סופן של החנויות הלא-וירטואליות הולך ומתקרב...

[Fellowship]

תרגום

יש לי תעודת נישואין עם אפוטיל מישראל, התעודה היא בעברית בלבד, אני צריך להגיש אותם מתורגמת לאנגלית,
כאשר תהיתי בנוגע לדרישות התרגום, כתבו לי: We can only accept a certified translation from the original language.
אני מבין שהתרגום צריך להיות משפת המקור לאנגלית, אבל בדקתי מה הפירוש של Certified Translation.

השאלה הזו נשאלה בעבר (גם כאן, גם על ידי), גיגלתי קצת ונתקלתי בהסבר הבא:
A certified translation is a translation accompanied by a signed statement attesting that the translation is accurate and complete to the best of the translator's knowledge and ability. Any translator or translation company may "certify" a translation.
A translator does not need to be "certified" in order to provide a "certified translation."

1. אם אני מבין נכון, אז תרגום ע"י "חבר" כאשר בסוף התרגום יש את הפסקה שבה "הוא" מצהיר על שליטה בשפות וכו',
עונה על הדרישה, האם הבנתי נכון?
אגב, פשוט להדק את מסמך התרגום החתום לתעודה המקורית, או שאני אמור לצלם את תעודת המקור ואת הצילום להדק לתרגום?

2. כאן קראתי על ההבדל בין Certified Translation לבין Notarized Translation, ההבדל ברור:
https://www.morningtrans.com/when-to-use-certified-vs-notarized-translations/
בסוף ההסבר כתוב שאין צורך לעשות את שניהם, אבל נניח שאני לוקח את תעודת המקור + ה Certified Translation של ה"חבר",
הולך לספריה ב NIH או לכל מקום אחר ומקבל חותמת של נוטריון על התרגום (נניח שאין בעיה שהנוטריון יאמת את זהות ה"חבר"),
אני מבין שאם הדרישה היא רק Certified באופן חד משמעי, אולי זה מיותר, אבל מכיוון שהעלות והמאמץ אפסיים, אעשה זאת,
בעיקר מכיוון שהמסמך מיועד לאחר מכן גם לגורם אחר שאצלנו הדרישה פחות ברורה, האם זה יכול להיות בעייתי?

 

[KallaGLP]

תשובות.

1. הבנת נכון.
2. למה שזה יהיה בעייתי?

 

[Fellowship]

תודה

 

[John the Savage]

גם בעיני זה קצת עצוב

אני מודה, קניות באינטרנט זה מאד נוח. ובהרבה מקרים גם הרבה יותר זול. וגם אני תורם את חלקי לסגירת החנויות הפיזיות.

ומצד שני, העניין הוא שהיציאה החוצה לחנויות פיזיות היו תמיד חלק ממרקם החיים הקהילתי. אז נכון אולי שאפשר ללכת לחברים הביתה, אבל זה לא תחתיף בעיני למרכז עיר שוקק עם אנשים שמסתובבים ברחוב. האמת היא שפחות איכפת לי מכל מיני רשתות גדולות במרכזי קניות מחוץ לעיר. מה שמדאיג אותי יותר זה שיגיע גם סופן של חנויות הבוטיק הקטנות בעיר. כן, אותן חנויות שאני לעיתים מאד רחוקות קונה בהן, אם בכלל. אבל נהנה לראות אותן כשאני מסתובב בעיר.

ובישראל אולי יש עדיין קצת יותר חנויות פיזיות. אולי בזכות שירות הדואר הכושל בארץ, ואולי בגלל שאין לצרכנים עדיין מספיק אמון לקנות באינטרנט. אבל גם בישראל אני רואה דעיכה של קניונים.

 

[Boston Guy]

הסיפור של סירס יילמד בכל ה B SCHOOLS כדוגמא ל"קפיאה

על השמרים"...

חברה שפחות או יותר המציאה את הקונספט של "קניות דרך הדואר" ושפיתחה את הקונספט של "מכירה מתוך קטלוג" - שלא השכילה להבין בזמן שההיסטורייה חוזרת על עצמה.
קנייה באינטרנט היא פשוט מאוד הגירסה המודרנית של "קניות מקטלוג" - וסירס המציאה את התשתית לתמוך בצורת הקניות הזו עוד בשנת 1888.

סירס הצליחה במשך 130 שנות קיומה להפוך את עצמה לאושייה של אמריקה. היא הצליחה למצב BRANDS שכל אמריקאי בטח והאמין באיכוות המוצרים שלהם - אם זה KENMORE למכשירי חשמל, Craftsman לכלי עבודה או Diehard למצברי רכב.
כשהגעתי לארה"ב בפעם הראשונה, אי שם בתחילת שנות ה 80 של המאה הקודמת - SEARS היתה הרשת המבילה בארה"ב.
המאמר של הוושינגטון פוסט מלפני שנה וחצי - The big missteps that brought an American retail icon to the edge of collapse - חזה את הסוף הבלתי נמנע שבא בעקבות דבקות ב BUSINESS MODEL שקפא על השמרים.
[URL]https://www.washingtonpost.com/business/capitalbusiness/the-big-missteps-that-brought-an-american-retail-icon-to-the-edge-of-collapse/2017/06/01/19f4bee4-35a3-11e7-b4ee-434b6d506b37_story.html?utm_term=.a812d77977c9[/URL]


העולם משתנה - כל הזמן. אנשים נורא מופתעים לגלות שהקונספט של "ה SHOPPING MALL" (שאנחנו חושבים עליו כ "מהות האמריקאנה") הומצא רק בשנת 1950, בזמן תנופת ההקמה של הסאברבייה - פוסט מלחמת העולם השנייה.
כלומר - הקניון הוא קונספט בן כ 60 שנה בלבד... לפני זה אנשים היו צריכים לנסוע ל"עיר הגדולה" האזורית כדי לעשות קניות של בגדים, רהיטים וכיוצ"ב - או שקנו מקטלוגים דוגמת הקטלוג של סירס.

הקיום של ה MALL קשור בצורה חד חד ערכית לפירוור של אמריקה. הפירוור הזה תקע חלק גדול מהמשפחות שחיו באמריקה בפרברי שינה "אפורים" וחסרי CIVIC CENTERS. ה MALL הפך להיות המקום היחיד שהצעירים יכלו להגיע אליו כדי לפגוש צעירים אחרים. הוליווד עשתה עבודה טובה בתיעוד (וקידום) ה MALL כ"מקום בילוי ו HANGOUT" לצעירים - תרבות ה MALL RATS. כל רשתות הבוטיקים שעליהם את מדברת נולדו כדי לעשות מוניטיזצייה של אותם MALL RATS. כנ"ל, דרך אגב, כל הקונספט של ה"עגלות" ב MALLS.

אבל די ברור שהפאזה הזו בהיסטורייה עומדת בפני סיום. בגלל סיבות רבות.
הקניות באינטרנט הן רק אחת מהסיבות הללו.
יש היום המון "חזרה לערים" - יותר ויותר אנשים מחליטים שעדיף להם לחיות בדירה יותר קטנה בתוך העיר, במקום בבית גדול יותר בפרבר משמים.
פלטפורמות הסושיאל מדיה מייתרות את הצורך להגיע לקניון כדי לדבר עם החברים \ החברות...
ויותר ויותר MALLS בארצות הברית מתרוקנים מחנויות ולבסוף נסגרים.

משהו חדש יתפתח כתחליף לזה - זה די ברור. אנשים צריכים ורוצים את היכולת להסתובב במקום שבו הם יכולים להיות באינטראקצייה עם אנשים אחרים. מה שאנשים צופים זה שיהיה משהו שהוא יותר בנוי על מה שהם קוראים EXPERIENCE (אולמות תצוגה, למשל) - ופחות על "טרנסאקצייה מוניטרית שבסופה הללקוח יוצא מהחנות עם שקית מלאה".

מה שאני מקווה זה שהשינוי הזה יגרום לכך שהמרכז של ה"עיר הגדולה" יחזור לימי הזוהר שלו... ה WHITE FLIGHT לפרברים "הרג" את העיר הגדולה בשנות ה 60 וה 70, וגרם לה להתרדר לכדי "גטו" שאנשים מפחדים להסתובב בו. ב 20 השנים האחרונות חל שיפור מעודד מאוד בחלק מהערים הגדולות (למשל ניו יורק סיטי בכלל, ומנהטן בפרט) - אבל הדרך עוד ארוכה מאוד...

 

[KallaGLP]

לדעתי דווקא יש תופעה

שכל יישוב קטן קורא לעצמו עיר, עם מרכז עיר, דאונטאון היסטורי וכו', על כל המשתמע מכך. מי יותר ומי פחות, אך שמתי לב שזה מאוד נפוץ. מבחינתי זה דווקא בסדר ופותר היטב את בעיית ה"פרוורים המשמימים". וזה אולי נכון שרווקים וזוגות צעירים רבים מעדיפים להצטופף בדירה קטנה במרכז עירוני צפוף, אך משפחות רבות עם ילדים, לפחות כאלה שאני מכירה, בדיוק במגמה ההפוכה - מחפשים בתי ספר טובים ואיכות חיים ביישובים הקטנים יותר.

 

[בוקובזה שטראסה]

המגמה היא כניסה לעיר של פרופשיונאלז צעירים בוגרי קולג'

בגילאי ה-20 ו-30 ומשהו, יציאה מהעיר לפרברים לאחר הקמת המשפחה והולדת הילדים (מהסיבות שאת מתארת), וחזרה לעיר בשנות הפוסט-פרישה המתארכות כדי להנות משרותי התרבות וכו' (במקביל לגידול הנמשך גם של קהילות גמלאים, בעיקר במדינות "החמות" יותר).

 

[Fellowship]

אבל זו תופעה חדשה?

גם בישראל מוכרת המגמה של צעירים שמתרכזים בת"א,
לאחר שמקימים משפחות מתרחקים קצת מהמרכז ואוכלוסיה מבוגרת יותר שחוזרת.

 

[בוקובזה שטראסה]

שתי שאלות שונות.

1. האם "זו תופעה חדשה" בארה"ב? לא ממש. משהו כמו 15-20 שנה, תלוי בעיר זו או אחרת. הולך יד ביד עם תופעה שנקראת ג'נטריפיקציה.
2. האם זה ייחודי לארה"ב? לא, על פניו זה לא ייחודי לארה"ב, אבל כן קשור באופן שונה ממקומות אחרים ליחסים בין לבנים לשחורים והיספנים והרזידנשיאל פאטרנז בערים הגדולות. עיין ערך white flight משנות ה-60 ועד ה-90, וה- reversal המסויים של התהליך בקצב גובר מתחילת ה-אלף החדש.

 

[Fellowship]

תודה, כפי שחשבתי, כלומר, לא חדש ולא ייחודי

פשוט כאשר ציינת שזו מגמה, חשבתי שהתכוונת למגמה חדשה,
אם גם בראי היסטורי 20 שנה יכול להחשב חדש

&nbsp
תודה על ההסבר.

 

[Boston Guy]

מגמות שינוי כאלה לוקחות שנים רבות... 20 שנה זה זמן לא ארוך

לקח 20-30 שנים "להרוס" את הערים הגדולות - להפוך אותן ל"שטח הפקר". תהליך שהתחיל בסוף שנות ה 50.
ולוקח עשרות שנים להניע את המטוטלת לצד שני.
אני יכול להגיד לך שחלק משכונות הצווארון הכחול של העיר בוסטון שהתדרדרו אחרי שנות ה 50 והגיעו בשנות ה 80 למצב של GANGLAND (לאחת מהשכונות הללו נדבק הכינוי THE COMBAT ZONE) - היום מלאות במגדלי דירות יוקרה והרחובות נראים כמו שכונת ג'ורגטאון אצלכם ביום טוב, מלאים במסעדות ובארים שוקקי אדם. זה לא תהליך שנמשך יום וגם לא שנה - אני ראיתי את זה קורה מול עיני במהלך 20 השנה האחרונות.

מה שקורה ביותר ויותר ערים ברחבי ארה"ב הולך נגד הקונבנצייה של "כשיש ילדים עוברים לפרברים". יותר ויותר אנשים משכילים ובעלי אמצעים בוחרים לגדל את ילדיהם בעיר, והם מתמודדים עם עניין "מערכת החינוך העירונית הגרועה" בכל מני שיטות יצירתיות - החל מהשיטה הטריוויאלית של "חינוך פרטי" וכלה ב"מערכת חינוך ציבורית שכונתית" במקום "עירונית".

אחרי עשרות שנים של חיי פרברים, וביחוד אחרי המשבר הכלכלי של 2008 וההשתוללות במחירי הדלק והאנרגייה שהייתה אחריו - אנשים פשוט התחילו לפקפק באמיתות הקונבנצייה ש "לחיות בפרברים זה איכות חיים". בדיוק כמו שאנשים התחילו ל"פקפק" בצורך שלהם ב McMansion - מה שגרם לכך שבתים מהסוג הזה התאוששו הרבה פחות טוב אחרי המשבר.

אנשים התחילו לחשוב על המחיר שהם משלמים בזמן, דלק ובלאי של הרכב על הקומיוט. על זה שצריך להיות נהג הבוס של הילדים. על עלות התפעול והתחזוקה של הבית הגדול בפרבר. על זה שצריך לנסוע שעה כדי לפגוש חבר...

 

[Fellowship]

 

[KallaGLP]

אולי זה נפוץ יותר בחוף המזרחי.

אני אישית לא מכירה, למשל, אף משפחה עם ילדים (אני מכירה משפחות מהשכבה המשכילה שמתפרנסת טוב בסך הכל) שבחרה לגור בסן פרנסיסקו או בסיאטל פרופר. אולי זה יותר נפוץ בקרב אמריקאים ילידים, אני לא יודעת, אך לא בקרב מהגרים משכילים. אם כי אני בספק, כי ידוע שבסיאטל, למשל, יש מעט מאוד ילדים. הרוב כאן בוחרים לגור בערים ובשכונות המוגדרות פרווריות (שאגב, כאמור, ברובן לא חסר מקומות בילוי משלהן, שלא לדבר על פארקים וגני משחקים לילדים). גם מבחינה כלכלית לגור במרכז של עיר גדולה זה יקר בצורה חסרת פרופורציה והצדקה.
זה כמובן גם עניין של טעם אישי - ברור שיש כאלה שאוהבים את האווירה השוקקת של עיר. אך מבחינתי לגור במרכז עירוני צפוף לא בא בחשבון, לא אוהבת צפיפות, רעש וריח של כלי רכב רבים, ונוף של בתים במקום טבע, ואני מכירה רבים אחרים שחושבים כמוני לפחות לגבי חלק מהדברים האלה. הרוב גם לא רוצים לשפוך כסף על חינוך פרטי כשבמרחק 20 דקות מהעיר הגדולה יש אזור מוגרים נעים עם חינוך ציבורי מעולה. ולגבי בילויים - ממש לא בעיה. כאמור, חלק מהם נמצאים במרכזי היישוביים הפרווריים. וחלק נמצאים בעיר הגדולה במרחק נסיעה מאוד סביר (שגם תושבי העיר, אגב, נאלצים להגיע לפחות לחלקם ברכב או בתחבורה ציבורית, תוך כדי עמידה בפקקים לאורך כל הדרך). אפשר לנסוע לתאטרון ולאופרה ולבלט ולחזור אחר כך הביתה. זה מה שאנחנו עושים, וזה ממש לא קשה. בטח לא יותר קשה מלהתמודד יום יום עם הפקקים שבתוך העיר הגדולה.
אגב, זה גם לא בהכרח קשור לפחד. לא מפחיד להסתובב במרכז סיאטל בערב, וגם בסן פרנסיסקו טיילנו במרכז בלי פחד (יש אומנם הומלסים שיכורים ומסוממים בכל מיני שכונות וזה לא נעים, אך הם בדרך כלל לא אלימים). אבל זה גם בהחלט לא מזיק שהעיר שלנו, למשל, ניצבת במקום הראשון בוושינגטון מבחינת מיעוט פשיעה. במיוחד כשיש ילדים, זה בהחלט לא עניין של מה בכך.

 

[Boston Guy]

אתה חי באזור שהוא דוגמא מצויינת בנושא

העיר שבה אתה גר - וכך גם כל ערי הלווין של וושינגטון במרילנד ווירג'ינייה - גדלו בצורה היסטרית בתקופת ה WHITE FLIGHT מוושינגטון DC.
הייתה תקופה די ארוכה שנמשכה לאורך כל שנות ה 60, ה 70 וה 80 שבה לא יכולת לראות פרצוף לבן ברחוב בתוך העיר וושינגטון אחרי שעות העבודה.
היום יש שכונות בתוך וושינגטון ששוקקות חיים גם אחרי חשיכה, ואנשים לא פוחדים לצאת לבלות או לאכול בדאון טאון בערב. זה משהו שאנשים לא העיזו לעשות לפני 30 שנה כי היה סיכוי מצויין שאתה תישדד (במקרה הטוב) או תידקר \ תחטוף כדור (במקרה הפחות טוב) בדרך אל או מהמסעדה.

 

[Fellowship]

תודה, נכון, למרות שהיינו מספר ערבים במספר שכונות ב D.C

אכן היה שוקק, אכן לא היה מפחיד אבל פרצופים לבנים לא היו לרוב.

 

[Boston Guy]

רוב הסאברבייה בארה"ב היא "לינארית" - חסרת מרכז וחסרת זהות.

זה מה שנקרא "קללת הסאב-דיוויז'ון".
היזמים שבנו ובונים את הפרברים האמריקאים בארבעת העשורים האחרונים לא מחפשים לבנות "קהילות", או לעשות "תכנון ערים". הם מחפשים מקסימום רווח - וזה אומר מבחינתם מינימום הוצאות והשקעה במבני ציבור \ אזורים מסחריים קטנים בתוך שכונות המגורים.
הצורה האופיינית שבה נבנות היום שכונות מגורים בפרבר היא שהיזמים \ חברות הבנייה קונים חלקה גדולה (מאות אייקרים או אלפי אייקרים) מבעל קרקעות, כשהקריטריון הכי חשוב להם הוא שיהיה כביש "ציבורי" (של הרשות המקומית) יחסית קרוב כדי לחסוך להם בעלויות סלילת כבישים. את החלקה הזו היזם מפצל לעשרות או מאות מגרשים לבנייה, כשהוא בונה רק את המינימום ההכרחי של "תשתית ציבורית" - כבישים פנימיים בשכונה וכיוצ"ב.
לא בונים מדרכות לרוב הכבישים הפנימיים - לכאורה בגלל ש"מי הולך ברגל?", אבל באמת בגלל שמדרכות יותר יקרות מכבישים לבנייה...
לא בונים שום תשתית מסחרית בשכונה - לכאורה בגלל ש"כולם נוסעים למרכז הקניות האזורי בין כה וכה". במציאות - כולם נוסעים למרכז הקניות האזורי כי אין להם ברירה...
וכך נוצרת ה"בנייה הלינארית" - את רואה את הסאברבייה הזו משתרעת לאורך ה STATE ROADS - כמו "אשכולות" שתלויים מהענף של גפן. מאות מיילים של שכונה "מבודדת" אחרי שכונה "מבודדת" - כשאצל המהדרין השכונה יושבת מאחורי שער כניסה עם זקיף (יעני "גייטד קומיוניטי").

ובהערת אגב:
כמו שחוסכים כסף של התשתית - כך חוסכים כסף על הבתים שבונים... הבתים שנבנו (ונבנים) בפרברים - החל מימי המצאת הפרבר אי שם אחרי מלחמת העולם השנייה - תמיד נבנו בצורה הכי זולה שאפשר היה. זה בולט במיוחד לעיניים של אנשים שמכירים את ה"ערים העתיקות" של ארה"ב (שמטבע העניינים כולן נמצאות במיד-אטלנטיק וב NORTHEAST).

 

[KallaGLP]

אני דווקא חושבת שלאחרונה זה משתנה,

לפחות באזור המגורים שלי. בונים קהילה מתוכננת היטב, במיוחד למשפחות עם ילדים, כולל מרכז בילוי ומקומות לטייל. ברור שזה לא מנהטן (טוב שכך), אך גם בהחלט לא "פרוור משמים". לקזינו המפורסם אצלנו (שזה לא רק קזינו, אלא מרכז בילוי ענק של מסעדות, אולם מופעים ועוד - אנחנו, למשל, לא הולכים לשם להמר, ובחיים גם לא הימרתי ואין לי כוונה להתחיל, אלא לבלות) ולחלק מהמסעדות בעיר שלנו באים מכל הערים הגדולות באזור, כולל סיאטל, ואף מסטייטס אחרות. וזה עוד מבלי להזכיר את העיר התחתית ההיסטורית הישנה יותר, עם החנויות והמסעדות שלה.

 

[KallaGLP]

ולדוגמה, למשל, בקשר למה שהזכרת על מדרכות:

אין דבר כזה אצלנו שאין מדרכה. בכל רחוב ובכל סמטה הכי קטנה יש מדרכה. לא רק זאת, זו מדרכה המופרדת מהכביש עם רצועה ירוקה עם דשא, עצים, שיחים ופרחים. על אוכלוסייה של 13 ומשהו אלף איש, יש יותר מ-40 פארקים עירוניים, כולל מגרשי משקים וספורט, ספסלים ואזורי פיקניק, וזה לא כולל שבילים ומסלולי טיול בטבע, שיש מיילים על מיילים. פשוט תענוג להסתובב פה.

 

[Midriff]

גם אצלנו

אבל ככל הנראה בשביל לחסוך כסף בשכונות החדשות הם שמו מדרכה רק בצד אחד - דבר שאולי לא לא סביר, למעט העובדה שהמטומטמים לא חשבו שבצד של הבית ספר היסודי שאליו הרבה ילדים הולכים ברגל כדאי לשים מדרכה.

 

[KallaGLP]

כן, בהרבה מקומות זה כך.

מדרכה רק בצד אחד או בכלל לא. כשגרנו בקליפורניה זה תמיד הדהים אותי, חוסר התכנון הזה, ותמיד שאלתי את עצמי על מה משלמים מיסים כל כך גבוהים. פה אני רואה יישובים ושכונות חדשים שלמים עם מדרכות משני הצדדים, שברור שהוקדשה מחשבה והשקעה בתכנון שלהם. אצלנו כל העיר העילית נבנתה כך, אבל אני רואה שכך נבנו ונבנות גם שכונות חדשות בערים השכנות. לפחות כאן אני רואה בבירור שינוי מגמה לטובה בהשוואה לבנייה הישנה, אולי בסטייטים אחרים זה עדיין לא כך, אני לא יודעת.