כמה שיפוטיות בהודעה אחת
לפני מליון שנה, קולגה שלי במעבדה נישא ואשתו נכנסה חיש להריון. תוך שנה נולדה ילדה, נשלחה לגדול אצל סבתא שלה בכפר בסין, והאדון ואשתו סיימו את לימודיהם בישראל בנחת. לדעתי עד גיל ארבע הם לא ראו את הילדה ועד היום למיטב ידיעתי האבא לא גר איתה ואפילו לא קרוב אליה (ההורים נפרדו מתישהו), וכולם חושבים שזה מצוין. אני לא יכולה להזדהות עם ההחלטה הזו, אפילו לא יכולה להבין אותה, אבל זו היתה ההחלטה שלהם ושניהם היו מאוד שלמים ומרוצים ממנה (כן, גם אשתו).
כמה שנים אח"כ, גיליתי במקרה שקולגה אחרת במעבדה שלי נשואה כי היא סיפרה ש"השבת זה הפעם בחודש שאני נוסעת לפגוש את בעלי" (שגר במרחק שעת טיסה או שמונה שעות נהיגה). מסתבר שהם כבר שנים חיים ככה, ולא מתכוונים לשנות את זה בעתיד הנראה לעין. לא מזדהה, לא מבינה, אבל זו ההחלטה שלהם.
בגלגול אחר, סטודנטית שלי נכנסה יום אחד למשרד וביקשה ממני לשקול להעסיק את בעלה במעבדה. הוא היה באותה עת בצרפת, היא בישראל. חודשים אחרי שהוא הגיע, יום אחד היא התוודתה בפנים עקומות ש"זה מאוד מוזר לה לגור איתו בפעם הראשונה עכשיו מאז הנישואין". הם נשואים כבר כחמש שנים, וחיים ביחד רק בחצי השנה האחרונה. לא מזדהה וכו וכו.
 
ממרומי גילי המתקדם למדתי שאין מקרה אחד דומה לשני, אין אדם דומה לשני, ושלתרבויות שונות יש מסורות שונות, שלפעמים הן חזקות יותר מכל מה שנראה לי מקובל והגיוני ו"אמת מוחלטת" כמו ההצהרה "קריעה שקשה לעמוד בה". לך קשה, את לא יכולה לדעת איך זה אצל מישהו אחרת. בעיקר למדתי לא לשפוט אף אדם עד שאגיע למקומו. ואני מציעה לך בחום לאמץ את העקרון הזה. חיה ותן לחיות, זה כל כך פשוט.
