אתה מבלבל בין המון דברים
נכונים בחלקם, ושגויים בחלקם. קודם כל, להסתכל על הפסיכיאטריה כהמפלצת היחידה של אנשים עם מחלות נפש - זו הסתכלות שגויה. גם אני למדתי היסטוריה של הפסיכיאטריה, וברור לחלוטין שאחד המניעים החזקים של כליאת אנשים במחלקות בכפיה - היא יצירת שעיר לעזאזל. אותו שעיר לעזאזל לא שייך רק לפסיכיאטריה אלא לחברה כולה. כולה צריכה אותו, ולכן כל פעם שקורה משהו שגורם לאדם לאבד ביטחון (רצח, אונס וכו') ישר פונים להאשמות כ"חולה נפש" ו"סוטה". האמת למען האמת היא אחרת לגמרי. פשיעה וסיכון החברה בקרב חולי נפש זהה לפשיעה בקרב האוכלוסיה הלא חולה, ולעומת זאת חולי נפש נוטים להיות קורבנות פי 3. פי 3 זו גם הערכה נמוכה יחסית, כי לא קשה להיות קורבן למערכת הפסיכיאטרית. אבל בוא נבדיל בין הצדדים הרעים שלה, לצדדים הטובים שלה. הצד היותר בעייתי ושערוריתי הוא המבנה שלה - פסיכיאטרים מגדירים מחלות, פסיכיאטרים מאבחנים מחלות, פסיכיאטרים כולאים חולים. היינו כל הרשויות - מחוקקת, שופטת ומבצעת נמצאת בידי הפסיכיאטרים, ובמובן הזה - יש פרצה מאוד גדולה להתעללות בחולים, או לטעויות ענקיות וכולי... מצד שני - אתה טועה ומטעה . למחלות נפש יש בסיס גנטי, גם לדיכאון ובעיקר למאניה וסכיזופרניה. לא רק, אלא ניתן לראות את ההבדלים המוחיים בהדמיה מוחית, כשיש פעילות חסר אצל אנשים דיכאוניים. ובנוסף, חשוב לומר שיש פשוט סימפטומים ברורים. כשבן אדם בא לרופא, משתעל, יש לו כאבי גרון, וחום - הוא לרוב לא עושה לו בדיקות דם או משהו, אלא פשוט נותן לו אקמול, אומר לו - יש לך שפעת, לך תנוח, תשתה מים. אני חייבת לציין שסימפטומים של דיכאון הם מורגשים, הם בלתי ניתנים להתמודדות לבד (במקרה שהוא מג'ורי) - הם קשים וממשיים. יש דברים שנחשבו כמחלות והן פוליטיות-חברתיות כהומוסקסואלית בעבר, וכיום טרנסג'נדריות, ועוד אבחנה בעייתית שנקראת אישיות גבולית - ואני מעדיפה לקרוא לה קומפלקסד PTSD. (אפשר לקרוא על זה ב"טראומה והחלמה" ג'ודית לואיס הרמן). יש מחלות שהן כרוניות כסכיזופרניה, ואני חיה עם אדם כזה... ויש מחלות שיכולות להיות כרוניות ויכולות לעבור - התרופות והטיפול הפסיכולוגי בהם מאוד מאוד חשוב בשביל הסיכוי שהן יעברו. לי אישית לא עזרו תרופות, או לא עזרו מספיק, ומשפניתי לחשמל - הפכתי מבן אדם מת לחי... יש אנשים שדי להם בתרופות וזה נהדר. הSSRI הנן תרופות כמעט חסרות תופעות לוואי. לגבי אשפוז של אנשים לאחר לקיחת תרופות, יש כמה סיבות : 1. מקרה נפוץ בדיכאון הוא שלאחר טיפול או לקיחת תרופות שעוזרות - האדם מתחזק, ומכאן שיש לו יותר כוח להוציא לפועל מחשבות אובדניות, או בכלל לחשוב אותם. 2. התרופות פשוט לא מספיק עוזרות. יש המון המון תרופות, בדר"כ מתחילים מSSRI בגלל שיש להן תופעות לוואי מעטות ועוברות בדר"כ - לפעמים אנשים צריכים תרופות אחרות - והן אלה בדר"כ שתופעות הלוואי שלהם קשות (הכוונה לתרופות מהדור הישן, לא לSNRI, סימבלתה וכו') חשוב לזכור שאנשים שמקבלים תרופות, הם לא מלכתחילה אנשים מאושרים. 3. יש מקרים מעטים שמדובר במאניה דיפרסיה שאובנה בטעות כדיכאון, או מישהו עם סכיזו' - שתרופות נגד דיכאון יכולים לעורר אצלהם מצבים מאנים או פסיכוטיים. זה לא קורה לאדם 'רגיל' שלוקח תרופות - ומדובר באנשים שאצלם יש ממילא בעיתיות באותם נוירוטרנסמיטרים מדוברים. אחד התופעות של התקף פסיכוטי - הוא שלאחריו תמיד (כמעט תמיד.. אני לא ראיתי מצב אחר) יש דיכאון. ואז לקיחת תרופות במצב הזה צריכות להיות בליווי צמוד. "הסימנים של מחלת נפש הן:כשאדם מראה עצמאות ולא פועל ולא חושב כמו שאומרים לו לחשוב שפועל שצורה שונה" ??? ראית אנשים בעלי דיכאון מז'ורי שוכבים ולא עושים כלום ולא מסוגלים לעשות כלום ?? (אני יודעת באופן אישי שמדובר ב-לא מסוגלים- לעשות כלום) זה לא עצמאות או פעולה אחרת. הרבה מהם לא אוכלים ושותים עד שצריך במקרה הרע לתת אינפוזיות. כנ"ל חולי סכיזו, או מאניה בשלב הדיפרסיבי שלה. המחשבות בדיכאון לדוגמא הן מגמתיות ומגיעות לאותו מקום דיכאוני שאין טעם, כדאי למות וכו'.. כשלוקחים תרופות או חשמל במקרים יוצאי דופן - הבן אדם לא נכנס ל"היי" - אלא מתחיל למצוא עניין בלקרוא אולי קצת עיתון, יכול ללכת להתקלח ולקשור שרוכים וכו'... לגבי התגית - היא אשמה חלקית של רופאים ופסיכולוגים שבעצמם לוקים בדיעות קדומות, ואשמת החברה. אין שום בושה בלהיות עם מחלת נפש, ואין שום בושה בלטפל בה, ולאישפוז אכן יש יתרונות רבים לצד חיסרונות מזעזעים שניתן לפתור אותם לא בדרך השמדת בתי חולים, אלא שינוי המערך, וכולל בזה - שינוי הסטיגמות החברתיות וקהילה שנותנת לחולים להשתלב בה בחזרה לאחר התפרצויות. זה נכון שהפסיכיאטריה מעמתת 2 ערכים חשובים מאוד : ערך חירות האדם, וערך חיי האדם. והיא בוחרת בחייו. אני אישית מאוד שמחה שבחרו בחיים שלי, לאחר 8 שנות דיכאון מאז'ורי קשה מאוד שאף רגע בו לא חשבתי שחיים זו הבחירה הנכונה. היום אני חושבת שכן ושמחה שאילצו אותי לשרוד. למרות שיש בי המון ביקורת וכעס כלפי שימוש לא נכון וחופשי מידי בקשירות, חדרי הרגעה וסירוס כימי לפעמים. זה שאני כועסת ומבטלת המון דברים במערכת הזאת, לא אומר שהיא צריכה ליפול, אלא שהיא צריכה שינוי יסודי. ולגבי מחלות - הן בהחלט ממשיות וקשות מאוד. ולרוב לא מדובר באנשים בעלי מחשבה אחרת (למרות שיש מעט מקרים כאלה) אלא באנשים שסובלים מאוד. בכוונה הדגשתי מצבים קשים, אבל גם במצבים קלים יותר, שימוש קצר טווח בתרופות הוא לא רע. דיכאון - לגביו יש בעיה בתפיסה של רוב החברה, שחושבת שמדובר בפשוט מצב רוח רע מתמשך, וזה לא בדיוק כך. יש דיכאון תגובתי (שלפעמים לא מצריך תרופות, ולפעמים כן), יש "באסה" בלשון העם, ויש דיכאון שהיא מחלה ק-ש-ה מאוד שהורסת המון דברים בחיים כתפקוד, קשרים, יכולת לדאוג לעצמך וכל מיני דברים...
