לא בטוח שהבנתי
ברור לי כי מילים מאפשרות תיאור - בין אם תיאור חיצוני (דיבור) או תיאור פנימי (חשיבה).
האם אתה טוען כי הכרה, כלומר מודעות לחוויה, חייבת לעבור דרך תיאור שלה?
אינני בטוח שזה נכון - אני מסוגל להיזכר בצבע המדויק של החולצה מבלי שיהיו לי מילים לתאר אותו.
אני מסוגל להבחין בין שני גווני אדום, גם אם אינני מכיר את המילים שיאפשרו לי לתאר את ההבדל הזה.
בכדי לתאר את ההבדל, אני צריך לחשוב, כלומר לנסות לנסח אותו במילים הזמינות לי.
אבל בכדי להבחין בכך ששתי חולצות אינן באותו צבע, כל מה שאני צריך הוא לראות אותן.
חוץ מזה, יש בעיה עם הטענה שלך, כיוון שאנחנו נולדים ללא מילים כלל, ורוכשים אותן במהלך חיינו - כלומר לא סביר שהתהליך מתחיל במילים, כיוון שהמילים הראשונות הן לא יותר מרצפים המקושרים לתבניות חוזרות בחוויה.
למשל, כשילד לומד לומר "אבא", הוא לומד כי הרצף הזה מתאר הרכב מסוים של תחושות, ומסוגל להכליל שינויים קלים בהרכב תחת אותו ה"שם".
הוא לא היה מסוגל ללמוד מה זה "אבא", אם לא היה מבחין בין ההרכב הספציפי הזה להרכבים אחרים, ואם לא היה מסוגל להכליל את הגורמים תחת "קטגוריה" אחת, הנובעת כנראה מהופעה משותפת שלהם.
כלומר, מבחינת "סדר הדברים" - היכולת להפריד ולהכליל תחושות שונות אמנם מתבטאת במילים, אך היא מתקיימת גם בלעדיהן, אחרת לא היה ניתן ללמוד אותן מלכתחילה.
כיוון שהשפה היא ביטוי של היכולת הזו, אנו רואים מבנים משותפים בכל השפות, אך בכל שפה תמצא מילים ספציפיות, שאינן מופיעות באחרות, כי ה"הרכבים החושיים" הרלוונטיים אינם נפוצים בסביבה בה הן התפתחו.