אבל - בגלל כל הסיפורים הבריאותיים שלא נכנסתי אליהם למעלה, נוצר מצב שהייתי צריכה לבלות 24 שעות אקסטרה בבית החולים. כשהודיעו לי שאני צריכה להשאר יום נוסף, זה היה אחרי שכבר כ-72 שעות לא ישנתי יותר מ-20 דקות ברצף, בין השאר כי משלב מסויים היו צריכים לבדוק אותי כל שעה. לא הייתי בסבל פיזי חריג, אבל חוסר השינה היה פשוט עינוי סטייל אמנת ז'נבה.
אז כשאמרו לי שעכשיו צריך לעבור עוד 24 שעות בבית החולים, אני פשוט פרצתי בבכי מטורף...
ואז אחרי שהם נרגעו שאין לי דכאון אחרי לידה, והבינו שאני פשוט נורא עייפה, הם אמרו משהו כמו "תראי, אם את באמת מרגישה שאת לא מסוגלת לתפקד, אז אנחנו מוכנים לשקול לקחת את התינוק לתינוקיה לכמה שעות כדי שתשני." שלכאורה, אוקי, הייתי יכולה פשוט להגיד כן. אבל במצב של אישה אחרי לידה עם כל ההורמונים פלוס העדר השינה, זה התפרש אצלי כ"אם את כזה כשלון הורי מזעזע שאת אפילו לא מסוגלת לטפל בתינוק שלך, אז ניקח אותו קצת".
אז לדעתי במצב הזה, עם כל האידיאולוגיה היפה של ביות מלא, הם היו צריכים לקבל החלטה אדמיניסטרטיבית שהמצב הנפשי והבריאותי שלי דורש לקחת את הילד לזמן קצר כדי שאני אשן. לא להגיד לי "אם את ממש רוצה אז..", אלא להגיד "אנחנו לוקחים אותו אלא אם יש לך התנגדות חריפה".
כי בתכלס, אם הייתי ישנה באותו הרגע שעתיים שלוש (אפילו עם ההצקה של פעם בשעה לבדיקות), המצב היה נראה הרבה יותר טוב. ואני יודעת את זה כי בשלב כלשהוא לקחו אותו לעשות לו את ברית המילה (שעשו כניתוח, ולכן בחדר סטרילי ללא נוכחות ההורים), ועם כל זה שהיינו מודאגים על זה שהילדון עובר ניתוח, כיבינו את האור והלכנו לישון לשעתיים עד שהחזירו אותו לחדר, וזה פשוט החזיר אותי לחיים.