זה לא נושא פילוסופי אלא משפטי
במדינות מתוקנות קיימת בד"כ חוקה שאחד מתפקידיה הם לקבוע שנושאים מסויימים הם אפשריים לחקיקה, בעוד בנושאים אחרים אסור לחוק להתערב, וכל אחד רשאי לנהוג בקשר אליהם כרצונו (מה שנקרא "חרויות הפרט"). כאשר קבוצה מסויימת בציבור מתנגדת במשך שנים ארוכות לקבלת חוקה, בדיוק משום שחוקה כזו תמנע מהם להתערב בחייהם של ציבורים אחרים; כאשר הדרך היחידה להעביר את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" היתה לסייג אותו כך שלא יחול על חקיקה דתית (כך שלא תהיה, חס וחלילה, זכות מוקנית לאזרח להתחתן על-פי אמונתו, או לקבוע לעצמו את יום המנוחה השבועי שלו, אלא רק על פי הדת שהמדינה קבעה שהיא דתו) - אי אפשר לומר שאין כאן כפייה. במדינת ישראל החוק מתערב בנושאים שבהם בכל מדינה שיש לה חוקה, החוקה אוסרת על המחוקק להתערב בנושאים אלה, והמצב הוא כזה מסיבות דתיות, ולא משום סיבה אחרת. ולמה את מתכוונת שאין שום חוק המחייב אנשים לנהוג מנהג דתי? האם המדינה מאפשרת לי להינשא בנישואין אזרחיים? נכון, אני יכול לנסוע לחו"ל, אבל אם אתגרש עדיין אצטרך לעבור ברבנות. איך בכלל ניתן לחייב חילוני להישפט בבית דין רבני של דת שהוא אינו נמנה על מאמיניה? האם המדינה מאפשרת לי לבחור את יום המנוחה השבועי שלי לפי נוחותי ואמונתי? או שהיא משייכת אותי לדת מסויימת ומכריחה אותי שלא לעבוד ביום שבו הדת הזו קבעה שאין לעבוד? ומה עם החוק האוסר על הצגת חמץ למכירה בפסח? ואם להיות קטנוני באמת, גם החוק הקובע כי כל מוסד רשמי של המדינה מחוייב לכשרות (כלומר, יש בו איסור על מזון לא כשר - אני מסוגל להבין את זכותם של הדתיים לאוכל כשר, אבל למה למנוע מאחרים אוכל לא כשר)? אני מודה שזה קטנוני, ופחות מפריע לחילונים, אבל מבחינה עקרונית גם זה שייך לקטגוריה הזו. וביום העצמאות, אגב, עסקים רבים פתוחים. אני לא חושב שקיים חוק שמחייב לסגור אותם - אבל אולי אני טועה. יש היגיון, אגב, בחוק שמחייב מעביד לאפשר לעובדיו לקחת חופש בימים מסויימים שעשויים להיות חשובים להם, בין אם מדובר בחג דתי או חילוני. אין היגיון בלחייב אדם מה לעשות עם עצמו, מתי לעבוד ומתי לא.
