מרגישה צורך לפרוק
לפני כ5 חודשים האקס נפרד ממני. הייתי באמצע משבר די עמוק- מתוסכלת מהמערכת שאני נמצאת בה, מרגישה שעשיתי טעות שהתחייבתי אליה לתקופה נוספת (מעבר למה שחייבים) ובכלל הייתי די בבאסה. הפרידה שלו ממני- היתה הפתעה מוחלטת. אומנם עברנו תקופה לא קלה- התקופה האישית הקשה שעברתי, השפיעה מן הסתם. אבל הייתי בטוחה שהוא אוהב אותי ולא חושב על זה ברצינות. באותה תקופה עברה לי לא פעם ולא פעמיים בראש מחשבות על סיום הקשר. אולם, ההחלטה שהגיעה ממנו הפתיעה והממה אותי. הוא היה הדבר הכי יציב שהיה לי באותה תקופה ודי נתפסתי בו, למרות שבאיזשהו מקום ידעתי שנפרד מתישהו- הזמן בו הוא בחר לא התאים לי לחלוטין. ב4 החודשים הראשונים לפרידה "הבנתי" אותו. חברים שלי (שהם בעצם- חברים שלנו) היו המומים מההתנהלות שלי ואני הצדקתי אותו. הסיבה שלו לפרידה היתה "אני לא מאוהב". ואני הסברתי להם שהוא לא חייב להיות איתי אם הוא לא אוהב אותי. אפילו נפגשנו בארוע של חברים משותפים- דברנו וצחקנו- והתנהגנו כידידים לכל דבר, כאילו שלא נפגעתי כמו שנפגעתי. לאחר 3 חודשים (אני חושבת שזה היה בעקבות המפגש בו התנהגתי כאילו שהכל תקין- מה שלא היה נכון) עלה בי המון המון כסע. כעסתי עליו מאוד ע"כ שעשה את הצעד הזה בלי לשים לב למצב בו אני נמצאת. הסיבה שלו לפרידה היתה "אני לא מאוהב". סיבה שנתפסה על ידי כסיבה ילדותית וטפשית- בעיקר כי היינו חברים כ"כ טובים וציפיתי ממנו להעביר אותי תהליך ולא להפיל עליי את הפרידה כמו שהפיל (בייחוד כשהוא יודע עד כמה אני צריכה להיות בשליטה תמידית). היה לנו איזה "תאקל" בתוכנת מסרים במחשב בו התנהגתי די בנבזות ואמרתי לו שאני לא מעונינת לדבר איתו בלי להסביר את עצמי. אחרי 3 חודשים הרמתי אליו טלפון ושטחתי בפניו את כל הכעס שהיה בי- ע"כ שציפיתי ממנו להיות עירני לתקופה שעברתי, ע"כ שהוא היה צריך לבוא ולדבר איתי על מה שהרגיש ולא להנחית עליי את הפרידה ולהותיר אותי חסרת אונים לחלוטין. באיזשהו מקום הטענות לא פייריות- הוא לא אוהב. אבל רבאק- מה לא אוהב? לא אוהב את מי שאני? (הוא ענה שאוהב). אז בחייאת- בגלל החברים הטובים שהיינו- אני חושבת שהגיע לי תהליך פרידה של הבנה והפנמה ולא התמודדות עם פרידה מפתיעה שניפצה לי את כל מה שחשבתי שהיה לי. סיימתי את השיחה בכך שאני לא מעוניינת בו בחיים שלי כי לא מגיע לו- אדם שקורא לעצמו "ידיד שלי" אמור לאהוב, להעריך ולכבד אותי ולא לעשות שום דבר שאמור לגרום לי להרגיש כמו שהרגשתי אז כי גם לפרידות יש דרך מכובדת יותר ופחות. כתוצאה מהפרידה הרגשתי כאילו "הרצפה נשמטה תחתי". הלבטים והתסכול גברו והמשבר העמיק. אפילו, פניתי בבקשה שיוותרו עליי אבל לא הסכימו. בפנים בפנים, ידעתי שאני עוברת משבר נעורים ושאני צריכה להשאר איפה שאני ולצאת משם לא יעשה לי טוב. בקיצור- לא יודעת למה אבל הרגשתי צורך לשפוך את הכל. עבר בערך חודש וקצת מאז השיחה איתו ואני מרגישה מרוקנת ממנו. אני מרגישה שזה גרם לי להרפות ממנו ולהשלים עם הפרידה לחלוטין. התנתקתי ממנו ולא יצרתי קשר מאז ואני גם לא מתכוונת. אני עדיין עוברת תהליך פרידה ובכלל, לדעתי, תהליך התבגרות- ניסיון להבין מי אני ומה אני רוצה מעצמי ומהסובבים אותי. לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי- כיוון שהרגשתי שאני מאבדת כיוון לחלוטין. משום מה אני לא מרגישה שהטיפול עוזר לי כ"כ אבל ייעצו לי לתת לזה עוד קצת זמן. אשמח לשמוע דעות של אנשים שעברו טיפול (היית בערך ב5 מפגשים). בכלל יש מין תחושה כזאת שמלווה אותי כאילו שללכת לטיפול מעיד על משו לא חיובי (למרות שאני ממש בעד לעזור לעצמך מאשר לשקוע בצרות)... טוב- אני אסיים כאן. אשמח לקבל תגובה על כל חלק ממה שכתבתי (וכתבתי המון). תודה וחג שמח....
לפני כ5 חודשים האקס נפרד ממני. הייתי באמצע משבר די עמוק- מתוסכלת מהמערכת שאני נמצאת בה, מרגישה שעשיתי טעות שהתחייבתי אליה לתקופה נוספת (מעבר למה שחייבים) ובכלל הייתי די בבאסה. הפרידה שלו ממני- היתה הפתעה מוחלטת. אומנם עברנו תקופה לא קלה- התקופה האישית הקשה שעברתי, השפיעה מן הסתם. אבל הייתי בטוחה שהוא אוהב אותי ולא חושב על זה ברצינות. באותה תקופה עברה לי לא פעם ולא פעמיים בראש מחשבות על סיום הקשר. אולם, ההחלטה שהגיעה ממנו הפתיעה והממה אותי. הוא היה הדבר הכי יציב שהיה לי באותה תקופה ודי נתפסתי בו, למרות שבאיזשהו מקום ידעתי שנפרד מתישהו- הזמן בו הוא בחר לא התאים לי לחלוטין. ב4 החודשים הראשונים לפרידה "הבנתי" אותו. חברים שלי (שהם בעצם- חברים שלנו) היו המומים מההתנהלות שלי ואני הצדקתי אותו. הסיבה שלו לפרידה היתה "אני לא מאוהב". ואני הסברתי להם שהוא לא חייב להיות איתי אם הוא לא אוהב אותי. אפילו נפגשנו בארוע של חברים משותפים- דברנו וצחקנו- והתנהגנו כידידים לכל דבר, כאילו שלא נפגעתי כמו שנפגעתי. לאחר 3 חודשים (אני חושבת שזה היה בעקבות המפגש בו התנהגתי כאילו שהכל תקין- מה שלא היה נכון) עלה בי המון המון כסע. כעסתי עליו מאוד ע"כ שעשה את הצעד הזה בלי לשים לב למצב בו אני נמצאת. הסיבה שלו לפרידה היתה "אני לא מאוהב". סיבה שנתפסה על ידי כסיבה ילדותית וטפשית- בעיקר כי היינו חברים כ"כ טובים וציפיתי ממנו להעביר אותי תהליך ולא להפיל עליי את הפרידה כמו שהפיל (בייחוד כשהוא יודע עד כמה אני צריכה להיות בשליטה תמידית). היה לנו איזה "תאקל" בתוכנת מסרים במחשב בו התנהגתי די בנבזות ואמרתי לו שאני לא מעונינת לדבר איתו בלי להסביר את עצמי. אחרי 3 חודשים הרמתי אליו טלפון ושטחתי בפניו את כל הכעס שהיה בי- ע"כ שציפיתי ממנו להיות עירני לתקופה שעברתי, ע"כ שהוא היה צריך לבוא ולדבר איתי על מה שהרגיש ולא להנחית עליי את הפרידה ולהותיר אותי חסרת אונים לחלוטין. באיזשהו מקום הטענות לא פייריות- הוא לא אוהב. אבל רבאק- מה לא אוהב? לא אוהב את מי שאני? (הוא ענה שאוהב). אז בחייאת- בגלל החברים הטובים שהיינו- אני חושבת שהגיע לי תהליך פרידה של הבנה והפנמה ולא התמודדות עם פרידה מפתיעה שניפצה לי את כל מה שחשבתי שהיה לי. סיימתי את השיחה בכך שאני לא מעוניינת בו בחיים שלי כי לא מגיע לו- אדם שקורא לעצמו "ידיד שלי" אמור לאהוב, להעריך ולכבד אותי ולא לעשות שום דבר שאמור לגרום לי להרגיש כמו שהרגשתי אז כי גם לפרידות יש דרך מכובדת יותר ופחות. כתוצאה מהפרידה הרגשתי כאילו "הרצפה נשמטה תחתי". הלבטים והתסכול גברו והמשבר העמיק. אפילו, פניתי בבקשה שיוותרו עליי אבל לא הסכימו. בפנים בפנים, ידעתי שאני עוברת משבר נעורים ושאני צריכה להשאר איפה שאני ולצאת משם לא יעשה לי טוב. בקיצור- לא יודעת למה אבל הרגשתי צורך לשפוך את הכל. עבר בערך חודש וקצת מאז השיחה איתו ואני מרגישה מרוקנת ממנו. אני מרגישה שזה גרם לי להרפות ממנו ולהשלים עם הפרידה לחלוטין. התנתקתי ממנו ולא יצרתי קשר מאז ואני גם לא מתכוונת. אני עדיין עוברת תהליך פרידה ובכלל, לדעתי, תהליך התבגרות- ניסיון להבין מי אני ומה אני רוצה מעצמי ומהסובבים אותי. לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי- כיוון שהרגשתי שאני מאבדת כיוון לחלוטין. משום מה אני לא מרגישה שהטיפול עוזר לי כ"כ אבל ייעצו לי לתת לזה עוד קצת זמן. אשמח לשמוע דעות של אנשים שעברו טיפול (היית בערך ב5 מפגשים). בכלל יש מין תחושה כזאת שמלווה אותי כאילו שללכת לטיפול מעיד על משו לא חיובי (למרות שאני ממש בעד לעזור לעצמך מאשר לשקוע בצרות)... טוב- אני אסיים כאן. אשמח לקבל תגובה על כל חלק ממה שכתבתי (וכתבתי המון). תודה וחג שמח....
